Last week, we talked about the two spiritual axes, טומאה/טהרה and קדושה/חול, and how ספר ויקרא first deals with טומאה, then goes on to קדושה starting with this week’s parasha. We talked about how טומאה was connected to the awareness of death, and how that made it impossible to enter into the מקדש.
But it looks like I’m wrong.
There seems to be a logical sequence of laws of טומאה:
אמר ר׳ שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף.
So it would make sense that, after the laws of the "minor' impurities of human beings, the Torah should go on to the big טומאה: a dead human body. In fact, it sounds like the Torah is setting up exactly that:
וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימתו׃
It should continue,
יד זאת התורה אדם כי ימות באהל; כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים׃
טו וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא׃
טז וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים׃
יז ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת; ונתן עליו מים חיים אל כלי׃
But instead, פרה אדומה is in ספר במדבר, and the law introduced with אחרי מות is the law of יום כפור.
We have previously discussed the fact that the laws of פרה אדומה were given earlier and recorded after the sin of the spies and the rebellion of Korach as a response to those incidents. Here, it seems that it has been replaced with the laws of a יום טוב, that would fit in better later in פרשת אמר with all the other יומים טובים. What is it doing here?
I would argue that the ceremony of יום כפור has a similar message to the פרה אדומה, and is a fitting climax to the laws of טומאה and a transition to the laws of קדושה. What makes פרה אדומה unique?
מן המפורסמות הוא שחז״ל ראו בפרה אדומה את החוק היותר מובהק שבחוקי התורה.
…
לא עוד חוק או גזירת מלך שטעמם נסתר מעמנו, אלא חוק המתנגש עם כללי היסוד של מערכת כה בסיסית; חציית הקוים שבין עולם הקדושה לעולם הטהרה, בין עולם הפנים לעולם החוץ, בין עולם הטבע לעולמו של האדם. את ביטוים לפרדוכס הזה נתנו חז״ל, בציינם שהפרה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים.
Let’s look at that in more detail.
יט והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי; וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב׃
כ ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל; כי את מקדש ה׳ טמא מי נדה לא זרק עליו טמא הוא׃
כא והיתה להם לחקת עולם; ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנגע במי הנדה יטמא עד הערב׃
But that paradox applies to יום כפור as well:
ח ונתן אהרן על שני השעירם גרלות גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל׃
ט והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳; ועשהו חטאת׃
י והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה׃
…טו ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת; ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת׃
טז וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם; וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם׃
…כא וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם; ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה׃
כב ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה; ושלח את השעיר במדבר׃
…כו והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים; ואחרי כן יבוא אל המחנה׃
כז ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה; ושרפו באש את ערתם ואת בשרם ואת פרשם׃
כח והשרף אתם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים; ואחרי כן יבוא אל המחנה׃
עבודת יום כיפור is also מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים.
What’s going on? We will look at this from the perspective of the Ramban, but we need to start with a cryptic comment of the Ibn Ezra:
ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו.
The Ramban explains the Ibn Ezra:
הנה ר״א (משלי יא:יג) נֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר, ואני הרָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד שכבר גלו אותו רבותינו ז״ל במקומות רבים.
…
כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת.
He then quotes an aggadah:
אמר סמאל לפני הב״ה: רבון כל העולמים על כל אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל אין אתה נותן לי? אמר לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש להם חטא; ואם לאו אין לך רשות עליהם. לפיכך נותנין לו שוחד ביום הכפורים…שנאמר גּוֹרָל אֶחָד לַה׳, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. גורלו של הב״ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה. ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא; אמר לפניו: רבון כל העולמים, יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים…מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והב״ה שומע עתירתן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר…על כל עונותיהם של ישראל ועל כל העם.
And explains the “33”:
והנה רמז לך ר״א שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים…
Count 33 verses from ויקרא טז:ח and you end up at:
ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם; חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם׃
The context is:
ה למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאם לה׳ אל פתח אהל מועד אל הכהן; וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם׃
…ז ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם; חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם׃
ח ואלהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם; אשר יעלה עלה או זבח׃
ט ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה׳ ונכרת האיש ההוא מעמיו׃
וזה סוד הענין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות…והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן…ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך.
This is very hard to understand. Rav Moshe Lichtenstein connects it to the law of מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים:
לאמיתו של דבר, מצינו דין כיבוס בגדים [מטמא את הטהורים] לעוסק בקדשים בשלשה מקומות—פרה אדומה, שעיר המשתלח ושריפת חטאות פנימיות—ומכנה אחד משותף לכולם, והוא היותם מעשה קדשים בחוץ. הוצאת הקדשים אל מחוץ למחיצתם ומקומם הקדוש, לתוך עולם החוץ, הטבעי, גורם לטומאת העוסקים בהם. דין טומאת העוסקים מסמל את הפרדוכס שבפרה.
The paradox of פרה אדומה and שעיר לעזאזל is not fundamentally the problem of מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים; that’s only the consequence of the problem of מעשה קדשים בחוץ. They have the form of שוחד לשטן, and while this is a commandment, it is so dangerous that those who deal with it need a whole new purification procedure to return to the מקדש.
ומפני זה אמרו רבותינו (ת״כ יג:ט) ”ואת חקותי“ , דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם…פרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה׳, אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה. וענינה דומה לענין שעיר המשתלח …ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה…
We talked about the danger of the awareness of death leading to nihilism. But there’s another danger: necromancy and worshiping death and destruction as independent power. That even has echoes in modern psychology:
The concept of the death instincts was initially described in Beyond the Pleasure Principle, in which Freud proposed that “the goal of all life is death.”
In support of his theory, Freud noted that people who experience a traumatic event would often reenact that experience. From this, he concluded that people hold an unconscious desire to die but that the life instincts largely temper this wish…
In Freud’s view, the compulsion to repeat was “something that would seem more primitive, more elementary, more instinctual than the pleasure principle which it overrides.” He further proposed that the death instincts were an extension of that compulsion wherein all living organisms have an instinctive “pressure toward death” which stands in stark contrast to the instinct to survive, procreate, and satisfy desires.
Moreover, when this energy is directed outward toward others, Freud maintained, it is expressed as aggression and violence.
That’s wrong, too. Everything in this world is a creation of ה׳.
ו לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי; אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד׃
ז יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה׃
מעתה (ישעיהו מה) ”עושה שלום ובורא רע“. מי קא אמרינן כדכתיב? אלא כתיב ”רע“ וקרינן ”הכל“, לישנא מעליא.
A gift is given to the “destructive force” of the desert in an apparent effort to direct the power of even that “force” towards our betterment.
And, through this symbolic act, a powerful, personal message is conveyed to all present: Do not let this holiest of days pass without attaining a healthy respect for the potentially destructive forces that inhabit your world. Above all, recognize the strength of your own personal yetzer ha-ra…and its unerring ability to undermine your valiant attempts at self-betterment…
Adopt, therefore, a different tactic. Acknowledge your “adversary;” respect its strength; then turn that strength to your benefit. Channel the energy that could lead you astray and direct it toward good.
The ritual of the se’ir ha-mishtaleach thus emerges as a dramatic reiteration of a fundamental truth which…is embedded in the fabric of the world’s creation. No aspect of man’s Divinely created makeup is inherently evil. Good and evil are instead defined, in concrete terms, by how our potential is used…
In our search for a proper life path, “Azazel” can and must become our ally.
And so our parasha ends with a summary of the laws of טומאה and another warning against serving the power of death:
כו והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה׳; ואבדל אתכם מן העמים להיות לי׃
כז ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו; באבן ירגמו אתם דמיהם בם׃