Kavanot: Real Haskalah

<blockquote lang=he>ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל וישמהו שאול על אנשי המלחמה; וייטב בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול׃
שמואל א פרק יח:ה</blockquote>
<h3>השכלה</h3>
<blockquote>[Rav Schwab discusses the ברכה of אתה חונן]‎ השכל means practical, applied wisdom. If one has wisdom in theory only but does not apply it to his practical life, behavior and character, this wisdom is not called השכל. ...We find (יהושע א:ז)‎ למען תשכיל, which means, in accordance with the context there, that by the practical application of the mitzvos HaTorah, you will be successful in your endeavors.
...There is a very telling use of the word משכל in the pasuk, (תהילים נג:ג)‎ אלוקים משמים השקיף על בני אדם לראות היש איש משכיל דורש את אלוקים. ...What this means is that הקב״ה is seeking within mankind the combination of משכיל דורש את אלוקים, people to whom the search for G-d means the intelligent and practical application of the will of הקב״ה to any situation that may arise in their lives. There may be people who are דורש את אלוקים in that they daven frequently, learn Torah in depth, and may even be the source of chidushei Torah; yet they could still lack the element of משכיל...
<a href="http://www.amazon.com/gp/product/1578195128/ref=as_li_ss_tl?ie=UTF8&tag=bililitecom-20&linkCode=as2&camp=1789&creative=390957&creativeASIN=1578195128"><cite>Rav Schwab on Prayer</cite></a></blockquote>
David is unique in that he combines the practical משכיל with the religious devotion that he demonstrates as the author of תהילים‎. I'd like to look at the perek that Rav Schwab cites more closely, to see what it means to be a משכיל.
<hr/>

<figure class=compare lang=he>
<blockquote lang=he>א למנצח לדוד: 
אמר נבל בלבו אין אלקים; השחיתו התעיבו עלילה אין עשה־טוב׃ 
ב ה׳ משמים השקיף על בני אדם; 
לראות היש משכיל דרש את אלקים׃ 
ג הכל סר יחדו נאלחו; 
אין עשה־טוב אין גם אחד׃ 
ד הלא ידעו כל פעלי און; 
אכלי עמי אכלו לחם; ה׳ לא קראו׃ 
ה שם פחדו פחד; 
כי אלקים בדור צדיק׃ 
ו עצת עני תבישו כי ה׳ מחסהו׃ 
ז מי יתן מציון ישועת ישראל; 
בשוב ה׳ שבות עמו; 
יגל יעקב ישמח ישראל׃
<footer class=source>תהילים פרק יד</footer >
</blockquote>
<blockquote lang=he>א למנצח על מחלת משכיל לדוד׃ 
ב אמר נבל בלבו אין אלקים; 
השחיתו והתעיבו עול אין עשה טוב׃ 
ג אלקים משמים השקיף על בני אדם: 
לראות היש משכיל דרש את אלקים׃ 
ד כלו סג יחדו נאלחו; 
אין עשה־טוב; אין גם אחד׃ 
ה הלא ידעו פעלי און; 
אכלי עמי אכלו לחם; אלקים לא קראו׃ 
ו שם פחדו פחד לא היה פחד; 
כי אלקים פזר עצמות חנך; 
הבשתה כי אלקים מאסם׃ 
ז מי יתן מציון ישעות ישראל; 
בשוב אלקים שבות עמו; 
יגל יעקב ישמח ישראל׃
<footer class=source>תהילים פרק נג</footer ></blockquote>
</figure>
These two perakim are almost identical. While there are other copies of specific תהילים in other books of Tanach, this is the only pair in תהילים‎‎ itself. They deal with the contrast between the נבל and the משכיל looking at the course of history, especially the times of גלות ישראל‎. חז״ל see each as having a subtly different focus, and both were worth including in תהילים‎. פרק י״ד uses ה׳ for G-d, alluding to His מדת הרחמים‎; פרק נ״ג uses אלקים, alluding to His מדת דין.‎ חז״ל see the first as a נבואה about the destruction of the first בית המקדש and the second, about the destruction of the second. מלבי״ם says the first was written by David about his own life, and the second was adapted and edited by חזקיהו about סנחריב:
<blockquote lang=he>...הראשון הוסד מדוד המלך על שניצול ממלך אדיר וחילו הגדול שבאו עליו, ובימי חזקיהו שנעשה להם נס במפלת סנחריב מצאו שמזמור הזה מכוון לענינם, ותקנוהו לאמרו על מחלת שהוא כלי זמר מיוחד, ואמרו שדוד ראה ברוח הקודש את העתיד ושרמז עליו.
מלבי״ם תהילים‎ נג:א ד״ה למנצח על מחלת</blockquote>
Now, this is a radical idea, that the תהילים‎ we have today are not the final versions of David himself, but that they were redacted later. מלבי״ם spells this out more explicitly on תהילים יד:א‎:‎ וכאשר בא נס סנחריב בימי חזקיה ראו שמזמור זה טוב להודות בו גם על נס זה, ותקנוהו עם הוספה קצת ויחסוהו לדוד כי הוא תקנו. We will use that approach to explain other perakim (like קל״ז‎, על נהרות בבל).
<h3>What Fools These Mortals Be</h3>
The "bad guy" here is not the רשע but the נבל, a word that first appears in (דברים לב:ו)‎ עם נבל, ולא חכם.‎ רמב״ן explains:
<blockquote lang=he>ששכחו הטוב שעשה להם ולא חכם להבין את הנולד שיש בידו להטיב ולהרע לשון רש״י...ולפי דעתי העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל והוא שאמר (ישעיהו לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח) לבלתי עשות עמכם נבלה כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה...אם כן יאמר הכתוב הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לקל...
רמב״ן שם, ד״ה עם נבל ולא חכם</blockquote>
A נבל is an ingrate, one who may know that G-d exists but does not acknowledge Him. The רמב״ן has a further aspect of the נבל:
<blockquote lang=he>...בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א״כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה "נבל ברשות התורה" לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות...
רמב״ן ויקרא יט:ב ד״ה אל כל עדת בני ישראל</blockquote>
The נבל ברשות התורה is not ungrateful; he just doesn't get the point: he obeys the letter of the law while violating its spirit. The נבל of our perek allows that ה׳ exists; he just says אין אלקים, there is no Judge (note that even the perek that uses the name ה׳, uses the term אלקים here). Hirsch points out that עשה־טוב is a noun phrase, a "doer of good" (not just one who does good deeds). I would read אין עשה־טוב as the statement of the נבל: no one really means to do good; even the צדיק just acts from self interest. ה׳ looks for the opposite of the נבל, the משכיל, who has the right faith (דרש את אלקים) while also behaving correctly (Rav Schwab's understanding of משכיל).
But there is none to be found; there really isn't any עשה־טוב.
<h3>Gratitude</h3>
The next pesukim address the פעלי און, but the meaning is unclear. Is David referring in the description of the fear and destruction to the enemies of the Jews or to the Jews themselves? I suspect the ambiguity is intentional; שם פחדו פחד applies to all of the נבל.‎ מלבי״ם connects the phrase אכלו לחם; ה׳ לא קראו to an interesting midrash (במדבר רבא קרח יח:כא):
<blockquote lang=he>... בימי דוד היו מתים מאה ילדים בכל יום ותקן להם מאה ברכות, מבואר שבימי דוד לא היו נזהרים בברכות השבח, ששורש ברכות אלה נסתעף ממ״ש ואכלת ושבעת וברכת, שמחויבים לברך את ה׳ על אכלת מזון, ומזה למדו שה״ה שצריך לברכו על טובתיו וחסדיו בין הכוללים בין המיוחדים, ובאשר לא היו נזהרים בכ״ז נענשו ע״ז, ופשפשו במעשיהם ותקנו את הדבר...
מלבי״ם תהילים‎ יד:ד ד״ה אכלו לחם</blockquote>
Not expressing gratitude is enough to earn ה׳'s wrath. Each perek ends with a prayer that ה׳ redeem בני ישראל and then they will be able to express their joy and appreciation for ה׳.