This shiur was inspired by Rabbi Norman Lamm’s Parshat Teruma: Chutzpah—A Religious Analysis.
Eye rolling is your superpower.
Being able to roll your eyes at peer pressure—to be able to say “I will do what I know is right” despite all the social stress of middle school—is an incredible strength. But with great power comes great responsibility.
This week’s parsha describes the garments of the כהן גדול.
לו ועשית ציץ זהב טהור; ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה׳׃ לז ושמת אתו על פתיל תכלת והיה על המצנפת; אל מול פני המצנפת יהיה׃ לח והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם; והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳׃
We understand that the structure of the the משכן—(שמות כה:ט) את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו—is symbolic, and part of the challenge (or fun) of these פרשיות is to try to understand that symbolism. But here, the Torah gives away the game: ונשא אהרן את עון הקדשים. As Rashi says, the ציץ represents the prayers of the כהן גדול that the sacrifices of בני ישראל will be accepted, even if they are impure. נשא means to forgive, to bear sin:
ויאמר קין אל ה׳; גדול עוני מנשא׃
ונשא אהרן: לשון סליחה; ואעפ״כ אינו זז ממשמעו: אהרן נושא את המשא של עון; נמצא מסלק העון מן הקדשים.
את עון הקדשים: לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטמאה.
But why? What’s the connection between a head plate and impure sacrifices?
And more, the gemara gives a completely different explanation of the ציץ. The מצח, forehead, is a symbol in תנ״ך for what we call חוצפא.
מדעתי כי קשה אתה; וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה׃
ג וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה; ומצח אשה זונה היה לך מאנת הִכָּלֵם׃ ד הלוא מעתה קראת לי אבי; אלוף נערי אתה׃
ציץ מכפר על מעשה עזי פנים; כתיב הכא ”והיה על מצח אהרן“, וכתיב התם (ירמיהו ג:ג) וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ.
The ציץ on the forehead atones for עזות פנים or מצח נחושה, the brazen forehead.
brazen
Old English bræsen ”of brass,“ from bræs ”brass“…The figurative sense of “hardened in effrontery” is from 1570s (in brazen-faced), perhaps suggesting a face unable to show shame. To brazen it “face impudently” is from 1550s.
effrontery
“shamelessness, impudence, boldness in transgressing the bounds of modesty and propriety,” 1715, from…Late Latin effrontem…”barefaced, shameless,“ from assimilated form of Latin ex ”out“ + frontem ”brow“.
But חוצפא isn’t always bad.
יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.
עז כנמר: אף אתה הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כאותה ששנינו (משנה אבות ב:ה) לא הביישן למד.
והטור פירש: ”עז כנמר“—שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תמנע מלעשות מצוה מפני המלעיגין.
Reb Zadok miLublin says that חוצפא is the hallmark of עקבתא דמשיחא, the times leading to משיח, and that’s a good thing. He starts from the story of the מעפילים, those who tried to enter the land after the sin of the spies:
לה אני ה׳ דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי; במדבר הזה יתמו ושם ימתו׃ … לט וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל; ויתאבלו העם מאד׃ מ וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר; הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה׳ כי חטאנו׃ מא ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה׳; והוא לא תצלח׃
…אמרו הקדמונים מאמר חז״ל בפסחים (דף פו,ב) ”כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא“. ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו׳. אלא שהם חשבו שזה בכלל ”חוץ מצא“.
…ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי״ת, כמו שאמרו ז״ל (סנהדרין קה,א) ”חוצפתא מלכותא בלא תגא“…פירוש כידוע ”מלכות“ הוא כנסת ישראל, ו”כתר“ הוא שורש רצון הש״י, ורוצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמה.
והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז״ל (סוטה מט,ב) ”בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא“, שאז הוא העת לזה…ולכך אמר להם משה ”והיא לא תצלח“, נראה שעצה היא אלא שלא תצלח. ודייק ”והיא“ שבכל מקום דרשו רז״ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא.
So the ציץ is not so much a symbol of suppressing חוצפא as a symbol of directing it appropriately.
ה”חתם סופר“ מבאר: אמרו חז״ל, הציץ בא לכפר על עזות פנים…ישנם פעמים שצריך האדם להיות עז פנים, כמו שאמרו ”הוי עז כנמר…לעשות רצון אביך שבשמים“, וכפי שאמרו חז״ל (ביצה כה,ב) שבעם ישראל יש מידה מיוחדת שהם עזים שבאומות, ולכן ניתנה התורה דווקא להם.
וזה רמזה התורה ”ועשית ציץ זהב טהור“ ותכתוב עליו ”קודש לה׳“, לומר שתהיה מדת העזות—קודש לה׳ ולא לדבר רשות.
And we should look at the second half of יהודה בן תימא's mishna:
הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם, ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
על-פי דבריו ביאר בנו [של ה”חתם סופר“] ה”כתב סופר“ את המשנה ״עז פנים לגיהנום ובשת פנים לגן עדן יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך״, ולכאורה לא מובן מה כוונת התנא כאן במשנה באמצע הפרק להתפלל על בנין בית המקדש? אלא, כיון שאמר הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, ומזהיר על העזות שהיא לא לש״ש ואמר עז פנים לגיהנם, הנה אדם שמעיז פניו ועומד נגד הפושעים ומורדים בתורה, לפעמים יכשל במידה זו גם לדבר עבירה מרוב ההרגל, נמצא שהעזות הגם שהיא לשם שמים—מסוכנת, ובשלמא בזמן שבית המקדש קיים היה הציץ מרצה על עזות שהיא לא לש״ש, אבל כשאין בית המקדש קיים מה נעשה? לכן סיים מיד ואמר יהי רצון שיבנה ביהמ״ק במהרה בימינו—ויכפר לנו על עבירה זו.
So we have a Catch-22: we need עזות to build the בית המקדש, as the צדקת הצדיק, but it’s too destructive without the constant reminder of the ציץ—והיה על מצחו תמיד—to keep that חוצפא focused on קדש לה׳. And we don’t have the ציץ until the בית המקדש is built.
Rabbi Lamm says there’s another distinction that will keep our עזות focused.
How then are we to understand chutzpah, and discriminate between its legitimate and illegitimate uses, between its positively offensive aspect and that quality which is not necessarily objectionable?
The answer is that in Hebrew we have two terms that correspond to the two component parts of effrontery or chutzpah, and each one must be treated differently for they mean different things. These two are called azut metzaĥ and azut panim, being strong-headed and being bold-faced.
Azut metzaĥ literally means “strength of the forehead” or headstrongness. This is an intellectual or ideological chutzpah, an effrontery of the mind. It means that I am totally convinced of the rightness of my opinion and that I will therefore not yield one inch to your argument no matter what you do or say. It is a most irritating quality—but it is restricted to the realm of ideas, and involves no sneering or mocking or scoffing. It can be good or bad. When a young man is headstrong and refuses to yield to the pressure of his friends who see nothing wrong with immorality and looseness as long as everyone else is doing it—that is azut metzaĥ; an annoying and frustrating headstrongness, but a wonderful and admirable kind of chutzpah…
Azut panim, however, is always and forever a detestable and obnoxious feature. Literally it means “strength of face” – bold-facedness or brazen-facedness. This is more than ideological stubbornness. It involves more than metzaĥ, the head or mind. It is azut panim, the boldness of the whole face, the effrontery of the whole personality—the supercilious glance of the eye, the haughty sniff of the nose, the sneer of the lips, the vulgarity of the mouth, the closing of one ear to all reason and the opening of the other to all malicious tale-bearing…This azut panim is what makes chutzpah so chutzpahdik.
עזות מצח can be admirable. But when it becomes a weapon, a way to hurt others, it becomes עזות פנים and needs כפרה. As the gemara said, ציץ מכפר על מעשה עזי פנים: it is the public display of חוצפא, חוצפא for its own sake, that is dangerous. The ability to roll your eyes is your superpower; actually eyerolling is your inner supervillain coming out.
So how does that connect back to the text: ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם? We have to understand the real purpose of קרבנות. We quote תהילים פרק נא before the עמידה, and it’s useful to see the context.
יז אדנ־י שפתי תפתח; ופי יגיד תהלתך׃ יח כי לא תחפץ זבח ואתנה; עולה לא תרצה׃ יט זבחי אלקים רוח נשברה; לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה׃ כ היטיבה ברצונך את ציון; תבנה חומות ירושלם׃ כא אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל; אז יעלו על מזבחך פרים׃
רוח נשברה is the opposite of עזות פנים. A קרבן, translated as “sacrifice”, is meant for us to express our humility. The עון הקדשים is עזות פנים, the kind of obnoxious haughtiness that doesn’t emphasize קדש לה׳ but is meant to boost our own status. Once we understand that, then תבנה חומות ירושלם; תחפץ זבחי צדק.