This past Sunday was the funeral of HaRav Chaim Kanievsky. There are no coincidences, and the next day, while waiting for my wife at someone's house, I noted a small volume on the bookshelf. It was a collection of Rav Kanievsky's comments on the parsha. In this week's parsha, after two of Aharon's sons are killed, Moshe tells the remaining כהנים that they need to continue with the עבודה: {:he} ><b>יב</b> וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה׳ ואכלוה מצות אצל המזבח; כי קדש קדשים הוא׃ <b>יג</b> ואכלתם אתה במקום קדוש כי חקך וחק בניך הוא מאשי ה׳; כי כן צויתי׃...<b>טז</b> ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף; ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר׃ <b>יז</b> מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא; ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה׳׃ <b>יח</b> הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה; אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי׃ <b>יט</b> וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה׳ ותקראנה אתי כאלה; ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳׃ <b>כ</b> וישמע משה וייטב בעיניו׃ --ויקרא פרק י Rav Kanievsky's comment: {:he} >אהרן סבר שאין בזה שום שאלה, לכן לא הוי כמורה בפני רבו. וגם דברי האור החיים מסתברים. --הגאון רבי חיים קניבסקי, דברי שיחה, ויקרא י:יט That will require a lot of unpacking. חז״ל understand the conversation between Moshe and Aharon to be a halachic one. The sacrifices had to be eaten even באנינות, even though Aharon and his sons were now mourners, before the burial. {:he} >תנו רבנן:...כִּי כֵן צֻוֵּיתִי—באנינות יאכלוה. --יומא ה,ב But in general, an אונן cannot eat קודשים. {:he} ><em>אוננין</em>:...קדשים אסורין לאונן מקל וחומר ממעשר הקל דכתיב גבי מעשר (דברים כו:יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ; והוא אמר להן לאכול המנחה הוזקק לומר כי כן צויתי באנינות תאכלוה. --רש״י, שם As חז״ל reconstruct the argument, Aharon felt that specifically the שעיר החטאת, which was the קרבן for ראש חודש, was not part of the חנוכת הבית ceremony, and so was not one of those that *should* be eaten באנינות. So he felt it should be burned, like any other invalid sacrifice. But the question is, why didn't Aharon ask Moshe what to do? {:he} >והיה נראה להוכיח מכאן ספק א', אם מותר לתלמיד להורות לעצמו הוראה במקום רבו...והנה ממה שראינו שהורה אהרן הלכה זו לעצמן ושרפו החטאת משמע שמותר. ואין לך רב מובהק כמשה לאהרן. ואולי יש לדחות, כי אין הוראה זו הוראה, כפי מה שאמרו ביומא...שדן אהרן קל וחומר ממעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני קודש חמור לא כל שכן ע''כ. וכיון שנאמר לו מפי משה דין מעשר כאלו אמר לו משה לשרוף ולא הורה הוא לעצמו כלום, כי בכלל מעשר חטאת בקל וחומר וכגון זה מותר לתלמיד להורות, וקל הוא מביעתא בכותחא. --אור החיים, ויקרא י:יט ביעתא בכותחא (egg in milk sauce) is an interesting phrase. <blockquote lang=he><dl> <dt>ביעתא בכותחא</dt> <dd>ביצה בתבשיל חלבי, שהיא מותרת באכילה. "ביעתא בכותחא" משמש כמשל לדבר פשוט ומובן מאליו, כשם שברור ומובן מאליו שביצה אינה מאכל בשרי ומותר לאוכלה יחד עם חלב.</dd> </dl> <footer class=source>ויקישבה, <a href=https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%AA%D7%90_%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%97%D7%90><cite>ביעתא בכותחא</cite></a></footer> </blockquote> {:he} >אמר ליה רבי יעקב בר אבא לאביי: כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא, מהו לאורויי באתריה דרביה? אמר ליה, הכי אמר רב יוסף: אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי. --עירובין סב,ב ---- To see why this question of מורה בפני רבו is so important, we have to go back to the beginning of the parsha: {:he} ><b>ט:א</b> ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל׃ <b>ט:ב</b> ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם; והקרב לפני ה׳׃ <b>ט:ג</b> ואל בני ישראל תדבר לאמר; קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימם לעלה׃ <b>ט:ד</b> ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה׳ ומנחה בלולה בשמן; כי היום ה׳ נראה אליכם׃ <b>ט:ה</b> ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד; ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳׃ <b>ט:ו</b> ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳׃ <b>ט:ז</b> ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם; ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה׳׃ <b>ט:ח</b> ויקרב אהרן אל המזבח; וישחט את עגל החטאת אשר לו׃...<b>ט:כא</b> ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה׳ כאשר צוה משה׃ <b>ט:כב</b> וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים׃ <b>ט:כג</b> ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃ <b>ט:כד</b> ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃ <b>י:א</b> ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃ <b>י:ב</b> ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃ --ספר ויקרא What did נדב ואביהוא do wrong? It seems obvious: ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם. >The sons of Aaron, Nadab and Abihu, each took his fire pain, they put fire in them and placed incense upon it; and they brought before Hashem *an alien fire that He had not commanded them*. --Artscroll Chumash, Vayikra 10:1 But that's not right. ה׳ *had* commanded them to bring the fire. {:he} >ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח; וערכו עצים על האש׃ --ויקרא א:ז {:he} ><em>ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח</em>: אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט. --ספרא, ויקרא דבורא דנדבה ה:י We need to understand what happened in this יום השמיני ceremony. After ויקרב אהרן אל המזבח; וישחט את עגל החטאת אשר לו, we are told וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים. What was וירד מעשת החטאת? {:he} ><em>וירד</em>: מעל המזבח. --רש״י, ויקרא ט:כב {:he} ><em>מעל המזבח</em>: לא שירד ממקום נשיאת כפים. --שפתי חכמים,שם That's not particularly helpful. I would assume that מקום נשיאת כפים *was* the מזבח; where else would אהרן be? Rashi is telling us that the text is emphasizing that אהרן's ירידה was from the מזבח. So what? {:he} ><em>ירד מעשות וגו׳</em>:...כך הענין: שאהרן העלה הכל על המזבח, ועדיין לא בא האש. והיו מונחים צבורים זע״ז. ופי׳ ויקטר הוא כמש״כ רשב״ם (ויקרא ט:יג) ששם אותם על המזבח ובבוא אש של מעלה אח״כ נקטר. --העמק דבר, ויקרא ט:כב Now, the fire from heaven (or from the קדש הקדשים) doesn't come until two psukim later, after אהרן has come down: {:he} ><em>וירא כבוד ה' אל כל העם</em>: כיצד? --רשב״ם, ויקרא ט:כג {:he} >ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃ --ויקרא ט:כד So we have this picture of אהרן on top of the מזבח; he's set up the first sacrifices that he will offer (the previous week, it's been his brother doing everything), he turns to the people and blesses them, and then...nothing. That's not how it is supposed to work: {:he} ><b>ו:ג</b> ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל; וכל קהל ישראל עומד׃...<b>ז:א</b> וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים; וכבוד ה׳ מלא את הבית׃ <b>ז:ב</b> ולא יכלו הכהנים לבוא אל בית ה׳; כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳׃ <b>ז:ג</b> וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית; ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והדות לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׃ --ספר דברי הימים ב That last sounds familiar; in our perek, when the fire finally does come down, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. But it *doesn't* come down when אהרן blesses the people. וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים is אהרן's *failure*. This was to be the return of the כבוד ה׳ in the fire from heaven that had last been experienced at מעמד הר סיני and lost with מעשה העגל. And nothing happened. So what does אהרן himself do after he trudges down the ramp, with no divine fire in sight? Rashbam explains why the next pasuk is ויבא משה ואהרן אל אהל מועד: {:he} ><em>ויבא משה ואהרן אל אהל מועד</em>: להתפלל שתרד האש. --רשב״ם, ויקרא ט:כג Rashi's second explanation goes with this: {:he} ><em>ויבא משה ואהרן וגו׳</em>:...ד"א: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל! אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. --רש״י, ויקרא ט:כג We talked [last year](http://kavanot.bililite.com/PrST+Smyny+TSPa/) about Moshe's response to Aharon's depression. But while Moshe is dealing with his brother, his nephews (no Torah slouches! They know the halacha!) need to address the problem. {:he} ><em>ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא</em>: קודם שיצא האש מלפני ה' כבר לקחו איש מחתתו...ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתיב: ”ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח“--היום לא צוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא את זה, כדי להתקדש שם שמים. --רשב״ם, ויקרא י:א In other words, Artscroll has it wrong. אש זרה אשר לא צוה אתם doesn't mean "an alien fire that He had not commanded them"; it means "an alien fire that he had not commanded them", with a lower-case "h". *Moshe* had not commanded it. And so Rashi explains (in his first explanation) that their fundamental error was in not asking משה first. {:he} ><em>ותצא אש</em>: ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. --רש״י, ויקרא י:ב All the myriad explanations of the sin of נדב ואביהוא center around their arrogance. Their death was a result of their inability to ask, of assuming they already knew everything. They knew what ה׳ meant by ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. And that makes the question of Aharon's actions later on, all the more important. How can he say, ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳? Wasn't that מורה הלכה בפני משה רבו? And that, I think, is the point that Rav Kanievsky was making. חז״ל saw Moshe as teaching not only the "what" of Torah, but the "how" of Torah. The מידות שהתורה נדרשת בהן are part of the תורה שבעל פה. Rav Kanievsky said אהרן סבר שאין בזה שום שאלה. I don't think that means that Aharon thought the halacha was obvious, because that would still be מורה בפני רבו like the ביעתא בכותחא. I think it wasn't a question of הוראה, but of דרשה. Stating an explicit halacha, דכתיבא ומנחא, in the presence of one's teacher, is arrogant. Stating a דרשה, a logical deduction of existing Torah in a novel situation, is using the tools that one's teacher gave. As the Ohr Hachaim says, וכיון שנאמר לו מפי משה דין מעשר כאלו אמר לו משה לשרוף ולא הורה הוא לעצמו כלום, כי בכלל מעשר חטאת בקל וחומר וכגון זה מותר לתלמיד להורות, וקל הוא מביעתא בכותחא.‎ קל הוא doesn't mean easier; it means less egregious. When Moshe hears Aharon using a קל וחומר, his response is וישמע משה וייטב בעיניו. The greatest reward for any teacher is the original contribution of their student.