Kavanot: This Time Its Personal

We have been looking at Hallel, and we are up to פרק קטז,‎ אהבתי  כי ישמע. It is different from the previous perakim, because it is in first person. This is a personal prayer. In terms of the way we have been analyzing Hallel, the previous perakim were "הלל מצרים", the ancient Hallel that came out of the Israelite experience in Egypt. Hallel naturally would go straight from (תהילים קטו:יח)‎ ואנחנו  נברך י־ה     מעתה ועד עולם;
הללויה  to (תהילים קיז:א )‎ הללו את ה׳  כל גוים;    שבחוהו  כל האמים׃. That's what Hallel is all about: praising G-d to the entire world.

But here David (as the psalmist) is inserting his own words. And it's not about praising ה׳, literal הלל, per se, but about bringing sacrifices:

{:he}
>יז לך אזבח זבח תודה; ובשם ה׳ אקרא׃ 
יח נדרי לה׳ אשלם; נגדה נא לכל עמו׃
--תהילים פרק קטז

He mentions זבח תודה and נדר, which are two kinds of voluntary offerings, the sacrifice that is entirely to הקב״ה, and the communal feast that brings people together:

{:he}
>א ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׃
--ויקרא פרק א

{:he}
>אדם כי יקריב מכם: כשיקריב; בקרבנות נדבה דבר הענין.
--רש״י, ויקרא א:ב

{:he}
>ואם זבח שלמים  קרבנו אם מן הבקר  הוא מקריב  אם זכר אם נקבה  תמים יקריבנו לפני ה׳׃
--ויקרא ג:א

{:he}
>שלמים:...שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים.
--רש״י, ויקרא ג:א

What is this perek doing in Hallel, if it's not about הלל, but about קרבנות? I think the key is the phrase right between the זבח תודה and the נדר:‎  ובשם ה׳ אקרא. That phrase occurs three times in the perek, making a sort of refrain:

<figure lang=he>
<blockquote lang=he>
א אהבתי כי ישמע ה׳את קולי תחנוני׃
ב כי הטה אזנו לי; ובימי אקרא׃<
ג אפפוני חבלי מותומצרי שאול מצאוני;
צרה ויגון אמצא׃ ד ובשם ה׳ אקרא;
 אנה ה׳ מלטה נפשי׃
ה חנון ה׳ וצדיק;ואלקינו מרחם׃
ו שמר פתאים ה׳;דלתי ולי יהושיע׃
ז שובי נפשי למנוחיכי;כי ה׳ גמל עליכי׃
ח כי חלצת נפשי ממות;את עיני מן דמעה;את רגלי מדחי׃
ט אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים׃
י האמנתי כי אדבר;אני עניתי מאד׃
יא אני אמרתי בחפזי;כל האדם כזב׃
יב מה אשיב לה׳כל תגמולוהי עלי׃
יג כוס ישועות אשא; ובשם ה׳ אקרא׃
יד נדרי לה׳ אשלם;נגדה נא לכל עמו׃
טו יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו׃
טז אנה ה׳ כי אני עבדך;
אני עבדך בן אמתך;פתחת למוסרי׃
יז לך אזבח זבח תודה; ובשם ה׳ אקרא׃
יח נדרי לה׳ אשלם;נגדה נא לכל עמו׃
יט בחצרות בית ה׳בתוככי ירושלם;
הללו יה׃
</blockquote>
<figcaption class=source>תהילים פרק קטז</figcaption>
</figure>

The image of this perek is that David is offering his קרבנות at the מזבח, and retelling his story, of being in trouble and praying for salvation: צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא; of being saved and thanking ה׳:‎ כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא; and of bringing קרבנות to ה׳:‎ לך אזבח  זבח תודה  ובשם ה׳ אקרא.

There is a very specific meaning to the expression קרא בשם ה׳.

{:he}
>ויעתק משם ההרה  מקדם לבית אל ויט אהלה; בית אל מים  והעי מקדם  ויבן שם מזבח לה׳  ויקרא בשם ה׳׃
--בראשית יב:ח

{:he}
> ויבן שם מזבח  ויקרא בשם ה׳  ויט שם  אהלו; ויכרו שם עבדי יצחק  באר׃
--בראשית כו:כה

{:he}
>יח ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם; ויחן את פני העיר׃...כ ויצב שם מזבח; ויקרא לו א־ל אלקי ישראל׃
--בראשית פרק לג

In fact, the אבות built seven מזבחות. But we only have a record of *offerings* on two: הר המוריה (after the עקדה) and באר שבע (when Yaakov is going down to Egypt). The point of a מזבח is not the burning animal; it is the public declaration of service to הקב״ה.  So I think that David inserts this personal prayer into הלל to remind his audience (who are in the משכן/מקדש) that the important part of the עבודה is not the קרבן, it is the שירה, the expression of the intent of the קרבנות.

{:he}
>יז אדנ־י שפתי תפתח; ופי יגיד תהלתך׃ 
יח כי לא תחפץ זבח ואתנה; עולה לא תרצה׃ 
יט זבחי אלקים רוח נשברה; 
לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה׃ 
--תהילים פרק נא

----

With that, let's look at this perek.

{:he}
>א אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני׃ 
ב כי הטה אזנו לי; ובימי אקרא׃
--תהילים פרק קטז

I would read קולי  תחנוני as a hendiadys, "the sound of my supplication". But אהבתי  is hard to translate. If we translate it as "I love it because ה׳ listens to me" then, as Rabbi Etshalom says, "the religious message is troubling. Does the petitioner only love G-d when He responds?" That;s the interpretation of Rashi and Radak:

{:he}
>אהבתי כי ישמע ה׳: תאבתי שישמע ה' את קולי.
--רש״י, תהילים קטז:א

{:he}
>אהבתי ה׳ כי ישמע קולי ואת תחנוני: כלומר...הדין עלי לאהבו כי הוא שומע קולי ואת תחנוני.
--רד״ק, תהילים קטז:א

Malbim says the opposite, that  קולי  תחנוני is when I am *not* in trouble; I still pray to ה׳ (as Rambam holds, there is an obligation to pray everyday, even if things are great).

{:he}
>אהבתי גם בעת שהייתי לא בצר, והייתי בריא אולם, גם בעת הזאת אהבתי תחנוני, כי ישמע ה׳ את קולי, ר״ל אהבתי להתחנן ולהתפלל אל ה׳.
--מלבי"ם, תהילים קטז:א

That's a good thought, and one of the themes of Rav Soloveitchik's [_Worship of the Heart_](https://ktav.com/products/worship-of-the-heart), but it doesn't fit the perek, which is all about צרה ויגון אמצא.

The gemara switches the subject, reading אהבתי  as "I am loved":

{:he}
>אהבתי כי ישמע ה׳: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימַת אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ? בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי.
--פסחים קיח,ב

But Rabbi Etshalom says we are mis-translating אהבתי: it doesn't mean "I loved" but "I brought":

>[Naftali Herz Tur-Sinai,  first president of the Academy of the Hebrew Language] notes that the psalmist is, first of all, someone who has recovered from near-death (as the next section will recount) and is thanking G-d for that salvation. It is his intention that this thanksgiving should take place in the Mikdash, as the second half of the psalm makes clear; furthermore, the method of showing gratitude will be through the fulfillment of his Nedarim and a Korban Todah (thanksgiving offering). Tur-Sinai suggests that the opening /Ahavti/ is a reformulation of the word /Heiveiti/ (I have brought, referring to the offering). 
>
...The grateful petitioner brings his offering, declaring: “I have brought” and informing that declaration with the love he feels for G-d to Whom this thanksgiving is being offered. The rest of the first verse details his reason for bringing – and his reason for loving. The second verse continues to elucidate G-d’s attention to him in his hour of need--and he concludes by averring that he called out to G-d with an oath. Tur-Sinai notes that in Aramaic, as well as other Semitic languages, the root /YMA/ means oath (see, e.g. /Targum Onkelos/ at /B’resheet/ 50:25). /uv’Yamai/, then, means “by oath” I called out to Him.
--Rabbi Yitzchak Etshalom, personal communication (available on [yumpu.com](https://www.yumpu.com/en/document/view/34162067/hallel-iv-hp-rcsh-wv-kv-analysis-of-psalm-116-torahorg))

>The root of /Ahava/ is /Hava/, which literally means to offer or to give.
--Sarah Zadok, [_Fallen Out of Love_](https://www.chabad.org/theJewishWoman/article_cdo/aid/446067/jewish/Fallen-Out-of-Love.htm)

{:he}
>אשר אהבת: מלשון ”הב“, דהיינו לתת ולהתמסר לזולת, וגם לראות שהזולת י
--רש"ר הירש, בראשית כב:ב

>The two introductory verses form a chiasmus: 
A: I have brought (fulfilling my oath) 
B: Because He hears my voice 
B: Because He attends to my voice 
A: And I called to Him with an oath
--Rabbi Yitzchak Etshalom, personal communication (available on [yumpu.com](https://www.yumpu.com/en/document/view/34162067/hallel-iv-hp-rcsh-wv-kv-analysis-of-psalm-116-torahorg))

David's description of the threat to his life is very poetic:

{:he}
> אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני; 
 צרה ויגון אמצא׃
--תהילים קטז:ג

Rashi translates חבלי as "gangs" and מצרי as "boundaries", which loses some of the parallism:

{:he}
>חבלי מות: חבורות אויבינו המבקשים להמיתני.
>
ומצרי שאול: גבולי שאול.
--רש״י, תהילים קטז:ג

So Radak translates those words as "ropes" and "bindings":

{:he}
>וחבלי: כמו צירים וחבלים.
>
ומצרי שאול מצאוני: כפל עניין במלות שונות.
--רד״ק, תהילים קטז:ג

which goes with the אפפוני, "surrounded, enveloped me".

Radak then notes that the troubles go from מצאוני, "they found me" to אמצא, "I found them".

{:he}
>צרה ויגון אמצא: אמר ”מצאוני“ ואמר ”אמצא“, כי המקרים ימצאו האדם לא יוכל לברוח; וגם הוא ימצאם שילך אחריהם למקום שימצאם כי לא ידע את עתו ופעמים ילך למצוא הטוב וימצא רע.
--רד״ק, תהילים קטז:ג

David is saying, "I can't avoid trouble"; the more I try to stay safe, the more danger I get into. It's the nature of the world we live in. There is no such thing as being in perfect peace as long as we are alive. And our response is always:

{:he}
>ובשם ה׳ אקרא; 
אנה ה׳ מלטה נפשי׃
--תהילים קטז:ד

Starting the pasuk with a conjunction, ו־בשם, is odd, but as we said before, the בשם ה׳ אקרא represents the "chorus" of the perek. A ו can represent an ongoing action:

{:he}
>ויתן־לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ; ורב דגן ותירש׃
--בראשית כז:כח

{:he}
>ויתן לך: יתן ויחזר ויתן.
--רש״י, שם

And that goes back to what we've said is the idea of הלל.‎  שירה is telling G-d how great He is; הלל is telling everyone else how great He is. ובשם ה׳ אקרא means "I will declare G-d's greatness, over and over again".

----

The next part of the perek is about ה׳'s response:

{:he}
>ה חנון ה׳ וצדיק; ואלקינו מרחם׃ 
ו שמר פתאים ה׳; דלתי ולי יהושיע׃
--תהילים פרק קטז

This idea, of שמר פתאים ה׳, is one of the most important psukim in the perek. The word פתאים is usually translated as "fools" but פתי specifically refers being enticed or seduced:

{:he}
>השמרו לכם  פן יפתה לבבכם; וסרתם  ועבדתם אלהים אחרים  והשתחויתם  להם׃
--דברים יא:טז

פתאים are those who follow the crowd, who don't think for themselves. It has important halachic implications. The Torah tells us we need to be careful about our health and safety:

{:he}
>ט רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך; והודעתם לבניך ולבני בניך׃ י יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחרב באמר ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי; אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון׃...טו ונשמרתם מאד לנפשתיכם; כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה׳ אליכם בחרב מתוך האש׃ טז פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל; תבנית זכר או נקבה׃
--דברים פרק ד

While the פשט of שמר נפשך מאד is religious, the gemara understands that it refers to physical life, נפש, as well.

{:he}
>תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא הגמון אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו, אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם ”רק השמר לך ושמר נפשך“, וכתיב ”ונשמרתם מאד לנפשתיכם“. כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?! אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים.
--ברכות לב,ב

However, there are limits to how careful you have to be.

{:he}
>בזמן חז"ל היה איסור חמור לשתות משקה שנשאר מגולה ללא השגחה, מחשש שמא נחש הטיל ארס לתוכו. הגמרא...דנה באיסור זה באריכות, ומתוך עובדה זו, אפשר להניח שחשש זה היה מוחשי...תוך כדי דיון בהלכות יין מגולה, אומרת הגמרא:
--הרב אוהד פיקסלר, [_ע"ז דף ל: שומר פתאים ה'--כניסה למצב סכנה_](https://www.etzion.org.il/he/talmud/seder-nezikin/massekhet-avoda-zara/%D7%A2%D7%96-%D7%93%D7%A3-%D7%9C-%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8-%D7%A4%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%94-%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%94)

{:he}
>אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: פי תאנה אין בו משום גילוי. כמאן כי האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש משום שנאמר ”שומר פתאים ה׳“.
--עבודה זרה ל,ב

{:he}
>תני רב ביבי קמיה דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך: קטנה מעוברת ומניקה. קטנה, שמא תתעבר ושמא תמות. מעוברת, שמא תעשה עוברה סנדל. מניקה, שמא תגמול בנה וימות...וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, משמשת כדרכה והולכת; ומן השמים ירחמו משום שנאמר ”שומר פתאים ה׳“.
--יבמות יב,ב

{:he}
>אמר רב פפא: הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה; והאידנא דדשו בה רבים, ”שומר פתאים ה׳“.
--יבמות עב,א

The bottom line is that we don't have to, indeed we *can't* worry about every possible risk. At some level, we can rely on ה׳'s protection: שומר פתאים ה׳.

{:he}
>לפי המהרש"ל [על יבמות עב,א] בכל מהלך חיינו אנו תלויים בה' ובכל רגע ורגע הקב"ה מציל אותנו על ידי ניסים נסתרים. לכן גם בעניין זה עלינו לסמוך על שמירתו ואסור להגיד שאין אנו סומכים על ה' ולכן לא רוצים לקחת סיכון.
>...יתכן ולאור העקרונות שראינו בסוגיות של ”כיוון דדשו בה רבים“, וכן מדברי האחרונים (תורת חיים וקובץ שיעורים) ניתן להתיר בדברים שהם דרך ארץ. בדברים שזו הדרך הנורמאלית לעשותם, ואנשים לא חוששים בהם כלל אז אין בעיה כל עוד אדם נזהר בצורה המכסימלית האפשרית.
--הרב אוהד פיקסלר, [_ע"ז דף ל: שומר פתאים ה'--כניסה למצב סכנה_](https://www.etzion.org.il/he/talmud/seder-nezikin/massekhet-avoda-zara/%D7%A2%D7%96-%D7%93%D7%A3-%D7%9C-%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8-%D7%A4%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%94-%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%94)

We have to be careful and not put ourselves in danger, but with our finite knowledge we can't know the actual risks involved in the things we do. We judge risk not by precise calculation, but by seeing what others do. The measure of whether some action is safe (i.e. carries an acceptable risk) is כיוון דדשו בה רבים: what does everyone do. We are all פתאים, following the crowd. That's the nature of being human.

And David reassures his audience, שומר פתאים ה׳ and חנון ה׳ וצדיק. But we still need to  try; שמר נפשך is still the rule, and ignorance is no excuse:

{:he}
>תורת ה׳ תמימה  משיבת נפש;    עדות ה׳ נאמנה  מחכימת פתי׃
--תהילים יט:ח

I am expected to learn and obey the רצון ה׳, but I still can't avoid trouble. I am human and my intuitions are formed by the things I observe; I remain one of the פתאים. I do "normal" things because "normal things" are the things that I and my society do.
I am poor, דלתי, spiritually and intellectually. I keep making decisions that land me in hot water, but still לי יהושיע. This alludes back to the introduction to Hallel; ה׳ is המגביהי לשבת yet המשפילי לראות.

{:he}
>ז שובי נפשי למנוחיכי; כי ה׳ גמל עליכי׃ 
ח כי חלצת נפשי ממות; את עיני מן דמעה; את רגלי מדחי׃
--תהילים פרק קטז

David now addresses his own נפש, the "life force": "you, O נפש, don't have to worry; ה׳ will save you". And having been saved, he needs to publicly acknowlege הקב״ה:

{:he}
>אתהלך  לפני ה׳     בארצות  החיים׃
--תהילים קטז:ט

The contrast here is to the last perek, לא המתים  יהללו י־ה, which we interpreted as a reference to פה להם ולא ידברו...כמוהם  יהיו עשיהם. Placing ones trust in anyone or anything but ה׳ is to be forced into silence. But I, says David, was one of ישראל, בטח בה׳.

{:he}
>י האמנתי כי אדבר; אני עניתי מאד׃ 
יא אני אמרתי בחפזי; כל האדם כזב׃
--תהילים פרק קטז

When I was suffering from being a פתי, following the crowd, I said that כל האדם כזב. It means both "all people are false" and "all of [my] human existence is false". That may be technically true; only ה׳ knows the absolute Truth: as we say in the next perek, אמת ה׳ לעולם. But that's not a reason to lose faith: האמנתי  כי אדבר.

----

We skip to this part when we say "half-Hallel", presumably because it's more negative, אפפוני  חבלי מות ומצרי שאול מצאוני. We now return to the theme of Hallel, proclaiming ה׳'s greatness in public.

{:he}
>יב מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי׃ 
יג כוס ישועות אשא; ובשם ה׳ אקרא׃ 
יד נדרי לה׳ אשלם; נגדה נא לכל עמו׃
--תהילים פרק קטז

There are three parts to the psalmist's מה אשיב לה׳:‎ כוס אשא,‎ בשם ה׳ אקרא and נדרי אשלם. All of them are public (נא  means "now"; he is declaring that he is now, as he is leading Hallel, paying his debt to ה׳).

בשם ה׳ אקרא is what we have been talking about. נדרי  לה׳ אשלם is the קרבנות, the sacrifice that demonstrates dedication to ה׳, that brings us closer (קרב) to Him.

כוס ישועות אשא is the idea of a כוס של ברכה that we offer on כל תגמולוהי עלי--‎ ה׳'s גמילות חסדים to us.

{:he}
>דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי וְזִימְנִין אָמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי: מַאי דִּכְתִיב (בראשית כא:ח): וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל—עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים בְּיוֹם שֶׁיִּגְמֹל חַסְדּוֹ לְזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק. לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין נוֹתְנִין לוֹ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ, וְאוֹמֵר לָהֶן: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל. אוֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶן: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי עֵשָׂו. אוֹמֵר לוֹ לְיַעֲקֹב: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁנָּשָׂאתִי שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּחַיֵּיהֶן, שֶׁעֲתִידָה תּוֹרָה לְאוֹסְרָן עָלַי. ואוֹמֵר לוֹ לְמֹשֶׁה: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא זָכִיתִי לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא בְּחַיַּי וְלֹא בְּמוֹתִי....אוֹמֵר לוֹ לְדָוִד: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶן: אֲנִי אֲבָרֵךְ, וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא.
--פסחים קיט,ב

{:he}
>קשה...מדוע חמור [יעקב] מדוד שעשה תשובה על כך שבא על אשת איש באיסור?...אלא שרב עוירא מנה כאן את שבעת הרועים האושפיזין...ורק בדוד נשלם הכל. ואמר דוד לי נאה לברך כי נשלם בו תיקון כוס של ברכה, שהיא מידת המלכות הנקראת כנסת ישראל...וכדברי תחילת ספר הזוהר, בהקדמה דף א ע"א: "רבי חזקיה פתח כתיב (שיר השירים ב:ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים [כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת]. מאן שושנה? דא כנסת ישראל... כוס ישועות אשא דא כוס של ברכה. כוס של ברכה אצטריך למהוי על חמש אצבען ולא יתיר, כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין תקיפין דוגמא דחמש אצבען.
--הרב דוד כוכב, [_לי נאה לברך_](https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=24281)

אין לנו עשק בנסתרים, but the message is that כוס ישועות אשא is a reflection of כנסת ישראל: 
celebrating על הכוס requires community. Drinking alone is a bad thing for psychological and medical reasons, but in its connection to כוס ישועות, as part of Hallel, it is meaningless as well. It has to be נגדה נא  לכל עמו.
It is true that there are some examples of כוס של ברכה that we do even alone (קדוש and הבדלה), but they are missing something.

{:he}
>כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, לָא הֲוֵי אֶלָּא בִּתְלָתָא.
--ספר הזהר חלק ב, קנז,ב

It's interesting that the כוס של ברכה, praising ה׳ with a cup of wine, is not a מצווה דאורייתא:

{:he}
>זכור את יום השבת: לקדשו זוכרהו על היין.
--פסחים קו,א

{:he}
>ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא, והא דאמר במי שמתו (ברכות דף כ,ב) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה; היינו דוקא קידוש היום אבל על היין לא הויא אלא מדרבנן.
--תוספות, שם

And the gemara says אין אומרים שירה אלא על היין:

{:he}
>מנין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר (שופטים ט:יג) וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹקִים וַאֲנָשִׁים. אם אנשים משמח, אלקים במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין.
--ברכות לה,א

But that really only means that the שירה of the לווים was sung when they did the wine libation part of the sacrifices:

{:he}
>הכי קאמר: שאין אומרים שירה באכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקת דמים ובניסוך המים אלא על היין בלבד.
--חידושי הרשב"א, שם

But we as a community have taken that idea of הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹקִים וַאֲנָשִׁים, to mean that whenever we celebrate, we need to bring in ה׳ and other people with our כוס של ברכה. The פוסקים point out that we have the מנהג of having wine at every Jewish celebration:

{:he}
>וביום כפורים נוהגין ליתן לתינוק הנימול.
--שולחן ערוך יורה דעה רסה:ד

{:he}
>וקשה דהא איתא בא"ח סי' ק"ז דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הגמ' משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין כמ"ש ב"י בשם המרדכי.
--טורי זהב, שולחן ערוך יורה דעה רסה:י

{:he}
>לא נזכר בשום מקום מהתלמוד לא כוס יין לא בברכת אירוסין ונישואין ולא במילה ולא בפדיון הבן כמו שנזכר בקדוש היום והבדלה.
--שו"ת תשב"ץ ג:סה

כוס ישועות אשא represents not the will of ה׳, not the will of חז״ל, but the "folk religion" of the Jewish people, the collective כנסת ישראל. That is just as much a part of true הלל as נדרי לה׳ אשלם.

David continues:

{:he}
>יקר  בעיני ה׳     המותה  לחסידיו׃
--תהילים קטז:טו

This is the hardest pasuk in הלל to translate. The use of יקר for the death of צדיקים occurs elsewhere in תהילים:

{:he}
>יג יחס על דל ואביון; ונפשות אביונים יושיע׃ 
יד מתוך ומחמס יגאל נפשם; וייקר דמם בעיניו׃
--תהילים פרק עב

{:he}
>ויקר  פדיון נפשם;    וחדל לעולם׃
--תהילים מט:ח

It's been variously translated as "precious", which doesn't make sense, or "grievous", which isn't consistent with the usual meaning of יקר. I like the JPS translation from תהילים מט:

>the price of life is too high...
--Psalms 49:9, 1985 JPS translation

There is the underlying meaning of the קרבנות. We owe everything to ה׳, including our very lives. But ה׳ doesn't want us to sacrifice our lives for Him. Sometimes קידוש השם makes it necessary, but really ה׳ wants us to live in his service, not die in it.

{:he}
>צוה השם...כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה [הקרבנות] כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.
--רמב"ן על ויקרא א:ט

{:he}
>יקר: עתה סיים דבריו מה שהתחיל לא המתים יהללו י־ה ואנחנו נברך י־ה...ולכן המות שימותו חסידיו הוא דבר יקר בעיני ה' והוא חושב מחשבות שלא ימותו, אחר שבחיים הם מהללים את ה' ולא המתים יהללו י־ה.
--מלבי"ם, תהילים קטז:טו

Then David adds another prayer:

<blockquote lang=he>
<div class=chiasmus>
אנה ה׳;
כי אני עבדך

אני עבדך בן אמתך;
 פתחת למוסרי׃
</div>
<footer class=source lang=he>תהילים קטז:טז</footer></blockquote>

Before, we had אנה ה׳, מלטה נפשי, which makes sense as a plea. But what does אנה mean here? The psalmist is thanking ה׳ for past salvation, not asking for the future. The parallel in the chiastic structure of this pasuk is פתחת  למוסרי, but that's not a prayer; it is also about the past. Radak says that אנה could be an expression of thanks:

{:he}
>אנה:...והוא בענין הודאה לאל יתברך שעשה עמו טובה בעבור שהוא עבדו.
--רד"ק, תהילים קטז:טז

But we don't see that anywhere else. The Alshich says that this is an aposiopesis; there is an implied request in the middle:

{:he}
>אנה ה׳ כי אני עבדך: כלומר ותיקר מיתתי בעיניך והאריך ימי עד יבנה בית המקדש.
--רוממות א־ל, תהילים קטז:טז

In other words, You have saved me for a purpose, פתחת  למוסרי so that I can be one of חסידיו, and then I can  fulfill by נדרים,‎ לך אזבח  זבח תודה. And there is a hint that the request is for the building of the בית המקדש. Once once in ספר שמואל does ה׳ calls David עבדי:

{:he}
>ד ויהי בלילה ההוא; ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר׃ ה לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר ה׳; האתה תבנה לי בית לשבתי׃
--שמואל ב פרק ז

The אנה ה׳ is a {:fr}/ cri du coeur / from David. He is offering his נדרים and שלמי תודה, but it's incomplete. Without the בית המקדש, all his Hallel is inadequate. We will see a similar אנה ה׳ in תהילים קיח:כה‎: אנא ה׳, הושיעה נא.

The Midrash takes אני עבדך  בן אמתך as a specific reference to David:

{:he}
>[ויהי לי שור וחמור צאן ועבד] ושפחה:
זו רות, שעתיד דוד לצאת ממנה וכתוב עליו: ”אני עבדך בן אמתך“, בן אותה שהניחה להיות גברת ומלכה, לבוא ולחסות תחת כנפי השכינה.
--תנחומא, בראשית לב:א

The gemara takes this connection as something that David had to overcome:

{:he}
>דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ”פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי“? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שְׁנֵי מוֹסֵרוֹת שֶׁהָיוּ עָלַי, פִּתַּחְתָּם: רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית.
--יבמות עז,א

But I think there is a positive side to what David is saying. Rav Noach Orloweck spoke at the St. Louis Kollel on November 4, 2021 about "Balancing my spiritual growth with that of my child" (I am looking at my notes, so I have probably missed much of what he was trying to say). He connected מוֹסֵרָי to מסורה, the chain of tradition. I am עבדך  because I am בן אמתך;‎ פתחת  למוסרי means "You allowed my מסורה to develop". I would add that David's love of עבודת ה׳ comes from Ruth's love of עבודת ה׳.

And the end of the perek recapitulates David's goal:

{:he}
>יז לך אזבח זבח תודה; ובשם ה׳ אקרא׃ 
יח נדרי לה׳ אשלם; נגדה נא לכל עמו׃ 
יט בחצרות בית ה׳ בתוככי ירושלם; 
הללויה׃
--תהילים פרק קטז

נדרי  לה׳ אשלם;    נגדה נא  לכל עמו is a duplicate of פסוק יד, setting up a chiasm where the parallel to כוס ישועות אשא;    ובשם ה׳ אקרא is  בחצרות  בית ה׳     בתוככי ירושלם. That is David's prayer, אנה ה׳, that his Hallel be offered not just publicly, but in the  בית ה׳ in ירושלם.

The structure of the second half of the perek, David's prayer, is thus:

<blockquote lang=he>
<div class=chiasmus>
יב מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי׃
יג כוס ישועות אשא; ובשם ה׳ אקרא׃
יד נדרי לה׳ אשלם; נגדה נא לכל עמו׃
טו יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו׃
טז אנה ה׳
כי אני עבדך;
[האריך ימי עד יבנה בית המקדש]
אני עבדך בן אמתך;
פתחת למוסרי׃
יז לך אזבח זבח תודה; ובשם ה׳ אקרא׃
יח נדרי לה׳ אשלם; נגדה נא לכל עמו׃
יט בחצרות בית ה׳ בתוככי ירושלם;
הללויה׃
</div>
<footer class=source lang=he>תהילים פרק קטז</footer></blockquote>

And so the perek centers on David's אנה ה׳, his cry even as he is celebrating his salvation, with David's unspoken prayer. He may be bringing קרבנות on the מזבח, but it still isn't enough if it is not in the בית המקדש,‎ בתוככי ירושלם.

Kavanot: This Time It’s Personal

Thoughts on Tanach and the Davening