I’m going to start by discussing the שיר של יום:
תניא: רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים? (תהילים כד:א) לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ…בשביעי היו אומרים (תהילים צב:א): מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, ליום שכולו שבת. …במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא אמר רב: ”הזיו לך“. ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים כאן—כך חלוקין בבית הכנסת.
The שיר for שבת we know; but what’s this מוסף one: הזיו לך, ”Yours is the aura“? There is no תהילים called הזיו לך; זיו is not a Hebrew word. It is Aramaic (appears multiple times in דניאל) and was borrowed into Mishnaic Hebrew.
And what does כדרך שחלוקים כאן mean?
הזי״ו ל״ך: פרשת שירת האזינו חולקים אותה לששה פרקים.
ראשון א האזינו השמים ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי׃ שני ז זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר; שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך׃ שלישייג ירכבהו על במתי ארץ ויאכל תנובת שדי; וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור׃ רביעי יט וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ובנתיו׃ חמישי כט לו חכמו ישכילו זאת; יבינו לאחריתם׃ שישי מ כי אשא אל שמים ידי; ואמרתי חי אנכי לעלם׃
במוספי שבת אומרים שירת ”האזינו“ וחולקין אותה לששה פרקים הזי׳׳ו ל׳׳ך כדרך שקוראין אותה ששה בבית הכנסת. ואומרין פרק בכל שבת. גמרו השירה בששה שבתות חוזרין לראש.
The Leviim would sing one section of שירת האזינו each week for מוסף, and that is reflected in how we divide the עליות today (we have one more עליה that is the narrative after the song). But we do not say האזינו every שבת, the way we say מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת.
וגם תמיה לי שבמוסף שבת מבואר בראש השנה שם שהיו אומרים שיר מפרשת ”האזינו“…ולמה בשבת אין מי שיאמרם? וצע״ג.
I can’t answer the Aruch HaShulchan’s question: why not? I will ask, why? What was the connection between שירת האזינו and שבת? This was inspired by Rav Moshe Eisemann’s Shiras Ha’azinu.
What was שירת האזינו?
יד ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו; וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד׃ טו וירא ה׳ באהל בעמוד ענן; ויעמד עמוד הענן על פתח האהל׃ טז ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבתיך; וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו׃ יז וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות; ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה׃ יח ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה; כי פנה אל אלהים אחרים׃ יט ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם; למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל׃
It is a song—easily learned, למדה את בני ישראל שימה בפיהם—that tells בני ישראל about all the terrible things that will happen. There is something unique about it. There is a poignant midrash about Moshe’s last day:
קרא את יהושע: אמר לפניו: רבונו של עולם, יטל יהושע ארכי שלי ואהא חי. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתירא יהושע ואמר: משה רבי בוא אצלי! יצאו להלך, הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך? אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת.
There is a principle that נבואה is an intimate interaction with הקב״ה that cannot be shared unless the נביא is given the mission to share it:
אמר רבי רבה: מניין לאומר דבר לחבירו, שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו: לך אמור? שנאמר (ויקרא א:א): וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
ונראה לי, דבאמת מצינו (סנהדרין פט,א) שבנביאי אמת אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד…דבאמת אמרו חז״ל (ברכות נח,א) שכשם שפרצופי האדם אינם דומים זה לזה כן אין דעותיהן שוות…ונמצא לפי זה שגם אישיות הנביא משתתפת בנבואה, ומראים לו לנביא את החזיון והנביא מביעו לפי כוחותיו ותכוניותיו, מה שאין כן במשה רבינו שמסר לנו את התורה ב”זה הדבר“ ממש כקבלתו בלי איזה השתתפות מאישיותו הפרטית אלא הקב״ה מדבר מגרונו של משה.
Moshe and Yehoshua were in the משכן together and had a common experience, but they experienced it differently and thus expressed it differently. That means that שירת האזינו was not הקב״ה מדבר מגרונו של משה. We’ve talked many times about ספר דברים as Moshe’s תורה שבעל פה that was incorporated into תורה שבכתב; this was Moshe’s נבואה, for which Moshe to compose the words, that would be incorporated into תורה שבכתב.
What does that have to do with שבת? You could equally well ask, what does מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת have to do with שבת? The gemara says (בבא בתרא יד,ב, as understood by Rashi) that תהילים צ-ק were written by Moshe, including תהילים פרק צב:
א מזמור שיר ליום השבת׃
ב טוב להדות לה׳; ולזמר לשמך עליון׃
ג להגיד בבקר חסדך; ואמונתך בלילות׃…
ח בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און; להשמדם עדי עד׃…
יג צדיק כתמר יפרח; כארז בלבנון ישגה׃…
טז להגיד כי ישר ה׳; צורי ולא עלתה (עולתה) בו׃
It’s all about theodicy and ultimate justice; nothing about resting on Saturdays. There is an insight of Rav Yaakov Kaminetzky that I have quoted before:
ו ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שטריו לאמר׃ ז לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם; הם ילכו וקששו להם תבן׃ ח ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם לא תגרעו ממנו; כי נרפים הם על כן הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לאלקינו׃ ט תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה; ואל ישעו בדברי שקר׃
There is an agaddah that Moshe invented the weekend:
[וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו] וירא בסבלותם: ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים! אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.
תכבד העבודה על האנשים: מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב״ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת. אמר להן פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו׳, אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת.
הנה לא מצינו בשום מקום מה היו מגילות אלו ומה עלה בסופן.
ועלה בדעתי לומר, דהנה אם נדייק במזמור שיר ליום השבת (תהילים צב) נראה שלא נמצא שם שום זכר ליום השבת. ואדרבה בסוף המזמור (פסוק טז) ביאר לנו שתכלית כוונת המזמור הוא ”להגיד כי ישר ה׳ [הנהו] ולא עולתה בו“, א״כ אין זו כוונת השבת.
ונראה שמזמור זה היה אחד מהמגילות שהשתעשעו בהן ביום השבת במצרים, והינו אחר שפרעה הסכים לבקשתו של משה שיתן לישראל יום מנוחה, ובחר לו משה את יום השבת, סידר משה שיתאספו בני ישראל וישתעשעו במגילותיהן, אבל אחר שבא משה לפרעה שישלח את בני ישראל גזר עליהם שיעשו עבודתם גם בשבת כדי שלא יוכלו להשתעשע במגילותיהם.
יִשמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ.
I would say that מַתְּנַת חֶלְקוֹ isn’t the gift that he got; it is the gift that he was privileged to give.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם.
And that gift was hope.
בשבת היו אומרים (תהילים צב), מזמור שיר ליום השבת: מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים.
That was at the beginning of his career. Now, in פרשת האזינו, we are at the end of Moshe’s career, and ה׳ tells Moshe that everything is going to fall apart.
טו וישמן ישרון ויבעט
שמנת עבית כשית; ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו׃
טז יקנאהו בזרים;
בתועבת יכעיסהו׃
יז יזבחו לשדים לא אלה
אלהים לא ידעום;
חדשים מקרב באו
לא שערום אבתיכם׃
יח צור ילדך תשי; ותשכח א־ל מחללך׃
But ה׳ tells Moshe: your first gift to your people was the hope of a better future, embodied in שבת. Your last gift to the people will also be the hope of a better future.
הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום;
ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו׃
And that was the song of שבת afternoon, לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים.