פרשת מצרע starts, appropriately, with the ceremony of purification from צרעת:
ב זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו; והובא אל הכהן׃ ג ויצא הכהן אל מחוץ למחנה; וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע׃ ד וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות; ועץ ארז ושני תולעת ואזב׃ ה וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים׃ ו את הצפר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזב; וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים׃ ז והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים; וטהרו ושלח את הצפר החיה על פני השדה׃ ח וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה; וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים׃
I always point out that the classic cause of צרעת is לשון הרע.
ח השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות; ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות׃
ט זכור את אשר עשה ה׳ אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים׃
למרים: הנה ראיה על דרש אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע.
And that is how Rashi explains the nature of this purification ceremony:
טהרות:…לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.
I like to joke that for 3000 years, no one understood the connection between tweeting and slander, but now it is an everyday part of our lives:
We wanted to capture that in the name—we wanted to capture that feeling: the physical sensation that you’re buzzing your friend’s pocket…So we looked in the dictionary…and we came across the word “twitter,” and it was just perfect. The definition was “a short burst of inconsequential information,” and “chirps from birds.” And that’s exactly what the product was.
But I want to look at the second part of the ceremony. After the seven days, the מצרע (now called the מִטהר) shaves then brings a set of קרבנות:
י וביום השמיני יקח שני כבשים תמימם וכבשה אחת בת שנתה תמימה; ושלשה עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ולג אחד שמן׃ יא והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם; לפני ה׳ פתח אהל מועד׃…יג ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה במקום הקדש; כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא׃ יד ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית; ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית׃ טו ולקח הכהן מלג השמן; ויצק על כף הכהן השמאלית׃ טז וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית; והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה׳׃ יז ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית על דם האשם׃
The strange part is the dabbing of the blood and oil on the ear, thumb and great toe. That same ceremony appears only one other time, at the inauguration of the משכן and the כהנים:
כב ויקרב את האיל השני איל המלאים; ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל׃ כג וישחט ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית; ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית׃ כד ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית; ויזרק משה את הדם על המזבח סביב׃
This triad of ear, hand and foot seems to symbolize the fact that the כהנים are now dedicating their entire existence to their עבודת ה׳.
וזהו שאמר על תנוך אזן אהרן הימנית זהו עולם הדבור, כי אבר האזן בראש, ועל בהן ידו הימנית, זהו אמצעית הגוף, הוא עולם החיות, ועל בהן רגלו הימנית, זהו עולם הטבע.
The dedication is made first of the power of the mind to hear and drink in thoughts (the ear), and of the power of accomplishing deeds (the hand) and of the power of striving for possessions and attainments (the foot).
Rav Ari Kahn proposes that the same symbolism applies to the מצרע:
נראה, שהדימיון לאיל המילואים מדגיש את המיוחד בטומאת המצורע. בכל שאר מחוסרי כפרה, מקור הטומאה אמנם נמצא בתוך גוף האדם והטומאה יוצאת מגופו, אך הטומאה איננה האדם עצמו. בצרעת לעומת זאת, הטומאה אינה רק יוצאת מגופו, אלא הגוף עצמו הוא הדבר טמא.
נכון הדבר, שאפשר היה לטעון שנגע הוא רק על עור האדם, ואין זה נוגע לאדם עצמו. אולם, השוואת חז״ל שמצורע נחשב למת (נדרים סד,ב), מצביעה על זהות יותר פנימית ומהותית בין הנגע לאדם.
במצורע, בניגוד לשאר מחוסרי כפרה, אי אפשר להסתפק בכפרת הקרבן על מנת לשנות את מעמד האדם. דרוש שינוי יותר שורשי ועמוק בשביל יצירת זהות חדשה. האדם עצמו חייב לשנות את זהותו ולהתעלות מאדם טמא לאדם טהור.
But I think that the symbolism here is specific to the nature of צרעת. Spreading לשון הרע is explicitly connected to going, walking:
לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך; אני ה׳׃
לא תלך רכיל: אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע, או מה ישמעו רע, לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל—הולכי רגילה, אשפיי״מנט [espiement] בלעז.
רש״י מסביר את הביטוי ”לא תלך רכיל [שהוא קושר עם המלה ’רגל‘]“ בהצביעו על קשר דומה, שיש לדעתו בין espier (”לרגל“) ובין pie (”רגל“).
And the ear emphasizes that listening to לשון הרע is as bad as saying it.
לא תשא שמע שוא; אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס׃
לא תשא שמע שוא: הרי אזהרה למקבל לשון הרע.
And what about the thumb? Like the twittering birds, it took 3000 years to learn what thumbs had to do with לשון הרע.
There is another reason for the dabbing on the ear-thumb-toe that is suggested by the seventeenth-century kabbalist Avraham Azulai. He connects this ceremony to the wedding of Yaakov and Rachel. We all know the story:
ויהי בבקר והנה הוא לאה; ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני׃
ויהי בבקר והנה היא לאה: אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה: עכשו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים.
What were those סימנים? I do not know his source, but Azulai claims they were a touch on the ear, the thumb and the great toe. Just as the כהן is reminded that his mind, deeds and direction should be לשם שמים, so should the relationship of husband and wife:
הזוכה לאשה כשרה…על ידי שאוחזת בידה בתנוך אזן בעלה הימני ובוהן ידו הימני ובוהן רגלו הימני…יתכוון הוא לקיים מצות עונה לבד ולא לשום תענוג כלל…ואלו הסימנים שמסר יעקב לרחל.
But the מצרע isn’t directly referring to this connection. They are evoking not the סימנים themselves, but the act of giving those סימנים to Leah. We’ve talked about this before in פרשת ויצא תשפ״ב; the אגדה of the סימנים and the פשט of the story of the דודאים show us how Rachel and Leah, despite being literally צרות, cared about each other’s feelings. צרעת happens when people tear each other apart. It is only by invoking the gift of the סימנים that we can pull ourselves together.
יד כה אמר ה׳ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה; מאנה להנחם על בניה כי איננו׃
טו כה אמר ה׳ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה; כי יש שכר לפעלתך נאם ה׳ ושבו מארץ אויב׃ טז ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳; ושבו בנים לגבולם׃
כי יש שכר לפעולתך: ארז״ל: בשעה שהעמיד מנשה דמות בהיכל, נכנסה רחל לפני המקום ואמרה: הלוא רחמיך מרובים מרחמי בשר ודם; ואני הלא הכנסתי צרתי בתוך ביתי, כי בעצמי מסרתי הסימנים ביד לאה אחותי. ואף אתה; אם בניך הכניסו צרתך בביתך מחול להם! ואמר לה המקום: הנה עתה תקבל שכר על פעולתך שמסרת הסימנים, ובגמול זה ישובו בניך מארץ אויב.
It’s certainly not פשט but a nice way to tie the “cure” for צרעת and לשון הרע to a historic moment of not embarrassing the other.