Before we start, I want to mention a vort that I like:
הרבי מאפט ידוע בשם ספרו ”אוהב ישראל“, בכל דבר תורה בכל הזדמנות ועל כל פרשה הוא
הדגיש את החשיבות של אהבת ישראל, הוא אמר שבכל פרשה יש רמז למצוות אהבת
ישראל. אחד מהחסידים ניגש אליו פעם בפרשת בלק ואמר לו שעבר על כל
הפרשה ולא מצא רמז למצוות אהבת ישראל בפרשה, הרבי הסתכל על החסיד בהפתעה
גמורה ואמר שיש רמז גמור בפרשה…עצם שם הפרשה
בלק זה ראשי תיבות ואהבת לרעך כמוך, החסיד הסתכל בתדהמה על הרבי ואמר לו
”כך כותבים בלק?!“, הרבי הסתכל על החסיד ואמר לו: ”אתה חסיד שלי כל כך הרבה
שנים ועדיין לא למדת ממני שכשזה בא לאהבת ישראל לא צריכים להקפיד כל כך על
האותיות?!“
This shiur was inspired by an essay by הרב דוד דב לבנון of Ashkelon.
The Gemara in Bava Batra goes through the order of the books of תנ״ך and their authors:
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.
משה כתב ספרו: Moses wrote his book [the Pentateuch]
It’s worth noting that “כתב” here doesn’t mean “wrote the words”; it means “composed the text as a whole”, “redacted”:
ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות. חזקיה וסיעתו כתבו (מש״ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת. אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד״ג סימן) יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגילת אסתר.
We’ve previously discussed משה כתב איוב, with Rav Yaakov Kamenetsky’s hypothesis that it was a work of historical fiction. איוב was a real person, but the details of his troubles and the speeches of the book were written by Moshe.
ריש לקיש אמר איוב לא היה ולא נהיה. מחלפיה שיטתיה דריש לקיש דתמן אמר ריש לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם היה, והכא אמר איוב לא היה ולא נהיה! מאי לא היה ולא נהיה? ביסורים שנכתבו עליו. ולמה נכתבו עליו אלא שאילו באו עליו היה יכול לעמוד בהן.
ולפ״ז י״ל דגם ספר איוב, דאמרינן בבבא בתרא שם שמשה רבינו חברו, נתחבר על דבר שאלה זו [צדיק ורע לו], להניח דעתם של בני ישראל בגלות מצרים שהיו מצטערים בנידון זה של צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וא״כ כל הספר כולו הנהו מהמגילות שהיו משתעשעין בהן בשבתות.
The question now is, why does the gemara say משה כתב ספרו ופרשת בלעם? Isn’t פרשת בלעם in the Torah?
Rashi explains that the gemara needs to tell us that Moshe wrote פרשת בלעם because it doesn’t seem to fit in the Torah:
ופרשת בלעם: נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו.
But that is hard to understand:
לא זכיתי להבין דברי הרב פה קדוש; הלא כל הספורים שבתורה כמו הריגת קין להבל וכיוצא בהן אינן לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו של משה אבל כולה תורת ה׳ תמימה, ומה שכתוב ”ותמנע היתה פלגש“ הוא תורת ה׳ כמו שמע ישראל ?
The של״ה gives a kabbalistic answer that I do not understand.
The Ritva proposes that we are misinterpreting פרשת בלעם:
והא דאמרינן (לעיל) במשה שכתב ספרו ופרשת בלעם, נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה דההיא הקדוש ברוך הוא כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והיתה מצויה להם.
But that does not fit the Gemara, which is discussing the origins of the books of תנ״ך, not “ספורים חיצוניים”.
Most commentators start from the approach of Rabbeinu Gershom:
ופרשת בלעם: אף על גב דבלעם גופיה הוה נביא.
But there are lots of other נבואות in the Torah. Why not list פרשת ויחי, or פרשת ויתן לך?
הרב שך, בחיבורו ”אבי עזרי“ על הרמב״ם, בסוף הלכות יסודי התורה, מביא בשם המהרי״ל דיסקין לבאר את דברי הגמ׳ כך: ככלל, המושג ”נבואה“, אין פירושה כפי שרגילים לחשוב, שהקב״ה אומר דברים ברורים וכל תפקידו של הנביא הוא רק לשמוע. אלא הנבואה מגיעה במקורה בצורה נשגבה עליונה, והנביא האנושי קולט את הדברים בהתאם למידת זוך שכלו ויכולתו. וזוהי עדיפותו של משה רבינו על פני שאר הנביאים, שהיה זך כל כך מבחינה זו, שהיה קולט את הנבואה בצורה חדה וברורה יותר משאר הנביאים (”אספקלריא המאירה“, בלשון חז״ל). כך גם ביחס לנבואות שנאמרו לאברהם יצחק ויעקב, הם פתרו אותם בהתאם לזוך שכלם שלהם, ולאחר מכן כשנאמרו אותם דברים למשה רבינו, הוא לא היה כ”מעתיק בעלמא“ מאברהם יצחק ויעקב, אלא קלט את הדברים ביתר עוז (ובלשון המהרי״ל דיסקין ”ואף נבואות שנאמרו לאחרים כמו לאברהם נח יצחק ויעקב, חס וחלילה לא כמעתיק משה אותם נכתבו בתורה הקדושה, כי משה שזכה באספקלריא המאירה, כאשר מסרם לו השי״ת עתה ברוח הקודש, ידע אותה הנבואה ביתר עוז“). מה שאין כן בברכות בלעם, שם ודאי לא נמסרה הנבואה לבלעם בצורה המבוארת לעיל תוך הסתמכות על הבנתו האנושית של הנביא (כי מתוך שנאתו של בלעם היה נוטה לפרש את הדברים לרעה), אלא הברכות ניתנו לו לאומרם ישירות, מבלי לתת לו מקום להבנות ופירושים. ומחמת הבדל זה בין כתיבת נבואת בלעם לבין כתיבת שאר הנבואות, חילקה הגמ׳ בין ”ספרו“ לבין ”פרשת בלעם“—כי ”פרשת בלעם“ נאמרה מפי הקב״ה ממש, ומשה שימש כמעתיק שלה בלבד, וזהו הייחוד בה ביחס לשאר נבואות.
אין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד.
שכינה מדברת מתוך גרונו של משה.
The Brisker Rav and Rabbi Tzadok HaKohen of Lublin explain similarly. But I’m going to differ, since the Gemara seems to argue that Bilaam did put his own personality and personal interpretation into selecting the words of his prophecy. In his case, it was trying to warp them as much as possible:
א״ר יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות; (במדבר כד) ”מה טובו אהליך יעקב“. לא תשרה שכינה עליהם; ”ומשכנותיך ישראל“…א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן…טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה שנאמר (מלכים א יד) ”והכה ה׳ את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו׳ “מה קנה זה עומד במקום מים…ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו.אלא הוא הולך ובא עמהן…אבל בלעם הרשע ברכן בארז מה ארז זה…כיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו…
So I would propose (I later found this in the אמת ליעקב as quoted below) that we are misinterpreting ספרו. In תנ״ך, the phrase ספר משה has a very specific meaning.
א בן עשרים וחמש שנה מלך אמציהו…
ג ויהי כאשר חזקה הממלכה עליו; ויהרג את עבדיו המכים את המלך אביו׃
ד ואת בניהם לא המית; כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה׳ לאמר לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות כי איש בחטאו ימותו׃
לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו יומתו׃
ז וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים לכל הנמצא למספר שלשים אלף ובקר שלשת אלפים; אלה מרכוש המלך׃
…יא וישחטו הפסח; ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים׃
יב ויסירו העלה לתתם למפלגות לבית אבות לבני העם להקריב לה׳ ככתוב בספר משה; וכן לבקר׃
א שמור את חדש האביב ועשית פסח לה׳ אלקיך; כי בחדש האביב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה׃
ב וזבחת פסח לה׳ אלקיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם׃
וזבחת פסח לה׳ אלקיך צאן - שנאמר (שמות יב:ה) מן הכבשים ומן העזים תקחו.
ובקר: תזבח לחגיגה. שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע.
א ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם; ונמצא כתוב בו אשר לא יבוא עמני ומואבי בקהל האלקים עד עולם׃
ב כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים; וישכר עליו את בלעם לקללו ויהפך אלקינו הקללה לברכה׃
ד לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳; גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם׃
ה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים; ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך׃
ו ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה; כי אהבך ה׳ אלקיך׃
ז לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם׃
א וימלך יהושפט בנו תחתיו; ויתחזק על ישראל׃
…ז ובשנת שלוש למלכו שלח לשריו לבן חיל ולעבדיה ולזכריה ולנתנאל ולמיכיהו ללמד בערי יהודה׃
…
ט וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה׳; ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם׃
יד ובהוציאם את הכסף המובא בית ה׳ מצא חלקיהו הכהן את ספר תורת ה׳ ביד משה׃
טו ויען חלקיהו ויאמר אל שפן הסופר ספר התורה מצאתי בבית ה׳; ויתן חלקיהו את הספר אל שפן׃
על כרכך צריך לאמר דבכל התורה לא היה משה רק כסופר בעלמא—וכלשון הגמרא (בבא בתרא טו,א): הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב. אבל משנה תורה הוא חברו ויסדו, לפיכך נקרא ספר זה ”ספר משה“.
In this sense, Deuteronomy began as the Oral Law conveyed by Moses, and then, when G-d commanded him to inscribe his words in the Torah, it became part of the Written Law.
So it would seem that פרשת בלעם was also written by Moshe as a ספר and only then ordered to include it in the Torah. What was it that Moshe wrote? An intriguing but I think wrong idea is that פרשת בלעם should be read like איוב, as a משל based on a real person. בלעם was a historical character:
The Deir ‘Alla Inscription (or Bal’am Son of Be’or Inscription) was discovered during a 1967 excavation in Deir ’Alla, Jordan. The excavation revealed a multiple-chamber structure that has been destroyed by an earthquake during the Persian period, on the wall of which was written a story relating visions of the seer of the gods Bal’am, son of Be’or, who may be the same Bal’am mentioned in Numbers 22–24 and in other passages of the Bible.
…The inscription has been dated to 880–770 BCE; it was painted in ink on fragments of a plastered wall…In all, 119 pieces of ink-inscribed plaster were recovered. The wall, near the summit of the tell, was felled by a tremor.
The misfortunes of the Book of Balaam, son of Beor. A divine seer was he.
The gods came to him at night and he beheld a vision in accordance with El’s utterance.
They said to Balaam, son of Beor: “So will it be done, with naught surviving. No one has seen [the likes of] what you have heard!”
Balaam arose on the morrow; he summoned the heads of the assembly to him, and for two days he fasted, and wept bitterly…
But Moshe’s later words, ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה, imply that the ברכות quoted were Bilaam’s actual words. It’s too radical an idea for me, anyway.
So I would say that Moshe was given a נבואה—not as תורה—of the story of Bilaam, and he wrote it as a ספר for בני ישראל before he wrote down the תורה as a whole.
מ״ש ”כתב ספרו ופרשת בלעם“ שלא תאמר
שהגיע למשה רבינו ענין בלעם מצד כי הקב״ה הגיד לו, והוא כמו שאנו לומדים ספרי הנבואה מפי רבי ואנחנו יודעים דבריהם, אבל אין
אנחנו נביאים ולא בני נביאים ואין אנחנו משיגים מה שהשיגו הם, רק שאנחנו מבינים דבריהם מפי מלמד…
אלא משה רבינו ע״ה השיג מה שהשיג בלעם בענין נבואה על העתיד לישראל וכל הברכות…וראויה היתה פרשה זו לומר על ידי משה רבינו בלי אמצעית בלעם רק צריך להיות הקטיגור סניגור…
[Moses did Bilaam] great honor, by setting down his prophecies in writing. And while it was in his power to claim this glory to himself, and make men believe they were his own predictions, there being no one that could be a witness against him, and accuse him for so doing, he still gave his attestation to him, and did him the honor to make mention of him on this account.
When does Moshe write פרשת בלעם? I suggest it’s at the start of next week’s parasha:
טז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
יז צרור את המדינים; והכיתם אותם׃
יח כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור; ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור׃
צרור: כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם
צרור את המדינים is a command not about fighting, but about thinking. Our attitude toward Midyan must be one of לאייב אותם. Our attitude to Moab must be similar:
ד לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳; גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם׃
ה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים; ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך׃
ו ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה; כי אהבך ה׳ אלקיך׃
ז לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם׃
But בני ישראל had no way of knowing what happened with Bilaam. Moshe needed to tell the story so they would realize the origin of the plague that killed 24,000. It’s a story of lost potential. Midyan could have been the nation of Moshe’s wife but instead rejected Yitro and remained a nation of slave traffickers. Moav as the descendant of Lot could have been the adoptive child of Abraham but instead chose to be the adoptive child of Sodom. Bilaam could have been a prophet on the level with Moshe, with his own book in תנ״ך, but instead dies an ignomious death as a petty sorceror. That is the underlying message of פרשת בלעם.
עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה׳׃