Kavanot: ספרי אמת

Thoughts on Tanach and the Davening

🚧🏗️ Page Still Under Construction

As we said last time, Shlomo’s real חכמה was in teaching מוסר, character developement; how to be the best human being possible. ספר משלי is the compendium of his advice, and it’s all short, almost trivial, verses. As Ramchal says in his introduction to מסילת ישרים:

החבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפרסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל.

מסילת ישרים, הקדמה

But learning and re-learning these things is still critical.

ותראה, אם תתבונן בהוה ברוב העולם, כי רב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועמק העיונים איש איש כפי נטית שכלו וחשקו הטבעי. כי יש שיטרחו מאד במחקר הבריאה והטבע, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה, ואחרים למלאכות. ואחרים יכנסו יותר אל הקדש, דהינו, למוד התורה הקדושה. מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים.

אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות. ולא מפני שאין דברים אלה עקרים אצלם, כי אם תשאל להם, כל אחד יאמר שזהו העקר הגדול…אך מה שלא ירבו לעין עליו הוא מפני רב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם שלא יראה להם צרך להוציא בעיונם זמן רב.

מסילת ישרים, הקדמה

And משלי assumes there is a correct answer. It is one of three books of תנ״ך that have their own unique טעמים:‎ איוב,‎ משלי and תהילים; together they are called “ספרי אמ״ת”. We talked about this when we began studying תהילים, back in Smooth Rock. Calling them books of “אמת” is clearly significant, but what do they have in common that separates them from other “philosophical” books like קוהלת? My answer is that these books are the ones that deal, as their major focus, with the fundamental question of Jewish philosophy, צדיק ורע לו, why do bad things happen to good people, theodicy. There are three classical Jewish answers, given in these three books:

We need to emphasize that none of these are answers to the question of צדיק ורע לו, they are approaches. There is no answer, and, as human beings, we have to accept that.


But to live our lives we need ways of thinking about theodicy, and one of those (that will be appropriate for some people, in some situations) is ספר משלי: bad things don’t happen to good people. Follow this advice and all will go well.

אין יסורין בלא עון.

שבת נה,א

ספר משלי הוא ספר הבטחון. בטחון בא־ל ובדרך ישר באדם: ארץ ניתנה ביד צדיק…אין לו לאדם אלא ללכת בדרך תום, לשמור מוסר, לשחר את הטוב, לירא את השם, להיות חרוץ במעשה—וארץ ניתנה לו. דרכו נכונה לפניו ופעלו שלם לו ולזרעו אחריו. יש עין צופיה…ויש גמול אמת, לצדיק ולרשע…ויש סדר מוסרי בעולם (משלי י:ל): צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ…מתוך האמונה השלימה השולטת כאן, שהצדיק הוא העושה מצוות החכמה, המטה לבו לתבונה למען ילך ”בדרך טובים“, עולה כאן ממילא גם השוואה המיוחדת, שבעצם הצדיק האמיתי הוא גם החכם האמיתי, ואילו הרשע הוא גם אויל ועצל…האויל כאן הוא הניגוד לצדיק והוא עומד כאן במקום הרשע…מעשי החכם הם מעשי צדיק, כשם שלהפך—דרך האויל הוא עצם דרך הרשע (משלי יג:יט): וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. הוי אומר: החכמה מראה דרך ישר לאדם והיא דרך ההצלחה. מהן מידותיה של דרך ישרה זו, אותן מלמד ספר משלי.

יהושע מאיר גרינץ, על ספר משלי

It is instructive to compare משלי to Shlomo’s other Book of Wisdom, ספר קהלת.‎ קהלת is not about theodicy; it is about existentialism. What is the point of our lives if we are going to die? The universe existed before we existed, and will continue to exist long after we are gone. The book goes through twelve chapters of debate but reaches a conclusion in its penultimate verse:

סוף דבר הכל נשמע; את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם׃

קהלת יב:יג

The ספרי אמ״ת start from that conclusion. Our חכמה, understanding of how the world works and how it ought to work, starts from יראת ה׳.

תחלת חכמה יראת ה׳; ודעת קדשים בינה׃

משלי ט:י

ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה; וסור מרע בינה׃

איוב כח:כח

ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עשיהם; תהלתו עמדת לעד׃

תהילים קיא:י

ספר קהלת is the prerequisite to ספר משלי. We have to start from a position of יראת ה׳ before we can learn מוסר. The reason is that human brains aren’t smart enough to understand the interactions of more than a few other human beings.

Dunbar’s number is a suggested cognitive limit to the number of people with whom one can maintain stable social relationships—relationships in which an individual knows who each person is and how each person relates to every other person.

Wikipedia, Dunbar’s number

Even the wisest of all men had to say (קהלת ז:כג)‎ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. If we try to create absolute rules for evaluating human actions, we inevitably end up justifying immoral behavior. One example is utilitarianism, that we can quanitate the value of a life, and so having more miserable people is better than fewer happy people.

[T]he “repugnant conclusion”: the idea that adding more humans with good lives is always valuable, and so we should aim for the biggest population we can support, even if that means average happiness goes down. The idea that we should try to create a world teeming with miserable people whose lives are barely worth living strikes most philosophers as, indeed, repugnant.

Dylan Matthews, The case for adding more and more people to the Earth

Utilitarianism is evil

First three panels from https://www.smbc-comics.com/comic/utilitarian (click through for the punchline, such as it is)


SMBC, Consequentialism

יראת ה׳ is the sense of distance from Divine Authority. We listen even though we cannot fully understand. And our imperfect understanding means that our משלים, apothegms, need to be משלים, parables.

See https://www.hatanakh.com/sites/herzog/files/herzog/%D7%93%D7%A3%20%D7%94%D7%A0%D7%97%D7%99%D7%99%D7%94%20%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%97%D7%94%20%D7%9C%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%99%20%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%A7%D7%9F.pdf

🚧🏗️ Page Still Under Construction