This week’s double parasha deals with עריות, forbidden sexual relationships, twice:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; אני ה׳ אלקיכם׃
ג כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו; וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו׃
ד את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם; אני ה׳ אלהיכם׃
…
ו איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה; אני ה׳׃
…יט ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה׃
כ ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע; לטמאה בה׃
כא ומזרעך לא תתן להעביר למלך; ולא תחלל את שם אלקיך אני ה׳׃
כב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה; תועבה הוא׃
כג ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה; ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא׃
כד אל תטמאו בכל אלה; כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם׃
ז והתקדשתם והייתם קדשים; כי אני ה׳ אלקיכם׃
ח ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם; אני ה׳ מקדשכם׃
…י ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת׃
…יג ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם; מות יומתו דמיהם בם׃
יד ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה הוא; באש ישרפו אתו ואתהן ולא תהיה זמה בתוככם׃
טו ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת; ואת הבהמה תהרגו׃
…כב ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם; ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה׃
כג ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם; כי את כל אלה עשו ואקץ בם׃
כד ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אתה ארץ זבת חלב ודבש; אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים׃
…כו והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה׳; ואבדל אתכם מן העמים להיות לי׃
I’m not going to mention Obergefell (how’s that for paralipsis?) but it will hang over everything we talk about.
Rashi cites a Sifra on that last pasuk:
ואבדל אתכם מן העמים להיות לי: … רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ”ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי“, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.
There’s a subtle problem with Rashi: what does this have to do with the עריות of the previous paragraph? Kosher animals were dealt with 3 parashas ago and shatnez at the beginning of קדושים.
It’s important to note that Rashi doesn’t quote חז״ל; he restates them. The original explicitly mentions עריות:
ר׳ אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך ת״ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים.
Why would Rashi leave עריות out?
The answer lies in understanding אלעזר בן עזריה's statement לא יאמר אדם אי איפשי.
The Rambam in his introduction to פרקי אבות, deals with the question of which is better, a מְעֻלֶּה, an “elevated” person, a person of such sterling character that they do not even desire to sin; or a ֹמּוֹשֵל בְּנַפְשו, a person desires sin but overcomes that desire. He cites משלי כא:י, נֶפֶשׁ רָשָׁע, אִוְּתָה רָע and other sources, that the מְעֻלֶּה is moraly superior. Then he cites our Sifra (without Rashi’s elision; he includes עריות) that seems to contradict this.
וּלְפִי הַמּוּבָן מִפְּשׁוּטֵי שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הֵם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה—וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן; אֲבָל שְׁנֵיהֶם אֱמֶת וְאֵין מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְהוּא: שֶׁהָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים רָעוֹת, אֲשֶׁר אָמְרוּ: שֶׁמִי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְיִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶן—הֵם הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם: ”רָעוֹת“: כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה, וּגְזֵלָה, וְאוֹנָאָה, וּלְהַזִּיק לְמִי שֶׁלֹּא הֵרַע לוֹ, וְלִגְמֹל רַע לְמֵיטִיב לוֹ, וְלִבְזוֹת אָב וָאֵם וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ”שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיוֹת הֵן לִכָּתֵב“. …וְאֵין סָפֵק שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּכְסֹף לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו, שֶׁהִיא חֲסֵרָה.
אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַחֲכָמִים, שֶׁהַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶם הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וּגְמוּלוּ יוֹתֵר גָּדוֹל, הֵם: ”הַתּוֹרוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת“; וְזֶה אֱמֶת, שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל…בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַעֲרָיוֹת. וְאֵלּוּ הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן אֲשֶׁר קְרָאָן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: חֻקּוֹת…וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בָּהֶם.
…
הִנֵּה הִתְבָּאֵר לְךָ מִכֹּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ אֵיזוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת יִהְיֶה מִי שֶׁלֹא יִשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן וְכוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן, וְאֵיזוֹ מֵהֶן יִהְיֶה הָעִנְיָן בְּהֵפֶךְ. וְזֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא בְּהַעֲמִיד שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים; וּלְשׁוֹנָם מוֹרָה עַל אֲמִתַּת מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ.
We talk about classifying מצוות as חוקים or משפטים, as “commanded” or “rational”. Secular legal theory has the same distinction, between malum prohibitum or malum in se. Rambam’s חידוש is that it is clear there is no practical difference in terms of observance; both are prohibited. However, there is a difference in terms of מידות. For משפטים, we should feel revulsion for the act. It is inherently wrong, and even if ה׳ had not forbidden it, it should be anathema to us. If not, we need to work on our attitude. But for חוקים, there is no moral superiority in despising it; it is simply גזרת הכתוב. Note that we may still try to understand the reasons for חוקים; it’s just that those reasons are not “natural”. For instance, מצה on פסח is understandable, but not immoral.
So the Sifra counts עריות as a חוק. Why does Rashi leave it out? There actually is a disagreement in the Sifra; earlier it says:
”את משפטי תעשו“: אלה הדברים הכתובים בתורה שאלו לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזלות והעריות וע״א וקללת השם ושפיכת דמים שאלו לא נכתבו בדין היה לכתבן. ואלו שיצר הרע משיב עליהם ואומות העולם ע״א משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחליצה יבמה וטהרת המצורע שעיר המשתלח…תלמוד לומר ”ואת חקתי תשמרו ללכת בהם; אני ה׳“; חקקתיה, אין את רשאי להשיב עליהם.
So there is a מחלקת between Elazar ben Azaryah and the stam Sifra, and between Rashi and Rambam, on whether עריות are a משפט or not; whether we ought to be bothered by that behavior or whether we should simply accept it as G-d’s command.
And I think this disagreement persists. 50 years ago, an article in Tradition stated:
It is diffcult to understand why
Rabbi Elazar ben Azaryah included ilicit sexual relations in
this category [chukkim]; they are, in fact, included among the “rational”
ordinances in Yoma and Sifra.
Then, it was “obvious” that עריות are a משפט. That’s not so clear in 2017:
[It] is no longer intelligible to many Americans…that sexuality can be evaluated in nonutilitarian terms, that a sexual act can be wrong even if no one gets hurt. We have replaced sexual morality with sexual ethics.
…
In the secular world, the natural reaction to a premise’s social unintelligibility is the repeal of any laws that depend on it. In the Orthodox world, where immediate repeal is rarely a viable option, one reasonable reaction is what I call “chokification,” or the declaration that laws that once depended on the now-unintelligible premise should be regarded as either beyond human comprehension or else as arbitrary rules intended to train us to obedience. Chokification generally has two consequences: It forestalls attempts to change the law while discouraging any attempt to extend the law’s reach by applying it to new situations…
A trend toward chokification of the halakhic prohibitions against homosexuality has been evident in Modern Orthodoxy for some time…This suggests that rationales seen as self-evident in the past are no longer intelligible to them. My suspicion is that this is true as well for a significant percentage of the Charedi world.
As an aside, the fact that the עריות are called תועבה doesn’t impact this question. Things that are generally accepted to be חוקים are called תועבה:
ג לא תאכל כל תועבה׃
ד זאת הבהמה אשר תאכלו; שור שה כשבים ושה עזים׃
ה איל וצבי ויחמור; ואקו ודישן ותאו וזמר׃
ו וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע; כי תועבת ה׳ אלקיך הוא׃
As are משפטים:
יג לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן; גדולה וקטנה׃
יד לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה; גדולה וקטנה׃
טו אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נתן לך׃
טז כי תועבת ה׳ אלהיך כל עשה אלה; כל עשה עול׃
I think that the classification of whether a given מצוה is a חוק or a משפט changes, not just with the times but with the individual and their sense of inherent morality. The reason is that at its core, every משפט is a חוק. We do it because it is commanded. And every חוק is a משפט. We believe there are reasons for מצות, and the world we live in was created to be the world in which the תורה is the fundamental law. We just don’t always see those reasons.
Rav Soloveitchik, in a 1972 shiur, addressed a slightly different question: if משפטים are rational, why do they need to be divinely commanded?
[T]here are not sharply delineated territories or realms between those of non-rational precepts and those of rational laws. A clearly defined distinction between חוקים and משפטים is almost non-existent. It is a sheer illusion. Of course, the heartland, the central area, of משפטים, is illumined by a rationale, is explorable by the human reason, is acccessible to the logos and one’s conscience is sensitive to משפטים [emphasis mine—DHW]. This is only true as far as the central area is concerned, the heartland of משפטים. However, the peripheral territories are as strange and alien to the reason as the most mysterious חוקים.
…
That is the basic reason why secular ethics has failed. Because the element of חוק is not understandable and not comprehensible to secular man. When everything is reduced to משפט, there is no morality.
What we consider משפט is dependent on the way we perceive our society.
If you ask me for my own response: obviously, I don’t approve in any way, but emotionally, the fire that burns in many hearts today, and the fears which go beyond the revulsion, are beyond what I think is proper, and particularly, as the phenomenon becomes more prevalent, which is unfortunate in itself, but at the personal plane it has become a more common aveirah, it is less of an aveirah on the part of the particular individual [emphasis mine—DHW].
What we have been calling the rational מצוות are not literally rational. They depend on what we unconsciously consider “normal”, the behavior of normal people. And that depends on what we observe. As Rambam says, הֵם הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם רָעוֹת.
That’s what makes TV and movies so powerful. Our brains don’t understand “fiction”. Observing something over and over in a normalizing context makes it normal and therefore ethical.
So the distinction between חוק and משפט seems to be tautological. We feel revulsion at violations of משפטים, and a משפט is defined as a מצוה that we feel revulsion about. But it is not. The problem is one of hypocrisy: there are things that we intellectually know are משפטים, that are inherently immoral or unethical, but we don’t feel any problem with them. That’s when the Rambam says מִי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְיִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶן, and that lack of feeling is the warning sign that we need to work on our מידות to internalize the values we proclaim.
It is unfortunate that yet again we have turned the tables and
confused our values. Chazal say we should be disgusted by stealing,
but not by pork. Most of us are disgusted by pork but not by stealing.
This is something we picked up in our cultural environment, and will
bequeath to the next generation unless we change the habitual
responses to בין אדם לחבירו in our culture. And we must do so if we
are to bring about a change in middos in our children. Unless and until
children see people as excited, as moved, as affronted by lapses in
מצוות בין אדם לחבירו as they are excited, moved, and affronted by
lapses in מצוות בין אדם למקום,we will not see significant improvement
in the middos of our children.