Kavanot: No Good Deed Goes Unpunished

<blockquote lang=he>ז ויגד לשאול כי בא דוד קעילה; ויאמר שאול נכר אתו אלהים בידי כי נסגר לבוא בעיר דלתים ובריח׃ 
ח וישמע שאול את כל העם למלחמה לרדת קעילה לצור אל דוד ואל אנשיו׃ 
ט וידע דוד כי עליו שאול מחריש הרעה; ויאמר אל אביתר הכהן הגישה האפוד׃
י ויאמר דוד ה׳ אלקי ישראל שמע שמע עבדך כי מבקש שאול לבוא אל קעילה לשחת לעיר בעבורי׃ 
יא היסגרני בעלי קעילה בידו הירד שאול כאשר שמע עבדך ה׳ אלקי ישראל הגד נא לעבדך; 
ויאמר ה׳ ירד׃ 
יב ויאמר דוד היסגרו בעלי קעילה אתי ואת אנשי ביד שאול; ויאמר ה׳ יסגירו׃ 
יג ויקם דוד ואנשיו כשש מאות איש ויצאו מקעלה ויתהלכו באשר יתהלכו; ולשאול הגד כי נמלט דוד מקעילה ויחדל לצאת׃ 
יד וישב דוד במדבר במצדות וישב בהר במדבר זיף; ויבקשהו שאול כל הימים ולא נתנו אלקים בידו׃ 
<footer class=source>שמואל א פרק כג</footer></blockquote>

We discussed the אורים ותומים last time, but one thing the gemara (יומא עג,א) learns from here is that one can only ask one question at a time. 
David obviously suspected that he would be betrayed in קעילה, since he felt the need to ask the question; we don't know what hinted at that. The Abarbanel asks how the אורים ותומים could have answered in the affirmative, ירד and יסגירו,when that actually did not happen (David escaped before those predictions could come true). He answers with the Targum, הסבירין לממסרי יתבי קעילה בידיה; הסביר למחת שאול: the question was about their intentions, not a prediction about the future. The כלי יקר answers simply that the question was hypothetical: If I remain here, will Saul attack and will the people of Keilah betray me?

The כלי יקר adds that David asked with the phrase ה׳ אלקי ישראל as a prayer: ה׳ is the G-d of all ישראל. Do not let Saul's people kill mine, and do not require me to kill them.

<hr/>

There is a chapter of תהילים‎ that deals with David's response to betrayal. It does not have a specific history associated with it, but we know of two such incidents: one now, when David is running from Saul (the most dramatic betrayal here is actually a bit later in the chapter); and the other when he is running from Absalom his son who has taken over the kingdom. Seforno associates this perek with the rebellion of Absalom, but we will go with Radak who associates it with our story.

<blockquote lang=he>א לדוד; ריבה ה׳ את יריבי; לחם את לחמי׃ 
ב החזק מגן וצנה; וקומה בעזרתי׃ 
ג והרק חנית וסגר לקראת רדפי; אמר לנפשי ישעתך אני׃ 
ד יבשו ויכלמו מבקשי נפשי; יסגו אחור ויחפרו חשבי רעתי׃ 
ה יהיו כמץ לפני רוח; ומלאך ה׳ דוחה׃ 
ו יהי דרכם חשך וחלקלקת; ומלאך ה׳ רדפם׃ 
ז כי חנם טמנו לי שחת רשתם; חנם חפרו לנפשי׃ 
ח תבואהו שואה לא ידע; ורשתו אשר טמן תלכדו; בשואה יפל בה׃ 
ט ונפשי תגיל בה׳; תשיש בישועתו׃ 
י כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך; מציל עני מחזק ממנו; ועני ואביון מגזלו׃
<footer class=source>תהילים פרק לה</footer></blockquote>

The perek divides into three stanzas. The first, from א to י, is a standard sort of פרק תהילים‎. It starts with a prayer for help and concludes with a promise of a prayer of praise. Note the use of the term סגר לקראת רדפי which parallels היסגרני בעלי קעילה בידו in שמואל. The other striking thing about this section is how it seems to become less intense as it goes on. It starts with ה׳ directly attacking, with a very anthropomorphic vision of G-d holding spear and shield. Then it is addressed to מלאך ה׳, then becomes passive: ורשתו אשר טמן תלכדו (the term שואה is far more powerful in modern Hebrew, with its association with the Holocaust; in תנ״ך the commentators generally translate it as "darkness").

I think this is David talking to himself and to us, his audience. This is a technique of de-escalation (I was taught it as a way of dealing with difficult patients) where you match the other person's level of intensity, even if it means yelling as well, and then gradually bringing your on level down, which helps bring the other person down as well. As we said , David doesn't really want destroy his enemies but he has to convince himself of that. 
The praise that David offers comes from both body and soul, since both need to be saved. The phrase כל עצמותי תאמרנה is bought as the source for shuckling during davening, as a way of bringing our bodies into our prayer.

<blockquote lang=he>יא יקומון עדי חמס; אשר לא ידעתי ישאלוני׃ 
יב ישלמוני רעה תחת טובה; שכול לנפשי׃ 
יג ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי; ותפלתי על חיקי תשוב׃ 
יד כרע כאח לי התהלכתי; כאבל אם קדר שחותי׃ 
טו ובצלעי שמחו ונאספו; נאספו עלי נכים ולא ידעתי; קרעו ולא דמו׃ 
טז בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו׃ 
יז א־דני כמה תראה; השיבה נפשי משאיהם; מכפירים יחידתי׃ 
יח אודך בקהל רב; בעם עצום אהללך׃ 
יט אל ישמחו לי איבי שקר; שנאי חנם יקרצו עין׃ 
כ כי לא שלום ידברו; ועל רגעי ארץ דברי מרמות יחשבון׃ 
כא וירחיבו עלי פיהם; אמרו האח האח; ראתה עיננו׃
<footer class=source>תהילים פרק לה</footer></blockquote>

The second stanza gives the backstory: what happened that David felt it necessary to pray. He starts by accusing the עדי חמס, literally "witnesses of violence" but it is a technical term for false witnesses, עדים זוממים:

<blockquote lang=he>כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה׃
<footer class=source>דברים יט:טז</footer></blockquote>

And David describes how he suffered to help those who would eventually turn on him.

Here he asks that his נפש and his יחידה be saved. יחידה is an unusual word in this context; it is a synonym for נשמה that appears twice in תנ״ך, both in תהילים‎. The midrash lists the names of the "soul":

<blockquote lang=he>חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה יחידה חיה
<footer class=source>בראשית רבה, בראשית יד:ט</footer></blockquote>

In the context of the midrash, these are all synonyms but the kabbalists saw this as a hierarchy of aspects of what we call as a whole, נשמה. Unfortunately the terms are used inconsistently in different sources, and the same terms are used for different things. Like a "day" (as in "day and night") being half of a "day" (24 hours). I don't know that David had such a precise and detailed system in mind, but these distinctions can be useful.
We have <a href="/The+Valley+of+the+Shadow+of+Death/">previously seen</a> (in the context of תהילים לא,‎ עששה בכעס עיני נפשי ובטני)‎ the idea of three levels of "higher organization", what in modern terms we call נפש רוח and נשמה:

<blockquote lang=he>ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם, מהם יאמרו כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח, או תאמר בזו נפש הגדול, ובו עוד נפש התנועה, שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית הנפש המשכלת.
<footer class=source>רמב״ן, בראשית ב:ז</footer></blockquote>

My understanding (based on the נפש החיים and <a href="http://www.amazon.com/The-Jewish-Self-Jeremy-Kagan/dp/0873068653">Rabbi Jeremy Kagan's <cite>The Jewish Self</cite></a>) is that the נשמה in the three-level model is composed of 3 levels itself in the five-level model. We see them as one because they are all present in human beings and we don't have any other species to compare to that might have one but not the other. The נשמה is intelligence, the ability for our nervous system to contain a model of the world that allows us to predict the outcomes of our possible responses and solve problems. חיה, the next level, is sentience, self-awareness, when our internal model is sophisticated enough to include a model of itself. There is a perennial question in computer science whether it is possible to have one without the other: could a computer be truly intelligent without being self -aware (see, for instance, <a href="http://www.amazon.com/Minds-Fantasies-Reflections-Self-Soul/dp/0465030912">Douglas Hofstadter and Daniel Dennett's <cite>The Mind's I</cite></a>)?

The יחידה is a higher level of abstraction, when our internal model of the world includes the infinte Divine. As Rabbi Dessler puts it:

<blockquote lang=he>...ויש מושג גבוה ממנו, הן גם שורש חיות זו של הדבקות, יש לה מקור, והוא למעלה למעלה, היינו התכלית הפנימית של הבריאה כולה, התכלית המיוחדת והשלמה. והבחנת בחינה זו בנשמה נקראת יחידה, שאין כלום לה, לא שאיפה ולא מקצת רצון זולת התכלית היחידה אשר רצה בה השי״ת בכל בריאתו כולה...
<footer class=source>מכתב מאליהו, חלק א, דבקות המחשבה בתורה, עמוד רטז</footer></blockquote>

So while in the first part David goes from נפש to עצמות and asks to be physically saved, here David goes from נפש to יחידה, covering all the aspects of mental life, and he not asking that his enemies be punished. He asks to be saved משאיהם, that he not fall into the same trap. He will not betray them.

<blockquote lang=he>כב ראיתה ה׳ אל תחרש; אדני אל תרחק ממני׃ 
כג העירה והקיצה למשפטי; אלקי וא־דני לריבי׃ 
כד שפטני כצדקך ה׳ אלקי; ואל ישמחו לי׃ 
כה אל יאמרו בלבם האח נפשנו; אל יאמרו בלענוהו׃ 
כו יבשו ויחפרו יחדו שמחי רעתי; ילבשו בשת וכלמה המגדילים עלי׃ 
כז ירנו וישמחו חפצי צדקי; ויאמרו תמיד יגדל ה׳; החפץ שלום עבדו׃ 
כח ולשוני תהגה צדקך; כל היום תהלתך׃
<footer class=source>תהילים פרק לה</footer></blockquote>

And it ends with a summary of what was said before, that ה׳ embarrass (in the sense of יבשו--having their prayers go unanswered) but ends on a happy note: there are those who still support me, חפצי צדקי. May they be happy and I will sing your praises forever.