פרשת קדושים is full of מצוות, each of which warrants an entire ספר. I want to focus on one of them:
לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל; ויראת מאלקיך אני ה׳׃
Rav Elchanan Samet looks at the לא תעשה of לפני עור לא תתן מכשל
We present here the four interpretations that have been offered to this verse, in the sequence of their deviation from the simple, straightforward meaning, from closest to furthest:
- “Blind” refers to an individual who cannot see, and “stumbling block” denotes a physical object, such as a stone or beam, that physically endangers the unsuspecting blind person as he walks…
- “Blind” here means anyone, even without any handicap, who does not see the stumbling block placed before him. With respect to this specific danger, he may be considered figuratively “blind” …
- “Blind” here refers to one lacking certain information or a proper understanding regarding a given situation, and “stumbling block” means misleading counsel given to that individual…
- The most surprising interpretation of the verse appears in a twice-repeated Beraita in the Talmud (Pesachim 22b, Avoda Zara 6b) and occupies a substantial portion of halakhic literature to this very day. That is, one may not assist one in committing a sin or cause him to sin. The examples presented in the Beraita are giving wine to a nazir to drink and offering meat taken from a live animal to a gentile for his consumption.
The literal meaning is straightforward:
ולפני עור לא תתן מכשול: שאף על פי שלא תזיק בידים הנה תגרום הנזק.
But almost all פוסקים hold that this is not the halachic meaning of the verse. It is forbidden to literally put a stumbling block before the blind, but that is covered by all the laws of נזיקין in פרשת משפטים. This law is more metaphoric.
Onkelos seems to take the second approach. He translates:
לָא תְלוּט דְּלָא שָׁמַע וְקֳדָם דְּלָא חָזֵי לָא תְשִׂים תַּקְלָא וְתִדְחַל מֵאֱלָקָךְ אֲנָא ה׳׃
using the expression דְּלָא חָזֵי, ”one who does not see“, rather than the perfectly good Aramaic עַוִּיר.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב; איש עור או פסח או חרם או שרוע׃
אֲרֵי כָל גְּבַר דִּי בֵיהּ מוּמָא לָא יִקְרָב גְּבַר עַוִּיר אוֹ חֲגִיר אוֹ חָרִים אוֹ שְׂרִיעַ׃
I have to admit, I walk around playing games on my phone and I definitely would walk into the street if not for those bumpy warning strips on the sidewalk. They are not just for the literally blind, but for all of us דְּלָא חָזֵי. But this is still a physical obstacle in front of a person with vision problems. Rashi cites the Sifra that the entire law is metaphoric:
ולפני עור לא תתן מכשול: לפני סומא בדבר. בא אמר לך ”בת איש פלוני מה היא לכהונה?“ אל תאמר לו כשרה והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לו ”צא בהשכמה“ שיקפחוהו לסטים, ”צא בצהרים“ בשביל שישתרב. אל תאמר לו ”מכור את שדך וקח לך חמור“ ואת עוקף עליו ונוטלה הימנו.
The fourth interpretation is even less direct, because the “victim” is not blind at all; they know exactly what they are doing. You are still forbidden from abetting them:
ותניא, רבי נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר ”ולפני עור לא תתן מכשל“.
וכן כל המכשיל עיוור בדבר, והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות ליבו—הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ”ולפני עיוור, לא תיתן מכשול“
The “blindness” here is their inability to understand their own best interest. You have a responsibility to the other, to protect them from a מכשל that they really want to stumble over.
מי חכם ויבן אלה נבון וידעם; כי ישרים דרכי ה׳ וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם׃
Reading the pasuk metaphorically is appropriate in context; 2 pesukim later we have
לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך; אני ה׳׃
Where clearly לא תעמד על דם רעך is a metaphor. And the pasuk after ours is about judgment:
יד לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל; ויראת מאלקיך אני ה׳׃ טו לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול; בצדק תשפט עמיתך׃
Which evokes the previous use of the word עור, again clearly metaphorically:
ושחד לא תקח; כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים׃
And the same connection is made in ספר דברים:
יח ארור משגה עור בדרך; ואמר כל העם אמן׃
יט ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה; ואמר כל העם אמן׃
So which interpretation is right? Yes.
לפני עור לא תתן מכשול: הכותים מפרשים כמשמעו, שלא יתן אבן לפני עור בדרך להפילו, וכן הוא אמת. ומזה אזהרה לפותח או כורה בור ברשות הרבים…והלאו כולל גם אם מכשיל חברו בדרך שהוא עור בדעתו או מחמת תאותו וזדון לבבו.
Note that this is not a case where the halachic דרש has a different interpretation than the פשט; the משך חכמה says that all four interpretations are halachic binding, and even those who would not take it literally would say the latter two are halachically binding.
That kind of pasuk, from which we learn multiple laws, has a name: לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת. And that has halachic implications.
ואם מיעצו לפי דרכו וכיו״ב הוי כמו לאו שבכללות, לכן אין לוקין עליו. כן נראה לי. וכן מצאתי לרבינו בספר המצות בשורש ט׳ יעוי״ש.
ואין ראוי שימנו כל איסור ואיסור שכלל עליהם זה הלאו מצוה בפני עצמה אבל ימנה הלאו לבדו שכולל אלו הדברים כלם. ודמיון זה הלאו כלומר ”לא תאכלו על הדם“ אמרו גם כן ”ולפני עור לא תתן מכשול“ כי הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר. וכן אמרו ”לא תשא שמע שוא“ הנה הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר, וזהו המין האחד ממיני לאו שבכללות.
ואין לוקין על לאו שבכללות. דתניא, מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר (ויקרא יט:כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. דבר אחר…רבי דוסא אומר: מניין שאין מברין על הרוגי ב״ד? ת״ל לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם…ר׳ יוחנן אומר: אזהרה לבן סורר ומורה מנין? ת״ל לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. וא״ר אבין בר חייא ואיתימא ר׳ אבין בר כהנא: על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות.
In other words, each of these acts are forbidden, but בית דין will not punish the perpetrator for them. It’s not clear why that should be true. Rav Yehudah Copperman suggests that when the פשט has a single לאו from which the דרש learns multiple different איסורים, then each individual איסור has less force than a full-fledged לא תעשה.
כן ברור שבמקרה כזה אין לוקין. האנרגיה של עוצמת הלא תעשה—היא אנרגיה של מאה—מתחלקת בין כל המרכיבים שחז״ל קיבלו בלא תעשה זה (”לא תאכְלוּ“). מרכיבים אלה הם כולם עניינים שונים, כך שבהחלט היו מחייבים מלקות—והיו נמנים כמצוות נפרדות בתרי״ג—אילו היה לא תעשה בעוצמת מאה מוסב על כל אחד ואחד בנפרד. אבל לא כך קבע יתברך! אלא שמקציבים לכל אחד מן הענינים האלה רק אחד חלקי חמשה מעוצמת הלא תעשה. לכן לידי עונש מלקות אינו מגיע.
Through the פשט, ה׳ is telling us that while לפני עור is forbidden, it is left to הקב״ה to judge. Rav Copperman ends there; he does not speculate on why the Torah should make these specific לאוין ”diluted“.
The question is better than the answer I can propose, so any feedback is welcome. I think it is not given to a human בית דין to decide that someone else’s advice was meant maliciously. That is why the pasuk ends with ויראת מאלקיך אני ה׳.
ויראת מאלקיך: לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלקיך המכיר מחשבותיך; וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלקיך.
פרשת קדושים is mostly about the מצוות בין אדם חברו. The halacha of לפני עור adds a “metahalachic” level, that it is often not our place to judge the interpersonal behavior of others. While there is a מצווה of (ויקרא יט:טז) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ that pasuk starts with the מצווה of לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. We don’t know what others are thinking, so we can’t pass judgment on what others are thinking.