This week’s parsha starts with Avraham mourning for Sara:
ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען; ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה׃
What was the nature of that הספד? The text doesn’t tell us, but the midrash suggests it was the poem now known as אשת חיל:
התחיל אברהם לבכות עליה ולומר (משלי לא:י-יא) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא…בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ, אימתי? בשעה שאמר לה (בראשית יב:יג): אמרי נא אחתי את…(משלי לא:יג) דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, בין יצחק לישמעאל, שאמרה (בראשית כא:י) גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ.
The midrash connects דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים to the relationship between Yitzchak and Yishmael, and Sara’s reaction to them. What does that mean? At the פשט level, wool and linen were simply the fabrics that people made clothing out of; polyester hadn’t been invented.
ותנא דבי רבי ישמעאל: כל בגדים צמר ופשתים הם…
But there’s something deeper about wool and linen. You can make clothing out of either of them, but not both:
לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו׃
The prohibition of שעטנז is one of the quintessential חוקים; we have no reason why it should be forbidden. But we can speculate. Chizkuni says that שעטנז symbolizes the first conflict:
צמר ופשתים יחדו: לפי שבאה תקלה ע״י שניהם, נאסרו להיות בבת אחת: הבל הביא מבכורות צאנו קין הביא מזרע פשתן.
א והאדם ידע את חוה אשתו; ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה׳׃ ב ותסף ללדת את אחיו את הבל; ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה׃ ג ויהי מקץ ימים; ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה׳׃ ד והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן; וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו׃ ה ואל קין ואל מנחתו לא שעה; ויחר לקין מאד ויפלו פניו׃
מפרי האדמה:…ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה.
שעטנז is a symbol of fratricide. There exist things that are fine by themselves, but when mixed explode. We need to keep them separate. צמר and פשתים symbolize that.
ח ויגדל הילד ויגמל; ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק׃ ט ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק׃ י ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה; כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק׃ יא וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו׃ יב ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה; כי ביצחק יקרא לך זרע׃
We usually read this story as Sara kicking Yishmael out of the house. But דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים means that she is seeking (דָּרְשָׁה) both of her sons, adoptive and biological. It is a different way of looking at this story: Sara is seeking the best for both of them. If they continue to live together, they will be at each other’s throats. But separately, they can be partners.
ז ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי; מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים׃ ח ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע; ויאסף אל עמיו׃ ט ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה; אל שדה עפרן בן צחר החתי אשר על פני ממרא׃
יצחק וישמעאל: מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא ”שיבה טובה“ שנאמר באברהם.
And the bottom line is that Sara is right.
שמע בקולה: למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.
The Sarah who could tell Abraham with such clinical decisiveness: “Cast out that slave woman and her son, for the son of that slave shall not share in the inheritance with my son Isaac”, demonstrates not only inflexible will but an apparently lucid vision of reality that is hidden from the more entangled emotions of Abraham: “The matter distressed Abraham greatly, for it concerned a son of his”, For G-d confirms her surgical judgment. He tells Abraham not merely to obey Sarah but to accept her vision of things—less confused and mulifaceted than his. What she sees is that these two brothers cannot posibly coexist; though they seem to be playing together, there is murder in the wind.
So the Midrash Tanchuma sees this as part of Avraham’s eulogy for Sara. Avraham is the paragon of חסד, of feeling “at one” with the other. Sara, here, is portrayed as the paragon of דין, of making necessary distinctions. Sara and Avraham are not clones of one another; they are examples of עזר כנגדו.
And that has implications for the rest of the parsha, which is all about finding a wife for Yitzchak. Yitzchak is his mother’s son, the paragon of דין (also called גבורה or עבודה), an awareness of separateness.
אברהם אבינו מכיר את הבורא מצד מידת החסד שבו. לעומת זאת יצחק אבינו נאמן למסורת אביו, ומכיר במציאות ה׳. אך ציור האלוקות אצל יצחק אבינו הוא הפוך מאשר אצל אברהם אבינו…מידת החסד לעומת מידת הדין. עצם רעיון האלוקות היה חידוש גדול עבור אברהם אבינו. ללא ספק היה קשה לאברהם, איש החסד, להבין כיצד בנו שכולו מידת הדין ממשיך את דרכו.
Yitzchak’s name—a name chosen by G-d—is an expression of a surprising theme which seems to recur throughout his life: Yitzchak means…”he who will laugh“! This is a remarkable choice, considering that a name is nothing less than a description of essence. It is hard to imagine a less appropriate name than “Laughter” for the Av…associated with the confinement and rigor of Din. Yet the circumstances surrounding his birth [and his entire life] are all described using the same root [צחק]: to laugh…
Laughter is our response to the incongruous, to unexpected transpositions ranging from trivial slapstick to subtle paradox. Din seeks always to assert what is correct and just…through exquisite sensitivity to the inappropriate. The power of Din lies in keen perception of tragicomedy and farce—in a discriminating awareness of humor.
He does not need a wife of דין; he needs a wife of חסד. And that is exactly what עבד אברהם looks for.
יב ויאמר ה׳ אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום; ועשה חסד עם אדני אברהם׃ יג הנה אנכי נצב על עין המים; ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים׃ יד והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני׃
Implicit in the servant’s prayers is the need to see a manifest indication of G-d’s hesed to Abraham. His main criterion for the rightness of Rebecca’s election is that he will sense in her the hesed that…has been lacking from his master’s experience. He prays to know, by means of her rightness, that hesed is being done to his master; not merely that G-d should be so kind as to make it happen that the girl he speaks to is the right one. The hesed he asks for, in other words, is not a means, but an end in itself.
Rebecca represents that essential hesed of, “Act in in hesed with my master…”.
The Chida makes this point about the עבד’s statement, אֹתָּה הכחת לעבדך ליצחק:
יש להרגיש אמאי הזכיר ”יצחק“ והול״ל ”בן אדוני“ כמו שאמר אחר כך; ועוד צריך להבין אומרו ”ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני“. ואפשר במה שידוע כי יצחק מדת הגבורה….ואם אשת יצחק היא דינא קשיא לא יכונו יחדיו דין קשה עם דין קשה ובהתחברם עוד יתחזק ויגביר הדין מאד מאד. ומזה ירע לאברהם אבינו עליו השלום אשר הוא רחם רחמתים…ואיך יוכלו לשבת יחדיו. אבל אם אשת יצחק תהיה מחסד…מה טוב ומה נעים כי שותף מדת הדין הקשה בחסד שבדין ויהיה מיתוק והדין מזוג.
If I were the sort of person who says such things, I would conclude that the lesson of חיי שרה is that the ideal spouse is not one who compliments us but the one who complements us.