We've spent the past few weeks looking at the end of David's dream of building the בית המקדש: <blockquote lang=he><p><b>ה</b> לך ואמרת אל עבדי אל דוד <br/> כה אמר ה׳; האתה תבנה לי בית לשבתי׃ ...<b>יא</b> והגיד לך ה׳ כי בית יעשה לך ה׳׃ <b>יב</b> כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃ <b>יג</b> הוא יבנה בית לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם׃ </p> <footer class=source>שמואל ב פרק ז</footer></blockquote> How does David react? This brings to mind one of the great English-language poems: <blockquote lang=en><p>What happens to a dream deferred?<br/> <br/> Does it dry up<br/> Like a raisin in the sun?<br/> Or fester like a sore—<br/> And then run?<br/> Does it stink like rotten meat?<br/> Or crust and sugar over—<br/> Like a syrupy sweet?<br/> <br/> Maybe it just sags<br/> Like a heavy load.<br/> <br/> Or does it explode?</p> <footer class=source><a href="https://genius.com/Langston-hughes-harlem-what-happens-to-a-dream-deferred-annotated">Langston Hughes, <cite>Harlem ("What happens to a dream deferred?")</cite></a></footer></blockquote> What happens to David's dream, deferred? We know his immediate reaction: <blockquote lang=he><p> ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳; ויאמר מי אנכי א־דני ה׳ ומי ביתי כי הבאתני עד הלם׃ </p> <footer class=source>שמואל ב ז:יח</footer></blockquote> David goes and sits before ה׳, presumably in the אהל הארון that he has built, the building that would have been the בית המקדש. And he <em>sits</em>, which we've never seen as a position of prayer: <blockquote lang=he><p>אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שנאמר (דברי הימים א יז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳.</p> <footer class=source>יומא סט,ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>אין ישיבה בעזרה</em>: דכתיב לעמוד לשרת (דברים יח) העומדים שם לפני ה' (דברים יח) ולא מצינו בה ישיבה.</p> <footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote> The Maharsha says that this symbolized what it meant to be a scion of בית דוד: <blockquote lang=he><p> הענין כי מקום המשכן והמקדש הוא כסא ה' כדכתיב (תהלים קלב:יג) כִּי בָחַר ה׳ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ; ולמלכות בית דוד קרי הכתוב כסא ה׳ כמ״ש (דברי הימים א כט:כג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל. </p> <footer class=source>מהרש״א חידושי אגדות, סוטה מ,ב</footer></blockquote> He sits because he is the מלך המשיח. The midrash, however, interprets וישב metaphorically: <blockquote lang=he><p> מעשה בר׳ עקיבא שקרא לו החזן ברבים לעמוד ולקרות בתורה ולא עמד, אחר שנפטרו מבית הכנסת...אמרו לו ולמה לא עמד רבי? א״ל מפני שלא התקנתי את עצמי...אמר דוד: לא הייתי מתפלל לפני האלקים עד שהייתי מתיישב דעתי ומתקן עצמי אחר כך הייתי עומד ומסדר תפלתי, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ (אלא) מאחר שישב עצמו וכיון את דעתו ואחר כך מי אנכי...</p> <footer class=source>ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמו </footer></blockquote> David then acknowledges that he doesn't deserve it: מי אנכי א־דני ה׳. The name א־דני ה׳ is an echo from Abraham: <blockquote lang=he><p><b>ב</b> ויאמר אברם א־דני ה׳ מה תתן לי ואנכי הולך ערירי; ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר׃ ...<b>ח</b> ויאמר; א־דני ה׳ במה אדע כי אירשנה׃</p> <footer class=source>בראשית פרק טו</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>א״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחי מיום שברא הקב״ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר (בראשית טו) ויאמר א־דני ה׳ במה אדע כי אירשנה.</p> <footer class=source>ברכות ז,ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> אברהם ודוד אמרו דבר אחד, אברהם אמר ה׳ אלקים מה תתן לי, אמר לפניו רבש״ע אם אני עתיד להעמיד בנים להכעיסך מוטב לי ואנכי הולך ערירי. דוד...אמר לפניו רבונו של עולם אם עתיד אני להעמיד בנים להעציבך מוטב לי ונחני בדרך עולם.</p> <footer class=source>פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת לך לך פרק טו סימן ב</footer></blockquote> Abraham was promised that his progeny would fulfill his mission, but still questioned and asked for a sign. David has been promised that his progeny would fulfill his mission, but Rabbi David Fohrman <a href="http://www.hatanakh.com/en/lessons/david-and-batsheva-episode">points out</a> an important point. נתן's נבואה says (שמואל ב ז:יב-יג),‎ הֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ...הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי. The son who will build the בית המקדש is one אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, who <em>will come</em> from your loins, in the future. It will not be one of the sons you already have. David is in the same position as Abraham; he needs more reassurance that this son will be born. David acknowledges that he is asking for too much; he doesn't even deserve being brought עַד הֲלֹם, "hither", to the point of being king. Others may have deserved it more and not achieved it: <blockquote lang=he><p> <em>עד הלם</em>: שהמלכתני.</p> <footer class=source>רש״י,שמואל ב ז:יח</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אמר עולא: בקש משה מלכות ולא נתנו לו דכתיב (שמות ג) ”אל תקרב הלום“; ואין הלום אלא מלכות שנאמר (שמואל ב ז) מי אנכי...כי הביאתני עד הלום.</p> <footer class=source>זבחים קב,א</footer></blockquote> <hr/> And if this [making David king] wasn't enough, ה׳ has also given David a vision of the far future, of his dynasty: <blockquote lang=he><p>ותקטן עוד זאת בעיניך א־דני ה׳ ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק; וזאת תורת האדם א־דני ה׳׃</p> <footer class=source>שמואל ב פרק ז:יט</footer></blockquote> The phrase וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם is very hard to translate. Rashi reads it as a rhetorical question, "is this how a [regular] person is treated?" <blockquote lang=he><p> <em>וזאת תורת האדם</em>: בתמיה--ראוי להתבשר כן לבשר ודם?</p> <footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote> Radak translates תּוֹרַת as "the nature of" and הָאָדָם as "a great man" (hence the ה הידיעה): <blockquote lang=he><p> <em>וזאת תורת האדם</em>: תכונת האדם כלומר זאת שדברת עלי תכונת האדם הגדול הוא ולא אדם שפל ונבזה כמוני.</p> <footer class=source>רד״ק, שם</footer></blockquote> This is from the parallel in דברי הימים, which acts as a sort of פרוש on ספר שמואל: <blockquote lang=he><p>ותקטן זאת בעיניך אלקים ותדבר על בית עבדך למרחוק; וּרְאִיתַנִי כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה ה׳ אלקים׃</p> <footer class=source>דברי הימים א יז:יז</footer></blockquote> תּוֹר is from שיר השירים: <blockquote lang=he><p>נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים׃</p> <footer class=source>שיר השירים א:י </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> <em>נאוו לחייך בתורים</em>: שורות נזמי אזן.</p> <footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>[I]t describes the beautiful was in which the various ornaments on the necklace are arranged. Thus it suggests the smooth interaction of the qualities...of a given object...Used in connection with a man, it would describe harmony with which his various characteristics interact with one another--hence, his <em>nature</em>.</p> <footer class=source>Rabbi Moshe Eisemann, Artscroll Divrei Hayamim I, p.249</footer></blockquote> Such a person, in perfect harmony with his inner nature, deserves to be king. David cannot claim to be that man. <hr/> With that self-deprecating introduction, David starts his prayer. It has the classical structure of prayer, starting with שבח then בקשה, then הודאה: <blockquote lang=he><p><b>כ</b> ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך; ואתה ידעת את עבדך א־דני ה׳׃ <b>כא</b> בעבור דברך וכלבך עשית את כל הגדולה הזאת להודיע את עבדך׃ <b>כב</b> על כן גדלת ה׳ אלקם; כי אין כמוך ואין אלקים זולתך בכל אשר שמענו באזנינו׃ <b>כג</b> ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונראות לארצך מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו׃ <b>כד</b> ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם; ואתה ה׳ היית להם לאלקים׃ </p> <footer class=source>שמואל ב פרק ז</footer></blockquote> That was the שבח. The בקשה is that the נבואה come true, בית עבדך דוד יהיה נכון לפניך: <blockquote lang=he><p><b>כה</b> ועתה ה׳ אלקים הדבר אשר דברת על עבדך ועל ביתו הקם עד עולם; ועשה כאשר דברת׃ <b>כו</b> ויגדל שמך עד עולם לאמר ה׳ צ־באות אלקים על ישראל; ובית עבדך דוד יהיה נכון לפניך׃ <b>כז</b> כי אתה ה׳ צ־באות אלקי ישראל גליתה את אזן עבדך לאמר בית אבנה לך; על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך את התפלה הזאת׃ <b>כח</b> ועתה א־דני ה׳ אתה הוא האלקים ודבריך יהיו אמת; ותדבר אל עבדך את הטובה הזאת׃ <footer class=source>שמואל ב פרק ז</footer></blockquote> And the הודאה is thanking ה׳, as though his prayer were already answered: <blockquote lang=he><p> ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך; כי אתה א־דני ה׳ דברת וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם׃ </p> <footer class=source>שמואל ב ז:כט</footer></blockquote> <hr/> That's beautiful. David obviously hears נתן's message, that ה׳ will build him a בית. But what about David's original request? Where is the בית that David will build for ה׳? Rabbi Eisemann says his prayer reflected a profoundly different David, whose priorities have changed: <blockquote lang=en><p>It seems as though the outpouring of gratitude for the perpetuation of the kingship has submerged the idea of the Temple--which has previously been central to David's thinking--completely.</p> ... <p>The building of a Temple may well be the fulfillment of any man's life...But in the long-range perspective of eternity, even the Temple itself becomes but a milestone along the road to G-d's purpose. It is the function of the Messiah to make the hearts of Israel the true <em>House of Hashem</em>, the true focus of Godliness on earth, to which the Temple will be only secondary in importance.</p> <p>It was a different David who poured out his heart in gratitude before G-d than the man who had wanted so much to be the builder of G-d's Temple. Before Nathan's prophecy he had been an individual whose life would have reached its pinnacle with the construction of the Temple. After Nathan had spoken David became fused with the eternal Israel; the "Temple" he would build was even greater than the one he had once envisioned.</p> <footer class=source>Rabbi Moshe Eisemann, Artscroll Divrei Hayamim I, p. 248</footer></blockquote> That's even more beautiful. And I think it accurately reflects the David of דברי הימים, the one who can do no wrong. He hears נתן's message as we said <a href="/Psak+Hop/">last time</a>, that the בית המקדש is only a symbol of the ממלכת כהנים that Israel is to become. It is an ideal vision of דוד מלך המשיח. It is also the David of ספר תהילים. We've seen תהילים קלב, about David's oath to build the בית המקדש. Note how it ends: not with the building of בית ה׳, but with the building of בית דוד: <blockquote lang=he><p><b>א</b> שיר המעלות;<br/>זכור ה׳ לדוד את כל ענותו׃<br/> <b>ב</b> אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃<br/> <b>ג</b> אם אבא באהל ביתי; אם אעלה על ערש יצועי׃<br/> <b>ד</b> אם אתן שנת לעיני; לעפעפי תנומה׃<br/> <b>ה</b> עד אמצא מקום לה׳; משכנות לאביר יעקב׃<br/> ...<b>יא</b> נשבע ה׳ לדוד אמת לא ישוב ממנה;<br/>מפרי בטנך אשית לכסא לך׃<br/> <b>יב</b> אם ישמרו בניך בריתי ועדתי זו אלמדם;<br/>גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך׃<br/> <b>יג</b> כי בחר ה׳ בציון; אוה למושב לו׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קלב</footer></blockquote> And תהילים קכב presents David's feelings about not building the בית המקדש: <blockquote lang=he><p><b>א</b> שיר המעלות לדוד;<br/>שמחתי באמרים לי בית ה׳ נלך׃<br/> <b>ב</b> עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קכב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>א״ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהילים קכב) ”שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך“? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש״ע שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי.</p> <footer class=source>מכות י,א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>נראה לפרש שלא אמרו כן דרך ליצנות ולא שהיו מבקשים למיתתו של דוד אלא שהיו מתאוים לבנין בהמ״ק בעבור העבודה.</p> <footer class=source>מהרש״א חידושי אגדות, שם </footer></blockquote> He's not bitter. His dream has dried up, but there's a better future ahead. <blockquote lang=he><p><b>א</b> שיר המעלות לשלמה;<br/>אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו;<br/>אם ה׳ לא ישמר עיר שוא שקד שומר׃<br/> <b>ב</b> שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת <br/>אכלי לחם העצבים;<br/>כן יתן לידידו שנא׃<br/> <b>ג</b> הנה נחלת ה׳ בנים; שכר פרי הבטן׃<br/> <b>ד</b> כחצים ביד גבור כן בני הנעורים׃<br/> <b>ה</b> אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם;<br/>לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קכז</footer></blockquote> All the מפרשים understand לשלמה to mean "dedicated to שלמה" rather than "written by שלמה". I think that fits the meaning of the perek as well. <blockquote lang=he><p>בעבור שלמה כמו ”וללוי אמר“. וזה השיר חברו אחד מהמשוררים על שלמה כאשר חפץ דוד לבנות בית לשם והתנבא נתן כי שלמה בנו יבננו אז <em>שמח דוד אחרי דואג</em> והחל המשורר להזכיר כי הכל ביד השם ולא כפי מחשבות אדם ולא כפי שיפצר במעשיו יתחזק ככל כחו והנה החל להזכיר הבנין שהוא צורך גדול לבני אדם ועוד כי היתה במחשבת דוד לבנות הבית והכין הכסף והזהב והנחשת וטעם שוא עמלו אם לא יעזרם השם.</p> <footer class=source>אבן עזרא, תהלים קכז:א </footer></blockquote> ###שוא עמלו Building anything, especially the בית, will be in vain unless ה׳ supports it. And the way to make sure that it is not in vain is to ensure the spiritual survival of the next generation: <blockquote lang=he><p>רבי יודן נשייא שלח לרבי חייה ולר׳ אסי ולר' אמי למיעבור בקירייתא דארעא דישראל, למתקנה לון ספרין ומתניינין. עלין לחד אתר ולא אשכחון לא ספר ולא מתניין. אמרין לון: אייתון לן נטורי קרתא! אייתון לון סנטורי קרתא. אמרון לון: אילין אינון נטורי קרתא--לית אילין אלא חרובי קרתא! אמרין לין: ומאן אינון נטורי קרתא? אמר לון: ספרייא ומתנייניא. הדא היא דכתיב (תהילים קכז) אם ה׳ לא יבנה בית וגו׳.</p> <footer class=source>ירושלמי חגיגה א:ז</footer></blockquote> Without worthy children, ה׳ will not help and there's no point to waking early and staying up late, of sacrificing and eating לחם העצבים. If you are a ידיד of ה׳, then you will sleep well. There's a hint there to David's situation. He did not sleep (as in תהילים קלב) and did not eat (we'll see the ירושלמי פאה on this) in his dedication to building the בית המקדש. Sholomo his son (explicitly called ידידיה) will sleep well: <blockquote lang=he><p><b>כד</b> וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה; ותלד בן ויקרא (ותקרא) את שמו שלמה וה׳ אהבו׃ <b>כה</b> וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו <em>ידידיה</em> בעבור ה׳׃ </p> <footer class=source>שמואל ב פרק יב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב; כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו׃</p> <footer class=source>ברי הימים א פרק כב:ט</footer></blockquote> And those children are the "arrows" that can be aimed anywhere, to accomplish anything. It's a nice metaphor, since it emphasizes how <em>all</em> we can do is sharpen our arrows (note that ושננתם לבניך literally means "you shall sharpen your children") and aim them. Once they've left the bow, they are out of our control. If they don't go the way we want, we have Shakespeare's take on the metaphor: <blockquote lang=en><p>How sharper than a serpent’s tooth it is<br/> To have a thankless child.</p> <footer class=source><a href="http://nfs.sparknotes.com/lear/page_70.html"><cite>King Lear</cite>, Act I, scene 4</a></footer></blockquote> The next perek is a continuation of the same thought: <blockquote lang=he><p><b>א</b> שיר המעלות;<br/>אשרי כל ירא ה׳ ההלך בדרכיו׃<br/> <b>ב</b> יגיע כפיך כי תאכל; אשריך וטוב לך׃<br/> <b>ג</b> אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך;<br/>בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך׃<br/> <b>ד</b> הנה כי כן יברך גבר ירא ה׳׃<br/> <b>ה</b> יברכך ה׳ מציון; וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך׃<br/> <b>ו</b> וראה בנים לבניך; שלום על ישראל׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קכח</footer></blockquote> Labor, יגיע כפיך, is important; you can't live on בטחון alone: <blockquote lang=he><p><em>יגיע כפיך</em>: כי הטובה היא שיחיה ממלאכתו ולא יהנה מאחרים, כל זמן שיוכל ליגע עצמו במלאכה. ואם תחיה בזאת ההנהגה, אשריך וטוב לך, יאשרוך בני העולם, ויהיה גמול טוב לך מאת הא־ל יתברך. וזה מה שפירשו רז״ל (ברכות ח,א): אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא.</p> <footer class=source>רד״ק, תהלים קכח:ב </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>איזה הוא עשיר ? השמח בחלקו, שנאמר ”יגיע כפיך כי תאכל; אשריך וטוב לך“.</p> <footer class=source>משנה אבות ד:א</footer></blockquote> But it all has to be in the context of ירא ה׳ ההלך בדרכיו. Then ones children will grow סביב לשלחנך, with the family intact, and that it what truly leads to שלום על ישראל. This is how the David of ספר תהילים looks at the meaning of ציון and what he presents to his successor Shlomo. <hr/> But ספר שמואל focuses on David the human being and I think that the בית המקדש remains David׳s focus for the rest of his life. His dream deferred becomes crusted and sugared over like a syrupy sweet--always there, preserved but out of reach. It is what drives his greatest successes and his most tragic failures. Everything that happens for the rest of ספר שמואל comes from this perek and we will have to see how that develops. For now, we know something of how David (the person, not the symbol) reacts to the news from how he describes it to his son: <blockquote lang=he><p><b>ז</b> ויאמר דויד לשלמה; בנו (בני) אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה׳ אלקי׃ <b>ח</b> ויהי עלי דבר ה׳ לאמר <em>דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית</em>; לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני׃ </p> <footer class=source>דברי הימים א פרק כב</footer></blockquote> נתן said nothing about דם לרב שפכת. Where did that come from? I think it is David, looking back at his life, who realized that he had made mistakes that may have prevented him from building the בית המקדש. The Malbim proposes that David had another נבואה after making all the preparations for building the בית המקדש, hoping that <em>now</em> he would be allowed to build it: <blockquote lang=he><p><em>ויהי דבר ה׳</em>: זה דבר אחרי נבואת נתן (הנ״ל) ...וטרם שנולד שלמה. <em>דם לרוב</em>: ששפך דם שלא לצורך, במלחמות הרשות שעשה. </p> <footer class=source>מלבי״ם, דברי הימים א כב:ח</footer></blockquote> But why does דם לרב שפכת affect the Temple? The concept of David as a man of bloodshed comes from an incident during Avshalom's rebellion: <blockquote lang=he><p><b>ה</b> ובא המלך דוד עד בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל׃ <b>ו</b> ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד; וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו׃ <b>ז</b> וכה אמר שמעי בקללו; צא צא <em>איש הדמים</em> ואיש הבליעל׃ <b>ח</b> השיב עליך ה׳ כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתו ויתן ה׳ את המלוכה ביד אבשלום בנך; והנך ברעתך כי איש דמים אתה׃ <b>ט</b> ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך; אעברה נא ואסירה את ראשו׃ </p> <p><b>י</b> ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה; כי (כה) יקלל וכי (כי) ה׳ אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן׃ </p> <p><b>יא</b> ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי; ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו ה׳׃ <b>יב</b> אולי יראה ה׳ בעוני (בעיני); והשיב ה׳ לי טובה תחת קללתו היום הזה׃ <b>יג</b> וילך דוד ואנשיו בדרך; <br/> ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר׃</p> <footer class=source>שמואל ב פרק טז</footer></blockquote> Look at what David is thinking: his son is rebelling against him, and <em>it's the wrong son</em>. Avshalom (ironic name, that!) is one of those born before David comes to Jerusalem, not one אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ after. David's dream lies in ruins. If Avshalom becomes king, then the נבואה will not come true, at least not in the next generation. It also means that David is not a real מלך, since there will have been no peaceful transfer of power. And now this relative of Saul comes and curses him and reminds him that he, David, came to power in the same way, after a civil war with Saul and Ish Boshet. Maybe Shimi is right; maybe David could have avoided the war, not been an איש הדמים. David should have been king as the son-in-law of the previous king, and then could have been the מלך who built the בית המקדש. And that's what he tells Shlomo at the end of his life. <hr/> There's another understanding of דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית. Immediately after being told he will not build the בית המקדש, he starts preparing for it: <blockquote lang=he><p><b>א</b> ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם; ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים׃ ...<b>יא</b> גם אֹתָם הקדיש המלך דוד לה׳ עם הכסף והזהב אשר הקדיש מכל הגוים אשר כבש׃</p> <footer class=source>שמואל ב פרק ח </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> <em>ויהי אחרי כן ויך דויד</em>: אחר שאמר דוד לבנות בית וא״ל הקדוש ברוך הוא לא תבנה אתה אמר דוד הואיל ואין עלי לבנות הבית אלא בני, עתה אכינה ואסדר לו הכל לִכְּשֶׁיָבֹא בני לבנות הבית שיהא לו הכל מזומן ועתה מניח הכל. והולך ומספר היאך זימן לו הבנין שנלחם עם אויביו והקדיש שללם לבנין הבית.</p> <footer class=source>רש״י, דברי הימים א יח:א </footer></blockquote> The Yerushalmi says David even gave up his food for the sake of saving money for the מקדש: <blockquote lang=he><p>וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה׳ זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה...</p> <footer class=source>דברי הימים א כב:יד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>”בעניי“ שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים.</p> <footer class=source>תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק ד הלכה ב </footer></blockquote> He goes to war to pay for the בית המקדש. It may be justified, but is it just? The Ramban (like the Malbim cited above) says that these wars were the reason David could not build the בית המקדש; these are the דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית: <blockquote lang=he><p> והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה״י א כב:ח) ”כי דמים רבים שפכת ארצה לפני“...והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים...ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום </p> <footer class=source>רמב״ן, במדבר טז:כא</footer></blockquote> Because the בית המקדש is a symbol of peace: <blockquote lang=he><p>ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית; כי חרבך הנפת עליה ותחללה׃</p> <footer class=source>שמות פרק כ:כא </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>ותחללה</em>: הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. </p> <footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote> And there's another understanding of דם לרב שפכת. Something odd happens when Shlomo actually builds the בית המקדש: <blockquote lang=he><p>ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה׳; וַיָּבֵא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה׳׃</p> <footer class=source>מלכים א ז:נא</footer></blockquote> <em>He doesn't use that money at all!</em> He puts it into storage. Why? The answer we will follow is based on the midrash: <blockquote lang=he><p> <em>ויבא שלמה את קדשי דוד אביו</em>: ולמה לא נצרך להם...מי שדורש לגנאי על שבא הרעב בימי דוד שלש שנים וכמה תסבריות היו לו לדוד, צבורין מכסף וזהב מה שהיה מתקין לבית המקדש היה צריך להוציאו ולהחיות בו את הנפשות ולא עשה כן, אמר לו הקדוש ברוך הוא בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין! חייך אין שלמה נצרך מהם כלום.</p> <footer class=source>ילקוט שמעוני מלכים א רמז קפו </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>א״ל [בועז לרות] עתידה את לעלות לגדולה ועתידין בניך להיות מנהיגין של ישראל, ועתידה את ללבוש כתר מלכות, ואף על פי שאת רואה עצמך שאת עניה עתיד לצאת ממך מי שמקדיש מאה ככרי זהב, שנאמר ( דברי הימים א כב:יד) וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה׳ זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וגו׳, וכי עני מקדיש כל הככרים הללו של זהב וכסף? אלא ביום שהרג דוד את גלית השליכו עליו בנות ישראל כל הכסף והזהב הזה והקדישו לבית המקדש וכשבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא קבלת עליך להחיות בו נפשות חייך שאין המקדש נבנה על ידך אלא על ידי שלמה, דכתיב ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר לך ואמרת וגו׳ אשר יצא ממעיך הוא יבנה הבית לשמי.</p> <footer class=source>ילקוט שמעוני רות רמז תרג </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה׳</em>: למדנו מזה המקום כי שלמה עשה משלו את הבית הגדול הזה ואולם הקדשות דוד אביו שם באוצרות בית ה׳ וידמה שלזאת הסבה לא התחיל לבנין הבית תכף מלכו כי בשנה הרביעית החל הבנין...והיה זה כן כדי שיבנהו משלו לא מאוצרות דוד אביו.</p> <footer class=source>רלב״ג, מלכים א ז:נא </footer></blockquote> The משבצות זהב sums up the lesson, that David's single-mindedness had a dark side: <blockquote lang=he><p>ויהי מתענה ומקדיש סעודתו לביהמ״ק, כמו שנאמר בירושלמי, והנה מעוצם תשוקתו לבנין בית המקדש וגודל רצונו להוציא לפועל את הדבר הנכסף, הרי גם כשהגיע זמן שהיה הכסף נצרך למטרות אחרות כדי להחיות בו נפשות ישראל רעבים גם צמאים, לא ראה דוד לנכון לעשות זאת, כיוון שהמטרה שלו היתה בנין ביהמ״ק, וחשש שאם יתן את המעות למצוה אחרת, לא יהיו בידו מעות לבנות את ביהמ״ק כשיצטרך. ובזה נבחן ונמצא שבינן בית המקדש היא בעיני דוד מטרה לעצמה, <em>כי המטרה של אדם צריכה להיות לעשות רצון ה׳ בכל מה שיבוא ויזדמן לפניו</em>, ואף על פי שהקדיש מעות למטרה נשגבה ונפלאה, אבל כאשר מאת ה׳ היתה זאת שיהיה צורך אחר לאותן מעות, צריך בשמחה לתת את המעות לצורך האחר.</p> ... <p>ואם יש רשות לומר,שמכיוון שדוד נכשל במבחן זה, נראה מכאן שברצון זה של דוד לבנות בית המקדש, נתערב גם משהו מהרצון והתשוקה שבערה בו שיבנה בית המקדש על ידו, והיא שגרמה לו להכשל בעת שהיה צורך להשתמש באותן מעות לצרכים אחרים, וזה שאמר לו הקב״ה ”האתה תבנה לי בית לשבתי?“, שנראה שדוד הוא שרוצה באופן אישי לבנות את הבית, ולזה אמר, ”האתה תבנה <em>לי</em> בית“, לשמי. </p> <footer class=source>משבצות זהב, שמואל ב ז:כה, עמ׳ קסב-קסג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ובספר כלי יקר כתב, דדברי חז״ל יש להם סמך בפסוק בדברי הימים ”לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת“, שמרמז לדם העניים והאביונים ששפך ולא פרנסם באותם המעות שהכניס לאוצר המקדש ועל כן אומרים חז״ל ששלמה גנז את הכסף של דוד והביא הוא זהב זולתו.</p> <footer class=source>שם, עמ׳ קסא</footer></blockquote> We've made the point <a href="/Psak+Hop/">before</a>, that Ramban says David could have built the בית המקדש if the impetus had come from the people. If David had created the ממלכת כהנים that the בית המקדש is supposed to represent (as Rabbi Eisemann said above), then much of the tragedy of David's life could have been averted. <blockquote lang=he><p>ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה...גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים…</p> <footer class=source>רמב״ן, במדבר טז:כא</footer></blockquote> I am hesitant to criticize a צדיק like דוד המלך. The David of תהילים is the "real" David, his underlying motivations and what he represents as a symbol. But learning ספר שמואל gives us a perspective on David as a human being, flawed and fundamentally human.