בס״ד

Kavanot: Crowning Glory

Thoughts on Tanach and the Davening

Going back to the birth of Shlomo, we note a קרי/כתיב between ויקרא  and וַתִּקְרָא:

<blockquote lang=he><p><b>כד</b> וַיְנַחֵם דָּוִד  אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ  וַיָּבֹא אֵלֶיהָ  וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ; וַתֵּלֶד בֵּן  ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה  וַה׳  אֲהֵבוֹ׃ 
<b>כה</b> וַיִּשְׁלַח  בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא  וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ  יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר  ה׳׃</p>
<footer class=source>שמואל ב פרק יב</footer></blockquote>

ותקרא, "she called", is presumably Bat Sheva. Who is the subject of ויקרא, "he called"? I would have said that it is David, but that's not what David himself tells Shlomo:

<blockquote lang=he><p><b>ז</b> ויאמר דויד  לשלמה;  בנו (בני) אני היה עם לבבי  לבנות בית לשם ה׳ אלקי׃ 
<b>ח</b> ויהי עלי דבר ה׳  לאמר  דם לרב שפכת  ומלחמות גדלות עשית;  לא תבנה בית  לשמי כי דמים רבים  שפכת ארצה לפני׃ 
<b>ט</b> הנה בן נולד לך  הוא יהיה איש מנוחה  והניחותי לו מכל אויביו  מסביב;  <em>כי שלמה יהיה שמו  ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו</em>׃ 
<b>י</b> הוא יבנה בית  לשמי  והוא יהיה לי לבן  ואני לו לאב; והכינותי כסא מלכותו  על ישראל עד עולם׃ 
<b>יא</b> עתה בני  יהי ה׳ עמך; והצלחת  ובנית בית ה׳ אלקיך  כאשר  דבר עליך׃</p>
<footer class=source>דברי הימים א פרק כב</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>זה לא מצאנו שאמר לו השם אבל דוד אמר כן בלבו כי מפני זה מנעהו השם לבנות הבית, או נתן הנביא אמר לו כן ואעפ״י שלא נכתב בספר שמואל נמצא כמוהו רבים כמו (דברים א:כב) וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים.</p>
<footer class=source>רד״ק, דברי הימים א כב:ח </footer></blockquote>

So evidently David had some sense that his child, the one who would carry out his legacy and build the בית המקדש, would be named שלמה. It's not so much a name as a title, as we see with חזקיהו:

<blockquote lang=he><p>כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו; ויקרא שמו פלא יועץ א־ל גבור אבי עד שר שלום׃</p>
<footer class=source>ישעיהו ט:ה</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p> ויקרא שמו הקב״ה, שהוא מפליא עצה ואל גבור ואבי עד, קרא שמו של חזקיהו ”שר שלום“ כי שלום ואמת יהיה בימיו.</p>
<footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote>

So David has a נבואה that he would have a son who would *merit* being called שלמה, the "prince of peace", the representative of הקב״ה:

<blockquote lang=he><p><em>שיר השירים אשר לשלמה</em>: שנו רבותינו כל שלמה...האמורים בשיר השירים קדש מלך שהשלום שלו.</p>
<footer class=source>רש״י, שיר השירים א:א </footer></blockquote>

So after וַיְנַחֵם דָּוִד  אֵת בַּת שֶׁבַע, *she* says that this baby (unlike the previous four who have not survived) will be the שְׁלֹמֹה. And ה׳ sends נתן to confirm this, so David gives the name יְדִידְיָהּ, "Beloved of G-d":

<blockquote lang=he><p><em>ויקרא את שמו שלמה</em>: כן כתיב. וקרי ”ותקרא“. הכתוב אומר <em>כי הקדוש ברוך הוא קרא אותו שלמה</em> כמו שאמר בדברי הימים שאמר עליו דוד...כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו ...וקרי ”ותקרא“ <em>בת שבע קראה שמו שלמה</em> כמו שאמר לה דוד בשם הנביא...ומה שאמר ”ויקרא את שמו ידידיה“ <em>דוד קרא שמו ידידיה מעצמו</em> לפי שאמר לו הנביא כי ה' אהבו.</p>
<footer class=source>רד״ק, שמואל ב יב:כד</footer></blockquote>

And this name also represents Shlomo's role:

<blockquote lang=he><p>יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. ”יבא ידיד“, זה שלמה המלך, דכתיב וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה׳.
   ”בן ידיד“, זה אברהם, דכתיב (ירמיהו יא:טו) מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי. ”ויבנה ידיד“, זה בית המקדש, דכתיב (תהילים פד:ב) מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ. ”לידיד“, זה הקב״ה, דכתיב (ישעיהו ה:א) אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי. ”בחלקו של ידיד“, זה בנימין, שנאמר (דברים לג:יב) לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו. ”ויתכפרו בו ידידים“ אלו ישראל דכתיב (ירמיהו יב:ז) נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ.</p>
<footer class=source>מנחות נג,א-ב</footer></blockquote>

This is the first time we see Bat Sheva taking an active role in the narrative. And it sets up the next time we see her, when she reminds David of what Shlomo really means:

<blockquote lang=he><p><b>טז</b> ותקד בת שבע  ותשתחו למלך; ויאמר המלך  מה לך׃  <b>יז</b> ותאמר לו  אדני אתה נשבעת בה׳ אלקיך לאמתך  כי שלמה בנך  ימלך אחרי; והוא  ישב על כסאי׃</p>
<footer class=source>מלכים א פרק א</footer></blockquote>

<hr/>

This story is the first and the last time we will see Shlomo in ספר שמואל. His story is told in ספר מלכים. But there are two chapters of תהילים that are titled "לשלמה". All the מפרשים understand לשלמה to mean “dedicated to שלמה” rather than “written by שלמה”:

<blockquote lang=he><p>בעבור שלמה כמו ”וללוי אמר“. וזה השיר חברו אחד מהמשוררים על שלמה כאשר חפץ דוד לבנות בית לשם והתנבא נתן כי שלמה בנו יבננו...</p>
<footer class=source>אבן עזרא, תהלים קכז:א</footer></blockquote>

One of those we've looked at <a href="/A+Dream+Deferred/">before</a>:

<blockquote lang=he><p><b>א</b>  שִׁיר הַמַּעֲלוֹת  לִשְׁלֹמֹה;<br/>
אִם ה׳  לֹא יִבְנֶה בַיִת     שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ;<br/>
אִם ה׳ לֹא יִשְׁמָר עִיר     שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר׃<br/>
<b>ב</b>  שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם     מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת <br/>
אֹכְלֵי     לֶחֶם הָעֲצָבִים;<br/>
כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ    שֵׁנָא׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק קכז</footer></blockquote>

The other one is not about building the בית המקדש but about being a king, a מלך ישראל:

<blockquote lang=he><p><b>א</b>  לשלמה;    אלקים משפטיך  למלך תן; וצדקתך לבן מלך׃<br/>
<b>ב</b>  ידין עמך בצדק;    וענייך במשפט׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק עב</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>לשלמה</em>: תפלה זו יסד דוד ע׳׳ה עת המליך את שלמה בנו.</p>
<footer class=source>מלבי״ם, תהילים עב:א</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>לשלמה</em>: על שלמה בנו התפלל תפלה זו שצפה ברה״ק שהוא עתיד לשאול מאת הקב״ה לב להבין לשמוע משפט.</p>
<footer class=source>רש״י, תהילים עב:א</footer></blockquote>

(We looked at Shlomo's request (מלכים א ג:ט)&#x200E;  ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע <a href="/Splitting+Heirs/">last time</a>.)

This dialectic between משפט  and צדקה summed up David's reign:

<blockquote lang=he><p>וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו׃</p>
<footer class=source>שמואל ב ח:טו</footer></blockquote>

And that really is what David's rule was about. The abuse of power that the story of Bat Sheva represents is an aberration, but the nature of  ספרי נבואה is to emphasize the rebuke, not the praise. We've said many times, ספר תהילים represents the true דוד המלך. But to be a true ממלכה, need peaceful transfer of power. ה׳ has to grant wisdom למלך *and*  לבן מלך. Only then can the בית המקדש be built, and we can achieve אחרית הימים:

<blockquote lang=he><p> <b>י</b> ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; <em>והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח</em>׃ 
<b>יא</b> והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃</p>
<footer class=source>דברים פרק יב</footer></blockquote>

David only gets part way:

<blockquote lang=he><p> ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ <em>הניח לו מסביב מכל איביו</em>׃</p>
<footer class=source>שמואל ב ז:א</footer></blockquote>

It is Shlomo who fulfills the verse:

<blockquote lang=he><p><b>ד</b> כי הוא רדה בכל עבר הנהר  מתפסח ועד עזה בכל מלכי  עבר הנהר; <em>ושלום  היה לו מכל עבריו מסביב</em>׃  
<b>ה</b> <em>וישב יהודה וישראל לבטח</em>  איש תחת גפנו ותחת תאנתו  מדן  ועד באר שבע כל  ימי שלמה׃</p>
<footer class=source>מלכים א פרק ה</footer></blockquote>

The מלך of this chapter has to judge ענייך במשפט. Rav Hirsch makes an important point:

<blockquote lang=en><p>ענייך (Verse 2) is not synonymous to עניי עם (Verse 4). עניי עם are those who are in want due to faulty social conditions which came about through general disregard of human rights or of man's duty to his fellows...ענייך,&#x200E; עניי ה׳, however, are those who are poor as part of the natural order of things as decreed and guided by G-d Himself.</p>
<footer class=source>Hirsch Psalms LXVII:2</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ׃</p>
<footer class=source>דברים טו:יא</footer></blockquote>

<blockquote lang=en><p>The term "wealth" as used here is to be understood in its broadest interpretation, namely, to include not only material possessions, but spiritual gifts and values as well...[T]he ideal of the equal distribution of wealth is an idle dream that is at variance with conditions as they really are. For it would presuppose universal equality of intellectual ability, physical strength and potentialities...[A]ll of us are עניי ה׳.</p>
<footer class=source>Hirsch Psalms LXVII:2</footer></blockquote>

<blockquote lang=en><p>When Thomas Jefferson...wrote “all men are created equal,” [he meant m]en were equal before G-d. Each person is precious in and of himself. He has unalienable rights, rights that no one else is entitled to invade. He is entitled to serve his own purposes and not to be treated simply as an instrument to promote someone else’s purposes. “Liberty” is part of the definition of equality, not in conflict with it.</p>
<footer class=source><a href="https://www.hoover.org/research/what-does-created-equal-mean">Milton Friedman, <cite>Free to Choose: A Personal Statement</cite></a></footer></blockquote>

<blockquote lang=en><p>In the year 2081, the 211th, 212th, and 213th amendments to the Constitution dictate that all Americans are fully equal and not allowed to be smarter, better-looking, or more physically able than anyone else. The Handicapper General's agents enforce the equality laws, forcing citizens to wear "handicaps": masks for those who are too beautiful, loud radios that disrupt thoughts inside the ears of intelligent people, and heavy weights for the strong or athletic.</p>
<footer class=source><a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Harrison_Bergeron">From the Wikipedia plot summary of Kurt Vonnegut's <cite>Harrison Bergeron</cite></a></footer></blockquote>


And that expresses the dialectic between משפט  and צדקה.&#x200E; All must be equal before the law; משפט treats everyone the same, but צדקה needs to be in response to individual needs.

<blockquote lang=he><p>לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל; בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ׃</p>
<footer class=source>ויקרא יט:טו</footer></blockquote>

The perek continues to discuss the מלך's justice:

<blockquote lang=he><p><b>ג</b>  ישאו הרים שלום לעם;    וגבעות  בצדקה׃<br/>
<b>ד</b>  ישפט  עניי עם יושיע  לבני אביון;    וידכא עושק׃<br/>
<b>ה</b>  ייראוך עם שמש;    ולפני ירח  דור דורים׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק עב</footer></blockquote>

Rashi understands ישאו הרים literally:

<blockquote lang=he><p><em>שלום לעם</em>: ומהו השלום שההרים נושאין כשהן עושין פירות אין עין הבריות צרה וקורא איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנו.</p>
<footer class=source>רש״י, תהילים עב:ג</footer></blockquote>

But that doesn't fit the context. Sforno takes it metaphorically. הרים and גבעות are the people in power, the bureaucrats who implement the king's laws: 

<blockquote lang=he><p><em>ישאו הרים שלום לעם</em>: כי אמנם בהשתדלות המלך ישאו
ראשי העם שלום להמון בהיטיב להם ולא
יעשקו אותם. </p>
<footer class=source>ספורנו, תהילים עב:ג</footer></blockquote>

עם שמש and לפני ירח  means "forever":

<blockquote lang=he><p><em>ייראוך עם שמש</em>: ממני ילמדו ישראל ליראה אותך כל ימי השמש והירח לדור דורים.</p>
<footer class=source>רש״י, תהילים עב:ה</footer></blockquote>

This is a reference to Moshe's final speech: 

<blockquote lang=he><p> האזינו השמים  ואדברה;  <br/>
  ותשמע הארץ  אמרי פי׃</p>
<footer class=source>דברים לב:א</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>וְלָמָּה הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ?...הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ — עֵדִים שֶׁהֵן קַיָּמִים לְעוֹלָם.</p>
<footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote>

And the psalmist continues to allude to האזינו:

<blockquote lang=he><p><b>ו</b>  ירד  כמטר על גז;    כרביבים  זרזיף ארץ׃<br/>
<b>ז</b>  יפרח בימיו צדיק;    ורב שלום  עד בלי ירח׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק עב</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>יערף כמטר לקחי  <br/>
 תזל כטל אמרתי   <br/>
כשעירם עלי דשא   <br/>
 וכרביבים עלי עשב׃ </p>
<footer class=source>דברים לב:ב</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>על גז</em>: על ירק הנגזז שהגז פותח פיו לבלוע המטר...ר׳׳ל שידמה תשוקותיהם לשמוע מוסרו כתשוקת העשבים לקבל המטר, כמ׳׳ש יערף כמטר לקחי.</p>
<footer class=source>מלבי״ם, תהילים עב:ו</footer></blockquote>

זרזיף is a <i lang=el>hapax legomenon</i>:

<blockquote lang=he><p><em>זרזיף</em>: מלה מארבע אותיות אין ריע לה. וטעמה: רווי או שובע.</p>
<footer class=source>אבן עזרא, תהילים עב:ו</footer></blockquote>

עד בלי ירח is an odd phrase; it may be a poetic rewording of לפני ירח, still meaning "forever":

<blockquote lang=he><p><em>בלי ירח</em>: כלומר כל זמן שהעולם קיים.</p>
<footer class=source>רד״ק, תהילים עב:ז</footer></blockquote>

But חז״ל read it midrashically, as an anticipation of the downfall of מלכות בית דוד:

<blockquote lang=he><p>הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב:ז): יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר...הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר...כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה...מִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין...כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ...חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה...מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה׳, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו:כו): יִשָֹּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.</p>
<footer class=source>שמות רבה טו:כו</footer></blockquote>

The psalmist then turns to the king's foreign policy:

<blockquote lang=he><p><b>ח</b>  וירד  מים עד ים;    ומנהר  עד אפסי ארץ׃<br/>
<b>ט</b>  לפניו  יכרעו ציים;    ואיביו  עפר ילחכו׃<br/>
<b>י</b>  מלכי תרשיש ואיים     מנחה ישיבו;<br/>
מלכי שבא וסבא     אשכר יקריבו׃<br/>
<b>יא</b>  וישתחוו לו כל מלכים;    כל גוים יעבדוהו׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק עב</footer></blockquote>

And this literally happened in the days of Shlomo:

<blockquote lang=he><p><b>א</b> ומלכת שבא  שמעת את שמע שלמה לשם ה׳; ותבא לנסתו  בחידות׃ 
<b>ב</b> ותבא ירושלמה  בחיל כבד מאד  גמלים נשאים בשמים וזהב רב מאד  ואבן יקרה; ותבא  אל שלמה  ותדבר אליו  את כל אשר היה עם לבבה׃</p>
<footer class=source>מלכים א פרק י</footer></blockquote>

However, the point of this perek is that the foreign nations will respect him, not for his military prowess, but for his justice:

<blockquote lang=he><p><b>יב</b>  כי יציל  אביון משוע;    ועני  ואין עזר לו׃<br/>
<b>יג</b>  יחס  על דל ואביון;    ונפשות אביונים יושיע׃<br/>
<b>יד</b>  מתוך ומחמס  יגאל נפשם;    וייקר דמם בעיניו׃<br/>
<b>טו</b>  ויחי     ויתן לו  מזהב שבא;<br/>
ויתפלל בעדו תמיד;    כל היום  יברכנהו׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק עב</footer></blockquote>

Then the perek turns to the riches of the kingdom:

<blockquote lang=he><p><b>טז</b>  יהי פסת בר  בארץ     בראש הרים;
<br/>ירעש כלבנון פריו;    ויציצו מעיר  כעשב הארץ׃<br/>
<b>יז</b>  יהי שמו  לעולם     לפני שמש  ינין (ינון) שמו;
<br/>ויתברכו בו;    כל גוים יאשרוהו׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק עב</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>פסת</em>: פשיון של בר, כמו (ויקרא יג:כב) וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה.</p>
<footer class=source>מלבי״ם באור המילות, תהילים עב:טז</footer></blockquote>

ינון is a poetic term for children:

<blockquote lang=he><p>וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.</p>
<footer class=source>בראשית כא:כג</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>ינון</em>: פעל משם נין ונכד.</p>
<footer class=source>מלבי״ם באור המילות, תהילים עב:יז</footer></blockquote>

And that, technically, is the end of the perek. The last three psukim are a coda to the ספר as a whole (this is the end of book 2 of תהילים):

<blockquote lang=he><p><b>יח</b>  ברוך  ה׳ אלקים אלקי ישראל;    עשה נפלאות לבדו׃<br/>
<b>יט</b>  וברוך  שם כבודו     לעולם;<br/>
וימלא כבודו  את כל הארץ     אמן ואמן׃<br/>
<b>כ</b>  כלו תפלות     דוד  בן ישי׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק עב</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>ברוך  ה׳</em>: כמו שפירשנו בתכלית הספר הראשון, כי זה הפסוק ושאחריו הם דברי המחבר הודה לאל שזכה להשלים הספר.</p>
<footer class=source>רד״ק, תהילים עב:יח</footer></blockquote>

Each book of תהילים ends with a long poetic "אמן":

<blockquote lang=he><p>...אין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן במקדש? שנאמר (נחמיה ט:ה) קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת ה׳ אֱלֹקֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם...וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. יכול על כל ברכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת? ת״ל ומרומם על כל ברכה ותהלה; על כל ברכה תן לו תהלה. ואלא במקדש מהו אומר? ברוך ה׳ אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.</p>
<footer class=source>תענית טז,ב</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>ברוך ה׳  אלקי ישראל מהעולם  ועד העולם;    אמן ואמן׃</p>
<footer class=source>תהילים מא:יד</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>ברוך ה׳ לעולם;    אמן ואמן׃</p>
<footer class=source>תהילים פט:נג</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>ברוך ה׳ אלקי ישראל     מן העולם ועד העולם 
ואמר כל העם    אמן;
הללו י־ה׃</p>
<footer class=source>תהילים קו:מח</footer></blockquote>

And it says כלו תפלות     דוד  בן ישי, which is hard to understand, since we still have half of ספר תהילים to go. One interpretation is that all the psalms that have a כותרת that refers to specific events (or almost all; there's one exception) are in this half:

<blockquote lang=en><p>The Book of <i lang=he>Tehillim</i> ends with this psalm only in the sense that is the last of the psalms that were inspired by specific events in David's lifetime. The following three books are predominantly songs of general praise for G-d.</p>
<footer class=source>Artscroll <i lang=he>Tehillim</i>, 72:20</footer></blockquote>

Or we could look at this perek specifically as the summation of all David's hopes and prayers. Everything he believes in, everything he has striven for, are invested in Shlomo, his son:

<blockquote lang=he><p><em>לשלמה</em>: תפלה זו יסד דוד ע׳׳ה עת המליך את שלמה בנו, והיא היתה התפלה האחרונה שיסד בימי חייו כמ׳׳ש כלו תפלות דוד.</p>
<footer class=source>מלבי״ם, תהילים עב:א</footer></blockquote>

<hr/>

Getting back to our story, ספר שמואל continues with the end of the war that has been the background to the episode of David and Bat Sheva:

<blockquote lang=he><p><b>כו</b> וילחם יואב  ברבת בני עמון; וילכד  את עיר המלוכה׃ 
<b>כז</b> וישלח יואב מלאכים  אל דוד; ויאמר נלחמתי ברבה  גם לכדתי את עיר המים׃ 
<b>כח</b> ועתה  אסף את יתר העם  וחנה על העיר  ולכדה;  פן אלכד אני את העיר  ונקרא שמי עליה׃ 
<b>כט</b> ויאסף דוד את כל העם  וילך רבתה; וילחם בה  וילכדה׃ 
<b>ל</b> ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב  ואבן יקרה  ותהי  על ראש דוד; ושלל העיר הוציא  הרבה מאד׃ 
<b>לא</b> ואת העם אשר בה הוציא  וישם במגרה ובחרצי הברזל ובמגזרת הברזל והעביר אותם במלכן (במלבן)  וכן יעשה  לכל ערי בני עמון; וישב דוד וכל העם  ירושלם׃</p>
<footer class=source>שמואל ב פרק יב</footer></blockquote>

We dealt with Yoav's war on Ammon <a href="/It+Goes+Without+Saying/">before</a>, and its connection to the story of Bat Sheva. We mentioned that in דברי הימים there is no mention of Bat Sheva, and David's mistake is entirely ודוד יושב בירושלם, that he does not act as a king and lead the people in this war. We also mentioned that most מפרשים understand ואת העם אשר בה הוציא  וישם במגרה to refer to torture, but I would understand it as refering to David's using the prisoners of war as slaves:

<blockquote lang=he><p>ויאמר דויד לכנוס את הגרים  אשר בארץ ישראל; ויעמד חצבים  לחצוב אבני גזית  לבנות  בית האלקים׃</p>
<footer class=source>דברי הימים א כב:ב</footer></blockquote>

Based on the way it is presented in דברי הימים, I would assume that this final battle was shortly after Uriah was killed, well before the birth of the first child and certainly before the birth of Shlomo. I assume it is here in ספר שמואל because the author wanted to complete the Bat Sheva story first.

Now, I want to focus on that crown. Why do I care so much about the royal crown of Amon? The gemara says we are misreading עטרת מלכם:

<blockquote lang=he><p>”ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב“, ומי שרי? איסורי הנאה נינהו! אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה.</p>
<footer class=source>עבודה זרה  מד,א </footer></blockquote>

Why would the gemara ask מי שרי? Why would the spoils of war be forbidden? That's because מלכם doesn't mean "their king"; it means "Molech":

<blockquote lang=he><p><em>עטרת מלכם</em>: בבני עמון קאי, ועבודת כוכבים שלהם מלכם שמה, על שם מלוכה, כדכתיב (מלכים א יא:ז) וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. והאי עטרת מלכם בעבודת כוכבים קאמר.</p>
<footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><b>ה</b> וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת  אֱלֹהֵי צִדֹנִים; וְאַחֲרֵי <em>מִלְכֹּם  שִׁקֻּץ עַמֹּנִים</em>׃ 
<b>ו</b> וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע  בְּעֵינֵי ה׳; וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה׳  כְּדָוִד אָבִיו׃ <br/> 
<b>ז</b> אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה  לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב  בָּהָר  אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם; וּלְ<em>מֹלֶךְ  שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן</em>׃</p>
<footer class=source>מלכים א פרק יא</footer></blockquote>

And איתי הגיתי, as a non-Jew, can declare an object of עבודה זרה to no longer be an object of worship (ואכמ״ל), so David can now use it. The gemara is then bothered by the weight of this crown: a ככר is 30 kilograms.How could anyone wear anything that heavy on their head?

<blockquote lang=he><p> ”משקלה ככר זהב“; היכי מצי מנח לה? אמר רב יהודה אמר רב: ראויה לנוח על ראש דוד. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אבן שואבת היתה בה דהות דרא לה. רבי אלעזר אמר: אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב. </p>
<footer class=source>עבודה זרה  מד,א </footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>אבן שואבת היה בה</em>: וכשהיה יושב על כסא מלכותו מניחה, ואבן שואבת שקועה למעלה ולא היתה האבן שואבת חקוקה בנזר.</p>
<footer class=source>תוספות, שם</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>ותהי על ראש דוד</em>: למעלה מראשו היתה תלויה כשהוא יושב על הכסא כי איך סבל על ראשו משא של ככר.</p>
<footer class=source>מצודת דוד, שמואל ב יב:ל </footer></blockquote>

So David took this crown of עבודה זרה, and instead of using the money as he did with all the other spoils of war (שמואל ב ח:יא-יב)&#x200E; ...מארם וממואב ו<strong>מבני עמון</strong>  ומפלשתים ומעמלק...,he keeps it hanging above his throne. And this crown would continue to be a symbol of מלכות בית דוד:

<blockquote lang=he><p>וַיּוֹצִיאוּ אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ; וַיִּמְשָׁחֻהוּ יְהוֹיָדָע וּבָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ.</p>
<footer class=source>דברי הימים ב כג:יא</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>”ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות“: נזר זו כלילא. ”עדות“, א״ר יהודה אמר רב: עדות הוא לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו וכל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו.</p>
<footer class=source>עבודה זרה  מד,א </footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>שבקש להולמו ולא הולמתו</em>: שתשב בראשו כתר מלכות ולא הולמתו לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינו הולמתו.</p>
<footer class=source>רש״י, סנהדרין כא,ב</footer></blockquote>

So this crown, taken from an idol, has a bar going through it that was supposed to go through the head of a true king from מלכות בית דוד. That's just weird. I would propose looking at this seriously but not literally. Rav Yitzchok Zilberstein says that David specifically wanted to "purify" this עבודה זרה:

<blockquote lang=he><p>...מה ששמעתי ממו״ח מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א, ששנשאל וכי חסרו כתרים לעטר בהם את דוד מלך ישראל, ולמה הכתירוהו בכתר בני עמון שהיא ע״ז. והשיב מו״ח שליט״א שהיה בזה תיקון גדול לעולם, שמקור הטומאה הפך להיות כתר של קדושה. וגם בגמרא נאמר עדות היא לבית דוד, שכל הראוי למלכות הולמתו, ואם כן אין ראיה למה לא שרפו את הכתר, משום שהיה צריך לה, לתקן תיקונים גדולים, וגם להיות עדות לבית דוד...</p>
<footer class=source>חשוקי חמד, עבודה זרה מד,א </footer></blockquote>

I suggest that there was an important lesson in having the crown of Molech hanging over the throne of the king, and having "go through the head" of every king of Israel. The service of Molech was child sacrifice:

<blockquote lang=he><p>ומזרעך לא תתן להעביר למלך ולא תחלל את שם אלקיך אני ה׳׃</p>
<footer class=source>ויקרא יח:כא</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><em>להעביר</em>: כמו <em>לשרוף</em> כי זאת היתה עבודתו.</p>
<footer class=source>אבן עזרא, שם</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p><b>ל</b> השמר לך  פן תנקש אחריהם  אחרי  השמדם מפניך; ופן תדרש לאלהיהם לאמר  איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם  ואעשה כן  גם אני׃ 
<b>לא</b> לא תעשה כן  לה׳ אלקיך;  כי כל תועבת ה׳ אשר שנא  עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנתיהם  ישרפו באש לאלהיהם׃</p>
<footer class=source>דברים פרק יב</footer></blockquote>

<blockquote lang=he><p>וטמא את התפת  אשר בגי בן הנם;  לבלתי  להעביר איש את בנו ואת בתו באש למלך׃</p>
<footer class=source>מלכים ב כג:י</footer></blockquote>

And child sacrifice has a history in תנ״ך; we all know the story of the עקידה, and the story of Yiftach's daughter:

<blockquote lang=he><p><b>ל</b> וידר יפתח נדר לה׳  ויאמר;  אם נתון תתן את בני עמון  בידי׃ 
<b>לא</b> והיה היוצא  אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי  בשובי בשלום  מבני עמון והיה  לה׳  והעליתיהו  עלה׃
...<b>לד</b> ויבא יפתח המצפה  אל ביתו  והנה בתו יצאת לקראתו  בתפים ובמחלות;  ורק היא יחידה  אין לו ממנו בן או בת׃ 
<b>לה</b> ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו  ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני  ואת  היית בעכרי; ואנכי  פציתי פי אל ה׳  ולא אוכל  לשוב׃ 
<b>לו</b> ותאמר אליו  אבי פציתה את פיך אל ה׳ עשה לי  כאשר יצא מפיך;  אחרי אשר עשה לך ה׳ נקמות  מאיביך מבני עמון׃  </p>
<footer class=source>שופטים פרק יא</footer></blockquote>

The midrash compares Yiftach's daughter to other episodes of giving up one's children to ה׳. There's a right way and a wrong way to do it:

<blockquote lang=he><p>אמרה לו בתו: אבי שמא כתיב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על גבי המזבח? והלא כתיב (ויקרא א:ב) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם, מן הבהמה ולא מן בני אדם. אמר לה בתי נדרתי והיה היוצא וגו׳ , [אמרה לו] יעקב אבינו שנדר  (בראשית כח:כב) וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, ונתן לו הקדוש ברוך הוא שנים עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם? ולא עוד הלא חנה כשהיא נודרת ואומרת (שמואל א א:יא) וּנְתַתִּיו לַה׳ כָּל יְמֵי חַיָּיו, שמא הקריבה את בנה להקב״ה? כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע אליה.</p>
<p> עלה ושחטה לפני הקדוש ברוך הוא, ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני? (ירמיהו יט:ה) וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי. ”אשר לא צויתי“ לאברהם שישחוט את בנו...”ולא דברתי“ ליפתח להקריב לי את בתו.</p>
<footer class=source>מדרש תנחומא (בובר) פרשת בחוקותי סימן ז</footer></blockquote>

The idea that Yaakov "tithed" his children, giving Levi to ה׳, is interesting:

<blockquote lang=he><p>ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר: כותי אחד שאל את ר׳ מאיר. אמר לו: אין אתם אומרים יעקב אמתי, דכתיב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב? אמר לו: הין. א״ל: ולא כך אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך? א״ל: הין.
 אמר לו: הפריש שבטו של לוי! אחד מעשרה? למה לא הפריש א׳ מי׳ לשנים שבטים אחרים? אמר לו: וכי י״ב הן? והלא י״ד הן--”אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי“!...אמר לו צא מהם ד׳ בכורות לד׳ אמהותת הבכור קודש ואין קודש מוציא קודש.</p>
<footer class=source>בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה ע סימן ז </footer></blockquote>

And, of course, Avraham *does* give his son Yitzchak to ה׳. But it's never literally a sacrifice; it means dedication to a life of service to ה׳. We all have to be able to "give up" our children that way; they don't exist to fulfill our needs. And as we've discussed many times before, that's even more important for the king. מלכות can't be about power; it's about being a slave to the people. 

<blockquote lang=he><p>[מלך] יותר חפשי מן שאר הבריות שיש עליהם שיעבוד מן אחר וזה המלד הוא חפשי ואין עליו שעבוד כמו המצורע שהוא חפשי, רק ראוי שינהג מעצמו עבדות ויהיה משעבד עצמו לעם להיות משועבד אליהם כמו העבד.</p>
<footer class=source>חידושי אגדות מהר״ל מפראג, סנהדרין קא,ב</footer></blockquote>

And the children of a slave belong to the master:

<blockquote lang=he><p>אם אדניו יתן לו אשה  וילדה לו בנים או בנות האשה ו<em>ילדיה  תהיה לאדניה</em>  והוא  יצא בגפו׃</p>
<footer class=source>שמות כא:ד</footer></blockquote>

The lesson of עטרת מלכם that has to go through the heads of מלכי בית דוד is that the king is a slave to ה׳ and to the people, and that his children as well belong to them. And that's a lesson that Shlomo's son failed to learn, and led to the loss of the kingdom 2 generations hence:

<blockquote lang=he><p><b>ו</b> ויועץ המלך רחבעם  את הזקנים אשר היו עמדים את פני שלמה אביו  בהיתו חי  לאמר;  איך אתם נועצים  להשיב את העם הזה דבר׃  
<b>ז</b> וידבר (וידברו) אליו לאמר  <em>אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם</em>  ועניתם  ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים  כל הימים׃  
<b>ח</b> ויעזב את עצת הזקנים  אשר יעצהו; ויועץ  את הילדים אשר גדלו אתו  אשר העמדים  לפניו׃</p>
<footer class=source>מלכים א פרק יב</footer></blockquote>

The Romans had the myth of the sword of Damocles, about the <em>dangers</em> of wealth and power. The crown of Molech hanging over the heads of the kings of Israel was a reminder of the <em>responsibilities</em>.