I want to talk about the haftorah this week, from זכריה. But first we have to look at some history:
ב ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלקי ישראל להעלות עליו עלות ככתוב בתורת משה איש האלקים׃
ג ויכינו המזבח על מכונתיו כי באימה עליהם מעמי הארצות; ויעל (ויעלו) עליו עלות לה׳ עלות לבקר ולערב׃
…י ויסדו הבנים את היכל ה׳; ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה׳ על ידי דויד מלך ישראל׃
יא ויענו בהלל ובהודת לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל; וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה׳ על הוסד בית ה׳׃
יב ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול; ורבים בתרועה בשמחה להרים קול׃
יג ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם; כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק׃
The return to Israel was led by זרבבל בן שאלתיאל and ישוע בן יוצדק. Who were they? זרבבל was the great-grandson of יכניה, the king of Judah who was taken hostage to Babylonia 11 years before the חורבן:
יז ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו׃
יח ומלכירם ופדיה ושנאצר יקמיה הושמע ונדביה׃
יט ובני פדיה זרבבל ושמעי; ובן זרבבל משלם וחנניה ושלמית אחותם׃
And ישוע was the son of the last כהן גדול in the בית המקדש:
ובני אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר׃
ל אלעזר הוליד את פינחס פינחס הליד את אבישוע׃
לא ואבישוע הוליד את בקי ובקי הוליד את עזי׃
לב ועזי הוליד את זרחיה וזרחיה הוליד את מריות׃
לג מריות הוליד את אמריה ואמריה הוליד את אחיטוב׃
לד ואחיטוב הוליד את צדוק וצדוק הוליד את אחימעץ׃
לה ואחימעץ הוליד את עזריה ועזריה הוליד את יוחנן׃
לו ויוחנן הוליד את עזריה; הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה בירושלם׃
לז ויולד עזריה את אמריה; ואמריה הוליד את אחיטוב׃
לח ואחיטוב הוליד את צדוק וצדוק הוליד את שלום׃
לט ושלום הוליד את חלקיה וחלקיה הוליד את עזריה׃
מ ועזריה הוליד את שריה ושריה הוליד את יהוצדק׃
מא ויהוצדק הלך בהגלות ה׳ את יהודה וירושלם; ביד נבכדנאצר׃
Building the בית המקדש started under Cyrus, but politics happened and the rebuilding stopped. See the first 5 chapters of Ezra and the book of Esther for the details. The Jews got permission to start again 17 years later, in the second year of Darius. They were urged to build by חגי and זכריה:
א וְהִתְנַבִּי חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נְבִיַּאיָּא עַל יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱ־לָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן׃
ב בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱ־לָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם; וְעִמְּהוֹן נְבִיַּאיָּא דִי אֱ־לָהָא מְסָעֲדִין לְהוֹן׃
חגי starts on the 24th of Elul:
יג ויאמר חגי מלאך ה׳ במלאכות ה׳ לעם לאמר; אני אתכם נאם ה׳׃
יד ויער ה׳ את רוח זרבבל בן שלתיאל פחת יהודה ואת רוח יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ואת רוח כל שארית העם; ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה׳ צבא־ות אלקיהם׃
טו ביום עשרים וארבעה לחדש בששי בשנת שתים לדריוש המלך׃
But nothing happens. So he tries again on the 21st of Tishrei:
א בשביעי בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה׳ ביד חגי הנביא לאמר׃…
ו כי כה אמר ה׳ צבא־ות עוד אחת מעט היא; ואני מרעיש את השמים ואת הארץ ואת הים ואת החרבה׃
ז והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים; ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה׳ צבא־ות׃
ח לי הכסף ולי הזהב נאם ה׳ צבא־ות׃
ט גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה׳ צבא־ות; ובמקום הזה אתן שלום נאם ה׳ צבא־ות׃
But still nothing happens (there’s a famine going on, and lots of politics). So he tries again on the 24th of Kislev:
י בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש היה דבר ה׳ אל חגי הנביא לאמר׃
…
כא אמר אל זרבבל פחת יהודה לאמר; אני מרעיש את השמים ואת הארץ׃
כב והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חֹזֶק ממלכות הגוים; והפכתי מרכבה ורכביה וירדו סוסים ורכביהם איש בחרב אחיו׃
כג ביום ההוא נאם ה׳ צבא־ות אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה׳ ושמתיך כַּחוֹתָם; כי בך בחרתי נאם ה׳ צבא־ות׃
This time they start working (note the significance of the 25th of Kislev), and the בית המקדש is completed in year 6 of Darius, on the 3rd of Adar:
יד וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא; וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱ־לָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס׃
טו וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא׃
Note what חגי is saying: not only will the בית המקדש be completed, but it will be greater than the first, and זרבבל will not be just פחת יהודה but will be king. He will be what we call מלך המשיח.
זכריה has a brief prophecy in Av of year 2 of Darius, but his major message is on the 24th of Shevat of that year (after work had started):
ז בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר ה׳ אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
ח רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה; וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים׃
ט וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי; וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה׃
The problem with זכריה is that he’s got all these visions, and we have no idea what they mean. Worse, זכריה himself has no idea what they mean. His constant refrain is מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי.
נבואת זכריה: סתומה היא מאוד כי יש בה מראות דומות לחלום הניתן לפתרון ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת פתרונו עד יבא מורה צדק ולפי היכולת אתן לב ליישב המקראות אחד אחד מן הפתרונות הדומות לו ואחר פתרונות של יונתן.
We picked this haftorah because it’s the most comprehensible, and it has the symbolism of the menorah like our parasha. It has three parts: ה׳ will dwell amidst the Jews again:
רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה׳׃
יהושע הכהן הגדול will be a real כהן גדול even if he is not perfect (we know, for example, that his children intermarried):
א ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך ה׳; והשטן עמד על ימינו לשטנו׃
ב ויאמר ה׳ אל השטן יגער ה׳ בך השטן ויגער ה׳ בך הבחר בירושלם; הלוא זה אוד מצל מאש׃
ג ויהושע היה לבש בגדים צואים; ועמד לפני המלאך׃
ד ויען ויאמר אל העמדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצאים מעליו; ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אתך מחלצות׃
ה ואמר ישימו צניף טהור על ראשו; וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבשהו בגדים ומלאך ה׳ עמד׃
ו ויעד מלאך ה׳ ביהושע לאמר׃
ז כה אמר ה׳ צבא־ות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה׃
and, as חגי said, זרבבל will the true king of Israel:
א וישב המלאך הדבר בי; ויעירני כאיש אשר יעור משנתו׃
ב ויאמר אלי מה אתה ראה; ויאמר (ואמר) ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה׃
ג ושנים זיתים עליה; אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה׃
ד ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר; מה אלה אדני׃
ה ויען המלאך הדבר בי ויאמר אלי הלוא ידעת מה המה אלה; ואמר לא אדני׃
ו ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה׳ אל זרבבל לאמר; לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות׃
ז מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר; והוציא את האבן הראשה תשאות חן חן לה׃
It’s very inspiring. But then then זרבבל disappears. ספר עזרא changes to deal with Ezra’s arrival in Judah a generation later (it’s unclear exactly how much later), but things have fallen apart. נחמיה is the new governor; יהושע is just a footnote. There will be no leaders of Israel from the family of דוד המלך until הלל הזקן, 3 centuries later.
א ואחר הדברים האלה במלכות ארתחשסתא מלך פרס עזרא בן שריה בן עזריה בן חלקיה׃
ב בן שלום בן צדוק בן אחיטוב׃
ג בן אמריה בן עזריה בן מריות׃
ד בן זרחיה בן עזי בן בקי׃
ה בן אבישוע בן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הראש׃
ו הוא עזרא עלה מבבל והוא ספר מהיר בתורת משה אשר נתן ה׳ אלקי ישראל; ויתן לו המלך כיד ה׳ אלקיו עליו כל בקשתו׃
And the nature of the prophecies changes. חגי disappears, and זכריה changes to criticism:
כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן; עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה׃
It’s different enough that the academics call chapters 9-14 “Deutero-Zechariah”. We don’t have to attribute it to a different author to note that his themes changed.
“I pity the poor immigrant,” is the title and incipit of a Bob Dylan song.
…
Unmitigated hostility towards the immigrant sounds incredible in
the mouth of a troubadour adored by the left and does not fit well with
the rest of the album John Wesley Harding…If academics studied Dylan as they have their way with the
Bible we would be authoritatively taught to attribute it to Deutero-Dylan—a racist, reactionary, fill-in-the epithet, living in the anti-immigrant
21st century, who adopted the master’s style to convey a perverted message.
And now זכריה has visons of אחרית הימים; the eschaton in the distant future. The End Times are no longer around the corner. Now זכריה's visions are of ביום ההוא, a phrase that only appears in the second half. מלאכי is a נביא at this time as well, and has a similar message of criticism, visions of destruction and ultimate redemption:
יא בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם; כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה׳ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר׃
יב יַכְרֵת ה׳ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב; וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיהוָה צְבָאוֹת׃
…יז הוֹגַעְתֶּם ה׳ בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ; בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה׳ וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱ־לֹהֵי הַמִּשְׁפָּט׃
We tend to lump the last נביאים חגי, זכריה and מלאכי together, but they are very different from one another.
What happened? We don’t know. Something happened that turned the religious fervor and optimism of the early years of שובת ציון into a lost generation that was barely holding on when נחמיה arrived.
This sort of thing has happened before. In our parasha we have the two psukim:
׆
לה ויהי בנסע הארן ויאמר משה; קומה ה׳ ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך׃
לו ובנחה יאמר; שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל׃
׆
ת״ר (במדבר י) ויהי בנסוע הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב״ה סימניות מלמעלה ולמטה…ר׳ אומר…מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.
To emphasize what “could have been” in contrast to what
actually took place, the Torah intentionally delimits these
two psukim with upside down nun’s.
If so, then the ‘three books’ of Sefer Bamidbar would be:
BOOK ONE: Bnei Yisrael’s preparation for their journey (chapters 1-10)
This ‘book’ is followed by two ‘versions’ of that journey:
BOOK TWO: the ideal (two psukim) - what “could have been”
BOOK THREE: the actual journey that “failed”
(i.e. chapters 11-36)
And I might propose that we are seeing the same thing in our time. It has been 50 years since the miraculous (I use that word deliberately) reunification of Jerusalem. But since then, what? How are we to think about the world we live in now, not the world that might have been 50 years ago?
Until now, we have discussed two attitudes towards one of Zionism:
1. Messianic Zionism—The belief that the resettling of the land of Israel and the establishment of the state of Israel are the beginning of the Redemption. According to proponents of this view, we are already experiencing the beginning of the Redemption, as the Gemara in Megillah (17b) states: “The beginning of Redemption is war.” The wars Israel is currently fighting are the wars during the Redemption. This view led to the following phrasing of the blessing for the state of Israel that is recited in many synagogues: “Our Father in heaven, the rock of Israel and its redeemer, bless the state of Israel, the beginning of the sprouting of our Redemption (reishis tzemihas ge’ulaseinu).”
2. Anti-Zionism—The conviction that the state of Israel is a satanic creation that is based on evil and brings destruction to this world…
To my mind, history has disproven both the Messianic Zionist and the Anti-Zionist views. But I admit that this is conjecture on my part.
I won’t make comments about contemporary politics. But how did the people of זכריה's time react?
They changed things and re-invented themselves and re-invented Judaism.
א ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דויד ולישבי ירושלם לחטאת ולנדה׃
ב והיה ביום ההוא נאם ה׳ צבא־ות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד; וגם את הנביאים ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ׃
ג והיה כי ינבא איש עוד ואמרו אליו אביו ואמו ילדיו לא תחיה כי שקר דברת בשם ה׳; ודקרהו אביהו ואמו ילדיו בהנבאו׃
ד והיה ביום ההוא יבשו הנביאים איש מחזינו בהנבאתו; ולא ילבשו אדרת שער למען כחש׃
ה ואמר לא נביא אנכי; איש עבד אדמה אנכי כי אדם הִקְנַנִי מנעורי׃
The מפרשים generally understand הנביאים אעביר מן הארץ as referring to נביאי שקר. But I would agree with the משך חכמה (במדבר יא:יז) that he is referring to the end of true נבואה.
משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה
ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משמיעין להן על בת קול.
עד כאן היו הנביאים מתנבאים
ברוח הקדש. מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים.
ע״כ היו הנביאים: פי׳ משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה.
ד ויקם על מעלה הלוים ישוע ובני קדמיאל שבניה בני שרביה בני כנני; ויזעקו בקול גדול אל ה׳ אלקיהם׃
ה ויאמרו הלוים ישוע וקדמיאל בני חשבניה שרביה הודיה שבניה פתחיה קומו ברכו את ה׳ אלקיכם מן העולם עד העולם; ויברכו שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה׃
ו אתה הוא ה׳ לבדך את (אתה) עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם; וצבא השמים לך משתחוים׃
(נחמיה ט) ”ויצעקו אל ה׳ אלקים בקול גדול“. מאי אמור? אמר רב ואיתימא ר׳ יוחנן: בייא! בייא! היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן! כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא. לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן! נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה ”אמת“. אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקב״ה אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא. מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל היינו יצרא (דעבודת כוכבים) [דעבודה זרה] שנאמר (זכריה ה) ”ויאמר זאת הרשעה“. בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי. אמרו היכי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא! אמר להו נביא שדיוהו בדודא “דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא, שנאמר (זכריה ה) ”ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה.
ז וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת; וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה׃
ח וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה; וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ׃
The Vilna Gaon’s comment משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה is terse and left unexplained, but is generally understood to mean that the urge to idol worship was tied to a level of spiritual understanding that also made prophecy possible. לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן means they would give up prophecy to remove the possibility of idolatry.
…ראו אנשי כנסת הגדולה צורך להשתדל בכל כחותיהם הרוחניים לבטל מישראל את יצר הרע של עבודה זרה, שבו ראו סיבת החורבן. והיו מוכנים לוותר תמורת זה על השכר הגדול הכרוך במציאות יסצר הזה וכיבושו. ומצינו בדברי ר׳ צדוק הכהן זצ״ל, שכל עוד שהיה קיים יצה״ר של עבודה זרה, היתה כנגדו הנבואה והיו נסים גלויים בישראל.
We have already said that during the era of the Great Assembly the locus of man’s sense of reality shifted from his spiritual aspect to his physical self. The fading of the inclination to worship idols represents the same process…
The necessary complement to that form of awareness was miracle and prophecy. Just as Spirit was man’s primary aspect, defining his being, so physical law in the world bowed before the needs of Spirit, and miracles occurred. Prophecy was also a “natural” corollary of this form of being. The world was experienced exclusively as a medium for connection between G-d and the physical world, and prophecy was merely a direct form of this connection.
Just as ירמיהו was the נביא of חורבן ירושלים and שמואל was the נביא of חורבן שילה, זכריה was the נביא of חורבן נבואה itself. We live in a different world than that of תנ״ך. Whether or not it is a better world depends on what we make of it.