We’ve talked about Moshe’s psalms, the perakim of תהילים that are attributed to him. There is one other “psalm” that Moshe wrote, that was explicitly incorporated into the Torah.
יט ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם; למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל׃…ל וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם׃
And I want to look at it because it has many of the same themes as the תהילים we looked at (and much of the same vocabulary, though I won’t spend much time on that). This was inspired by Rav Moshe Eisemann’s Shiras Ha’azinu, and I mentioned much of this material in the Parsha shiur פרשת האזינו תשפ״ד.
שירת האזינו was Moshe’s last נבואה before his death (the timing of וזאת הברכה is a separate question), and it was used as the שיר of the Leviim for the musaf offering on Shabbat:
במוספי שבת אומרים שירת ”האזינו“ וחולקין אותה לששה פרקים הזי׳׳ו ל׳׳ך כדרך שקוראין אותה ששה בבית הכנסת. ואומרין פרק בכל שבת. גמרו השירה בששה שבתות חוזרין לראש.
The mnemonic הזי׳׳ו ל׳׳ך refers to the division of the parsha in to six sections, which correspond to the first six aliyot when we read האזינו today:
ראשון א האזינו השמים ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי׃ שני ז זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר; שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך׃ שלישי יג ירכבהו על במתי ארץ ויאכל תנובת שדי; וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור׃ רביעי יט וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ובנתיו׃ חמישי כט לו חכמו ישכילו זאת; יבינו לאחריתם׃ שישי מ כי אשא אל שמים ידי; ואמרתי חי אנכי לעלם׃
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, the שיר for Shabbat morning, is not explicitly about Shabbat but about our hope in ה׳‘s ultimate plan for the world. האזינו is the שיר for Shabbat afternoon, and it is also about ה׳’s ultimate plan for the world; it ends with (דברים לב:מג) הרנינו גוים עמו…וכפר אדמתו עמו.
The Aruch Hashulchan wonders why we don’t say it for Shabbat musaf today:
וגם תמיה לי שבמוסף שבת מבואר בראש השנה שם שהיו אומרים שיר מפרשת ”האזינו“…ולמה בשבת אין מי שיאמרם? וצע״ג.
But it’s still important enough, תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, that it’s worth looking at in detail. It is meant to be with בני ישראל through all the difficult times in their future history.
ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום.
The striking thing about this שירה is that it’s not like the rest of the Torah. It isn’t ה׳'s words; it’s Moshe’s. ה׳ told him (and Yehoshua) כתבו לכם את השירה הזאת.
כז כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה; הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה׳ ואף כי אחרי מותי׃ כח הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם; ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ׃ כט כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם; וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה׳ להכעיסו במעשה ידיכם׃ ל וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם׃
דכבר נתבאר דבשירת האזינו לא היתה השכינה מדברת בקרבו וע״כ לא קרא השירה אלא מס״ת.
וכאן שהיה סוף ימיו של משה ונסתם ממנו מעיין החכמה כמבואר במדרש…ובזה תבין דבר נפלא למה בשירת האזינו נביאות משה רבינו סתומה מאוד שלא מצינו כזאת בכל התורה. כי הענין כך הוא, שנבואת משה רבינו היה באספקלריא המאירה וכל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה ולכך נבואתו של משה רבינו שהיה באספקלריא המאירה היה לו כח גדול שיאמר הדברים כמו שקבל מהשם יתברך בלי שום התלבשות בדרך משל וחידה, מה שאין כן שאר הנביאים שלא היה להם כח של משה רבינו היו צריכים להלביש נבואתם דרך משל וחידה כמו נבואות זכריה ושאר נביאים שסתומים מאד וזו נקרא אספקלריא שאינה מאירה. והנה קודם הסתלקותו של משה רבינו ע״ה ניטלה מסורת החכמה ממנו וניתנה ליהושע, ולכך שירת האזינו היא סתומה בדרך התלבשות.
א האזינו השמים ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי׃
ב יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי
כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב׃
ג כי שם ה׳ אקרא; הבו גדל לאלקינו׃
ד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט;
א־ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא׃
ה שחת לו לא בניו מומם; דור עקש ופתלתל׃
ו הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם;
הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך׃
Moshe starts by addressing, not the people, but his “witnesses”: the heaven and the earth. As we noted in The King and I, those represent the two models of עבודת ה׳:
(דברים לב:א) האזינו השמים [ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי]: אמר לו הקב״ה למשה: אמור להם לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי…ששמח לעשות רצוני שנאמר (תהלים יט:ו) וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ [יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח]…
ותשמע הארץ אמרי פי: הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם שמא שינתה את מדתה שמא זרעתם ולא צמחה…וכן לענין הים הוא אומר (ירמיה ה:כב) הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה׳ אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מדתו ואמר אעלה ואציף את העולם?…ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות, כענין שנאמר וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ.
השמים “serves” ה׳ with אהבה, and ארץ “serves” ה׳ with יראה. Both are inseparable parts of our relationship with הקב״ה. Yeshaya uses a similar metaphor:
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה׳ דִּבֵּר; בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי׃
But he exchanges the שמיעה and the האזינה. The Ohr HaChaim says that this reflects the fact that Moshe is, even as the greatest of all prophets, still only human.
הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין לזה קרא להם משה שיטו אזנם ואמר להם האזינו פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן כי לפניו היא עומדת ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי להיותה כל כך קרובה אצלו.
ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר ”שמעו שמים והאזיני ארץ“, שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה, הטעם הוא כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר ”כי ה׳ דבר“; פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה׳ דבר ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא, יותר הם קרובים השמים דכתיב…(ישעיה סו:א) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי.
Moshe compares his words to rain; the metaphor of Torah as water is very common:
כמטר: מה מטר חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם.
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור; וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים׃
דורשי רשומות אמרו: ולא מצאו מים—דברי תורה שנמשלו למים. ומנין שנמשלו למים? שנאמר: (ישעיה נה:א) הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. לפי שפרשו מדברי תורה שלושת ימים, לכך מרדו. ולכך התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי.
י כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה; ונתן זרע לזרע ולחם לאכל׃ יא כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם; כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו׃
But there is more than that. Moshe does not say “תזל כטל אמרת ה׳”; he says “תזל כטל אמרתי”. The Word of G-d may be like life-giving water, but it does not fall like rain or dew. We talked about this in שמחת תורה תשפ״ב:
א וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; לִפְנֵי מוֹתוֹ׃ ב וַיֹּאמַר ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ׃
What is an אשדת? Everyone reads it like the קרי, as two words. Artscroll translates it as “fiery Torah”. But the כתיב still must have meaning. The only suggestion I’ve seen was from the Mi Yodea website:
Based on the k’siv, in which “אשדת” is only one word, I have heard it being related to the independent word אשדת, meaning waterfall, as in “תחת אשדת הפסגה”. (D’varim 4:49)
וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל; מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה׃
מז וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ׃ מח מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן׃ מט וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה׃
So when ה׳ speaks to the people directly at הר סיני, it is like אַשְׁדֹּת, like trying to drink from a firehose. The people can’t handle it. They need Moshe as an intermediary, to turn the flow of metaphoric water into individual drops of rain.
And then Moshe turns to the people and asks them to participate in his song:
כי שם ה׳ אקרא:…כשאקרא ואזכיר שם ה׳, אתם הבו גדל לאלקינו וברכו שמו.
And the gemara draws an interesting conclusion from that pasuk:
מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר ”כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלקינו“.
The gemara sees this song as the prototype of learning Torah; specifically בחברותא, learning together. Moshe is not simply lecturing; he is starting a dialog with the people, trying to understand the ways of ה׳ together.
But Moshe is still משה רבינו, and he still lectures. He turns to ה׳'s justice, and makes a point very similar to תהילים פרק צב and פרק צד, as we discussed in Days of Yore. Those perakim were also written by Moshe, and he is in harsh schoolmaster mode:
ז איש בער לא ידע; וכסיל לא יבין את זאת׃ ח בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און; להשמדם עדי עד׃
ח בינו בערים בעם; וכסילים מתי תשכילו׃ ט הנטע אזן הלא ישמע; אם יצר עין הלא יביט׃ י היסר גוים הלא יוכיח; המלמד אדם דעת׃
He concludes this introductory section reminding the people that אביך קנך, your Father and “Owner”. We see the metaphor of אב all the time, but what does it mean that ה׳ is a קונה? That term is applied in תנ״ך to only four things:
ארבעה קנינין שקניתי בעולמי. תורה קנין אחד, דכתיב (משלי כב:ח): ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. שמים וארץ קנין אחד, דכתיב (בראשית יד:יט): קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. בית המקדש קנין אחד, דכתיב (תהילים עח:נד): הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ. ישראל קנין אחד דכתיב (שמות טו:טז): עַם זוּ קָנִיתָ.
The Ktav VeKabbalah says we are mistraslating קונה. It’s not from קנין, but from תקנה.
קנה שמים וארץ: כמו עושה שמים וארץ ע״י עשייתן קנאן להיות שלו (רש״י)…ול״נ מלת קנה הוא לשון תיקון סדור הישרה והכנה…וכשם תקנה ברבותינו…להכנה וגדר שלא יבא לידי קלקול.
The message is that while ה׳ created everything, בני ישראל took special, “personal”, preparation to reach their current state.
Rabbi Eisemann says that the previous aliyah was an introduction, and with the second aliyah we get to the song proper. He calls this “Ha’azinu’s Historiography”.
ז זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר; שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך׃
ח בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם;
יצב גבלת עמים למספר בני ישראל׃
ט כי חלק ה׳ עמו; יעקב חבל נחלתו׃
י ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן;
יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו׃
יא כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף; יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו׃
יב ה׳ בדד ינחנו; ואין עמו א־ל נכר׃
We can feel very confident in asserting that Ha’azinu is a tract that, in one way or another, is teaching us history. There appears to be the assumption that knowledge of who we are, where we come from, and where we are heading can help to salve the inevitable pain that we will meet alond the way.
History starts with הפרידו בני אדם, when the undifferentiated mass of humanity became separate nations. That is the story of מגדל בבל:
א ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים׃…ז הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו׃ ח ויפץ ה׳ אתם משם על פני כל הארץ; ויחדלו לבנת העיר׃
We’ve talked about Migdal Bavel as a response to the chaos of the flood, in פרשת נח תשע״ט ; שפה אחת ודברים אחדים meant they all worked in unity for a common purpose. But it went to far, into fascism, “Everything within the state, nothing outside the state, nothing against the state”.
…וגם קודם זמן ההפלגה היו בעולם כעין שבעים לשון כדכתיב (בראשית י:כ) לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם,אלא על ידי גודל האחדות ששרה ביניהם הבין כל אחד כוונתו ורצונו של חבירו, כמו ”שפת“ התינוק שמובנת להוריו…והנה על ידי התאחדותם נתהוו כמשפחה אחת גדולה, ונפלה עצה ביניהם שכל אחד יקדיש כל מעשיו ופעולותיו לטובת הכלל…ותוצאת הגיעם לשיא פסגת האחדות הלז היתה המרידה בהקב״ה, שחשבו שאין להם שום צורך בעבודת ה׳ ולשמוע בקולו, שעל ידי השותפות של כל בני אדם יש לאל ידם להתגבר על כל צרה שלא תבוא…
And the number of those primordial nations is exactly the same as the number of families in בני ישראל, למספר בני ישראל:
ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש; ויוסף היה במצרים׃
Haazinu sees בני ישראל as a model of how all humanity is supposed to operate; not the chaos of דור המבול and not the fascism of דור הפלגה. Every person is unique but all people are united. So when ה׳ brings them to הר סיני, they act out that model:
ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד.
(It would be nice if we could stick to that model)
And in that wilderness where ה׳ ”finds“ us, ימצאהו בארץ מדבר, as a rag-tag mass of freed slaves, He makes us into a people by giving us the Torah. But He doesn’t offer it to just us.
על גוזליו ירחף:…כשבא לתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר (דברים לג:) ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.
וזרח משעיר למו: שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו.
הופיע מהר פארן: שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו.
But the other nations reject the Torah. We know the aggadah; it’s not so that they want to worship other gods, but that they want to serve other values (they like their theft and their murder). So ה׳ ends up ה׳ בדד ינחנו, leading them alone (“alone” refers to Israel rather than הקב״ה) because אין עמו א־ל נכר, they accepted Him alone. We will see that אל נכר is much broader than other gods. מעמד הר סיני should have been an opportunity to bring the world back together. In that sense, it was a failure.
מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו.
But here we are: ה׳ loves בני ישראל because they fulfill the mission that was intended for all of humanity.
But then every thing goes wrong.
יג ירכבהו על במותי ארץ ויאכל תנובת שדי;
וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור׃
יד חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים
בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה;
ודם ענב תשתה חמר׃ טו וישמן ישרון ויבעט
שמנת עבית כשית; ויטש אלו־ה עשהו
וינבל צור ישעתו׃ טז יקנאהו בזרים;
בתועבת יכעיסהו׃ יז יזבחו לשדים לא אלה
אלהים לא ידעום; חדשים מקרב באו
לא שערום אבתיכם׃ יח צור ילדך תשי;
ותשכח אל מחללך׃
This section is pretty self-explanatory; ה׳ made us successful and we betrayed Him by serving idols. Ironically, Moshe calls us “ישרון”, the straight ones, as we become more and more crooked. One striking thing is the idea of אלהים לא ידעום;חדשים מקרב באו. They don’t adopt the gods of the other nations; that would be at least understandable. They make up their own new gods.
חדשים מקרב באו: אפלו האמות לא היו רגילים בהם. גוי שהיה רואה אותם היה אומר זה צלם יהודי.
An Israeli Antiquities Authority worker holds figurines found at the Tel Motza archaeological site: The IAA said on Wednesday they unearthed a maze-like construction and a cache of sacred vessels some 2, 750 years old.
But why are we so concerned about avodah zarah? It is not a problem nowadays.
However, it raises a very serious question. From the time that the exiles returned from Babylon to found the Second Commonwealth, avodah zarah ceased to be a problem for us. According to Ramban’s thesis, Ha’azinu should have lost interest at that point. However, in his concluding remarks to Ha’azinu, Ramban himself states unequivocally that Ha’azinu takes our history all the way to Moshiach’s coming.
And when the Torah talks about the dangers of success, it doesn’t mention idols. It’s “כחי ועצם ידי”—forgetting ה׳'s role—that is the danger.
יב פן תאכל ושבעת; ובתים טבים תבנה וישבת׃ יג ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך; וכל אשר לך ירבה׃ יד ורם לבבך; ושכחת את ה׳ אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים׃…יז ואמרת בלבבך; כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה׃
Rav Eisemann says that the אלהים לא ידעום is much broader than just worshipping idols. The gemara describes the book of עבודת כוכבים that Avraham aggadically wrote; his magum opus of what ethical monotheism really means.
א״ל רב חסדא לאבימי: גמירי ד”עבודת כוכבים“ דאברהם אבינו ד׳ מאה פירקי הויין, ואנן חמשה תנן. ולא ידעינן מאי קאמרינן.
We are going to have to get used to the idea that avodah zarah is a concept that encompasses more…than bowing down to graven images.
…R. Wolbe [in המצוות השקולות] introduces us to a whole new world of what he calls עֲרָכִים…which we might translate as “values”: things like democracy, health, food, music, sports, visiting the sick, and myriads more, that we regard as significant aspects of our lives. He postulates that every person has an ערך עליון, a highest value, to which all his other ערכים are subordinate. In Judaism, that ערך עליון would be the Ribbono shel Olam.
[Any other value], says Rav Wolbe, would in Avraham Avinu’s lexicon be considered avodah zarah. No wonder that he needed four hundred chapters!…
Ha’azinu is needed today as much as it was ever needed…It is true that we no longer have the urge to bow down before idols, but there are still multitudes of “strange” gods jostling for attention.
[Footnote: Rav Wolbe lists חכמה among the relative ערכים that might, if we are not careful, compete for the position of ערך עליון. If I understand him correctly, he means to include even Torah learning, if that is allowed to become an end in itself, divorced from the Ribbono shel Olam].
That is the danger of שמנת עבית כשית: we forget G-d. We attribute our success to all sorts of other things, and set up other things as priorities.
And the consequence is מידה כנגד מידה: G-d will forget them. This is concept of הסתר פנים.
יט וירא ה׳ וינאץ
מכעס בניו ובנתיו׃ כ ויאמר אסתירה פני מהם
אראה מה אחריתם; כי דור תהפכת המה
בנים לא אמן בם׃ כא הם קנאוני בלא אל
כעסוני בהבליהם; ואני אקניאם בלא עם
בגוי נבל אכעיסם׃ כב כי אש קדחה באפי
ותיקד עד שאול תחתית; ותאכל ארץ ויבלה
ותלהט מוסדי הרים׃ כג אספה עלימו רעות;
חצי אכלה בם׃ כד מזי רעב ולחמי רשף
וקטב מרירי; ושן בהמת אשלח בם
עם חמת זחלי עפר׃ כה מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה; גם בחור
גם בתולה יונק עם איש שיבה׃ כו אמרתי אפאיהם;
אשביתה מאנוש זכרם׃ כז לולי כעס אויב אגור
פן ינכרו צרימו; פן יאמרו ידנו רמה
ולא ה׳ פעל כל זאת׃ כח כי גוי אבד עצות המה;
ואין בהם תבונה׃
בני ישראל are a דור תהפכת, a topsy-turvy generation.
Often, the article is so wrong it actually presents the story backward—reversing cause and effect. I call these the “wet streets cause rain” stories. Paper’s full of them.
Yirmiyahu has an example of just that:
טו ויענו את ירמיהו כל האנשים הידעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העמדות קהל גדול; וכל העם הישבים בארץ מצרים בפתרוס לאמר׃ טז הדבר אשר דברת אלינו בשם ה׳ איננו שמעים אליך׃ יז כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחצות ירושלם; ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו׃ יח ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל; ובחרב וברעב תמנו׃…
כ ויאמר ירמיהו אל כל העם על הגברים ועל הנשים ועל כל העם הענים אתו דבר לאמר׃ כא הלוא את הקטר אשר קטרתם בערי יהודה ובחצות ירושלם אתם ואבותיכם מלכיכם ושריכם ועם הארץ; אתם זכר ה׳ ותעלה על לבו׃ כב ולא יוכל ה׳ עוד לשאת מפני רע מעלליכם מפני התועבת אשר עשיתם; ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה מאין יושב כהיום הזה׃ כג מפני אשר קטרתם ואשר חטאתם לה׳ ולא שמעתם בקול ה׳ ובתרתו ובחקתיו ובעדותיו לא הלכתם; על כן קראת אתכם הרעה הזאת כיום הזה׃
And so when ה׳ punishes us, He simply removes the protection that we talked about in תהילים פרק צא, in Three Score and Ten:
ה לא תירא מפחד לילה; מחץ יעוף יומם׃ ו מדבר באפל יהלך; מקטב ישוד צהרים׃
And now we will have to be afraid of מזי רעב ולחמי רשף.
ה׳ threatens אמרתי אפאיהם; ”I thought about this concept of אפאיהם“. There is a lot of discussion about what that means. It could come from אף, anger:
אמרתי אפאיהם: פירוש אפאיהם אסמיך אפי עמהם עד שיושבתו מאנוש.
Or it could refer to פאה, the corner. I will destroy them, leaving only a tiny remnant (like the מצווה of פאה):
אמרתי אפאיהם: שאשאיר מהם רק פאת האומה המה מוקצה שבעם. או אשביתה מאנוש זכרם.
Or I will destroy even the פאה:
אמרתי אפאיהם: אכלה גם הפיאה שלא להניח מהם פיאה.
Or I will scatter them to the far corners of the earth:
אפאיהם: אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה.
I would assume the ambiguity is intentional; there are many possible end points for the history of בני ישראל, all bad, all ending up with the people disappearing from the stage of world history.
In the opinion of Mr. Toynbee, Jewish history, as well as the history of Judaism, came to an end in 69-70 C.E., when the Roman legions destroyed Jerusalem and the Jewish people were scattered over the face of the earth…As to the Jewry that has survived to this day, the most pleasant thing he can say is that it is “the debris” of a “devoted Syriac people,” which existed once upon a time; that it represents nothing more than “a pulverized social ash.”
But ה׳ won’t let this happen, not because the Jews are so wonderful, but because without them, because the world won’t get the message: לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו; פן יאמרו ידנו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת.
כי גוי אובד עצות: הנכון שזה הגוי הם צרי ישראל.
It is similar to Moshe’s argument when he prays after חטא עגל הזהב:
יא ויחל משה את פני ה׳ אלקיו; ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה׃ יב למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה; שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך׃
And Yechezkel’s vision of the ultimate redemption:
כא וימרו בי הבנים בחקותי לא הלכו ואת משפטי לא שמרו לעשות אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם את שבתותי חללו; ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בם במדבר׃ כב והשבתי את ידי ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר הוצאתי אותם לעיניהם׃
…מד וידעתם כי אני ה׳ בעשותי אתכם למען שמי; לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל נאם אדני ה׳׃
Ramban makes the point that we can’t rely on our merits, and we can’t rely on the merits of our ancestors either:
אשביתה מאנוש זכרם: גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית׳ כענין שאמר ביחזקאל.
What does that mean, תמה זכות אבות?
ויאמר ה׳ אֵלָו עבר בתוך העיר בתוך ירושלם; והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה׃
ומאי שנא ”תיו“?…שמואל אמר: תמה זכות אבות.
כבר ביארנו במקום אחר שגדר זכות אבות שזַכּוּת (ז׳ פתוחה) האבות והתחסדותם הטהורה מתפשטות אל נפשות בניהם אחריהם, באופן שגם בחטאם עדיין יש להם שייכות לחסדי אבות, ובזה זוכים הם להמשך הרחמים וסייעתא דשמיא, כי יש עדיין תקוה לתקונם.
We now understand why Ramban needed to preface his remarks to the second half of verse 26 with his assessment that this would happen only when תמה זכות אבות. [T]his would be at a point in history when the promise that the Ribono shel Olam had made to Avraham at the time of the Akeidah [(רמב״ן, בראשית כב:16) יען אשר עשית המעשה הגדול הזה שנשבע בשמו הגדול ושיירש זרעו את שער אויביו והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו או שיפול ביד אויביו ולא יקום והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו] would no longer be effective. That promise had been predicated upon the assumption that we would still be considered to be זרעך, (Avraham’s) offspring.
So at the point of וישמן ישרון ויבעט, we have lost the right to be called (ישעיהו מא:ח) זרע אברהם אהבי, and terrible things happen to us, but we are kept around to be a lesson to the world.
Then Moshe describes how foolish the nation is for not realizing that ה׳'s hand was behind everything that happens, both the victories and the losses:
כט לו חכמו ישכילו זאת;
יבינו לאחריתם׃ ל איכה ירדף אחד אלף
ושנים יניסו רבבה; אם לא כי צורם מכרם
וה׳ הסגירם׃ לא כי לא כצורנו צורם;
ואיבינו פלילים׃ לב כי מגפן סדם גפנם
ומשדמת עמרה; ענבמו ענבי רוש
אשכלת מררת למו׃ לג חמת תנינם יינם;
וראש פתנים אכזר׃ לד הלא הוא כמס עמדי;
חתום באוצרתי׃
This part of Haazinu is ambiguous. Who are these ignorant people, לו חכמו ישכילו זאת?
כי גוי אובד עצות המה: ר׳ יהודה דורשם כלפי ישראל, ר׳ נחמיה דורשם כלפי האומות.
The ambiguity…is, of course, deliberate. There can be no more devasting judgment of the level to which we had sunk than this. We have reached a point at which there is no longer any way to tell whether it is “we” or “they” who is being described. So much for our segulah standing!
The creatures outside looked from pig to man, and from man to pig, and from pig to man again; but already it was impossible to say which was which.
Animal Farm ends there. But Haazinu continues with ה׳’s response. He will make them drink the wine of their own deeds, a metaphor that comes up in תנ״ך often:
התעוררי התעוררי קומי ירושלם אשר שתית מיד ה׳ את כוס חמתו; את קבעת כוס התרעלה שתית מצית׃
In ישעיה it is clearly Israel that is drinking the poison of ה׳’s anger; in ירמיהו it refers to the enemies of Israel.
כי כה אמר ה׳ אלקי ישראל אלי קח את כוס היין החמה הזאת מידי; והשקיתה אתו את כל הגוים אשר אנכי שלח אותך אליהם׃
Here the text remains ambiguous. Both interpretations are true. However, the second half of our aliyah unambiguously turns to the salvation of Israel.
לה לי נקם ושלם
לעת תמוט רגלם; כי קרוב יום אידם
וחש עתדת למו׃ לו כי ידין ה׳ עמו
ועל עבדיו יתנחם; כי יראה כי אזלת יד
ואפס עצור ועזוב׃ לז ואמר אי אלהימו
צור חסיו בו׃ לח אשר חלב זבחימו יאכלו
ישתו יין נסיכם; יקומו ויעזרכם
יהי עליכם סתרה׃ לט ראו עתה כי אני אני הוא
ואין אלהים עמדי; אני אמית ואחיה
מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל׃
Now this is a glorious song; this is a שיר:
וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם׃
Rabbi Shulman has talked about the nature of shir in תנ״ך as specifically referring to a victory song. It is a “good” שיר if it attributes victory to הקב״ה, and a “bad” שיר that leads to terrible consequences if human being celebrate their own glory. So this is a good שיר. But Rabbi Eisemann points out a problem with Haazinu as שיר:
(תהלים יג:ו) ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה׳ כי גמל עלי: ובשם הגר״ח. דיש לעיין ממתי אפשר לומר שירה על הנס, האם רק אחר שקרה כבר הנס, או גם אם יהא לבו בטוח שיקרה נס. וכגון שנביא שיאמר לו כן, יכול כבר לומר שירה על הנס? וזהו דמבואר בפסוק הנ״ל ”ואני בחסדך בטחתי“ היינו דבטוח רק בחסדך אזי רק ”יגל לבי בישועתך"; יש לי שמחה ע״ז. אבל מתי ”אשירה לה׳“, דאומר שירה? הוא רק ”כי גמל עלי“, כשקורה ונהיה הנס כבר.
If this is a שיר, then we should only sing it after the victory. How can we sing this שיר now, when we hope and pray for לי נקם ושלם but it hasn’t happened yet? The answer is that Haazinu is not a שיר about the ultimate victory over our enemies; that is a שיר for the future.
אמרו לו ישראל עשר שירות…רביעית אמר משה (דברים לא:כד): וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב וגו׳ …העשירית לעתיד (תהלים צח:א) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה.
This is a שיר about אסתירה פני מהם. Even in the most terrible times, ה׳ is still with us, just “hidden”.
“…It is true that My face is hidden, but it is ‘I’, present among you as always, Who is doing the hiding”.
That, R. Bunim from Peshischa preached, is the message that Haazinu teaches us. We sing even when we are the victims of G-ds anger, because as long as He is with us, we feel safe and cared for in His arms.
In verse 39, Haazinu calls out to us, ראו עתה כי אני אני הוא, ”See now that it is I, even I Who am He“. “I” is first person; it implies a presence, we use “he” when we talk about a third person who is not in front of us. “Please understand,” God is calling out to us, “that even when you experience Me as ‘He’ it is really ‘I’ Who am there at your side”.
There is much to sing about even when we suffer.
And the song concludes on a positive (though gory) note:
מ כי אשא אל שמים ידי; ואמרתי חי אנכי לעלם׃
מא אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי;
אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם׃
מב אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר;
מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב׃
מג הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום;
ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו׃
Despite all our failings, ה׳ will forgive us and save us, and return us to our land: וכפר אדמתו עמו.