{:style=color:red}
🚧🏗️ Page Still Under Construction
We are continuing to study משלי פרק טז. We dealt with the מסילת ישרים and the false paths that present themselves:
{:he}
> יש דרך ישר לפני איש; ואחריתה דרכי מות׃
--משלי טז:כה
But we pointed out that
*every* path in life ends in death.
>World Death Rate Holding Steady At 100 Percent
--Headline, [The Onion, January 22, 1997](https://theonion.com/world-death-rate-holding-steady-at-100-percent-1819564171/)
The desired end of the road is a peaceful death after a fruitful life. ביז הונדערט און צוואַנציק, as my grandmother ע״ה would say.
>I want to die peacefully in my sleep like my grandfather did.
>
Not screaming in terror like the passengers in his car.
--[Grandfather Puns](https://punstoppable.com/grandfather-puns)
So Shlomo makes that point:
{:he}
>עטרת תפארת שיבה; בדרך צדקה תמצא׃
--משלי טז:לא
{:he}
>מפני שיבה תקום והדרת פני זקן; ויראת מאלקיך אני ה׳׃
--ויקרא יט:לב
{:he}
><em>מפני שיבה תקום</em>: יכול מפני זקן אשמאי, תלמוד לומר ”זקן“, אין זקן אלא שקנה חכמה, לשון רש"י...והוא השנוי בגמרא במסכת קדושין (לב,ב)...והנה לדברי שניהם אין המצוה אלא בחכם...ועם כל זה, העולה מן הגמרא לפי פסק ההלכה אינו כן, שהרי אמרו (קידושין לב,ב), איסי בן יהודה אומר כל שיבה במשמע, ואמר רבי יוחנן (קידושין לג,א) הלכה כאיסי בן יהודה. והנה יצוה בכל שיבה, אפלו על אשמאי שהוא הבור, ויחזר ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה, ואפילו יניק וחכים. ויתכן שיהיה גם כן דעת אונקלוס, אבל יתרגם יניק וחכים בשיבה, דאתא זקן וגלי בשיבה שבכללה כל השיבות, בין שיבת התורה בין שיבת הימים.
--רמב"ן, ויקרא יט:לב
{:.lines}
>'You are old, father William,' the young man said,
'And your hair has become very white;
And yet you incessantly stand on your head -
Do you think, at your age, it is right?'
>
'In my youth,' father William replied to his son,
'I feared it would injure the brain;
But now that I'm perfectly sure I have none,
Why, I do it again and again.'
--Lewis Carroll, [_Father William_](https://www.poetry.com/poem/25757/father-william)
{:he}
><em>עטרת תפארת שיבה</em>: הנה השיבה היא עטרה של תפארת כי האנשים כלם יכבדו איש שיבה.
--רלב"ג, משלי טז:לא
>The 2,000-Year-Old Man's Secrets of Longevity
1. Don't run for a bus--there'll always be another.
2. Never, ever touch fried food.
3. Stay out of a Ferrari or any other small Italian car.
4. Eat fruit - a nectarine - even a rotten plum is good.
--Mel Brooks, [_The 2000-Year-Old-Man_](https://www.inspiringquotes.us/quotes/Snah_khOiBxlz)
{:.TODO}
some commentators note that רשעים can live long lives as well, and argue that it is the תפארת שיבה, an honorable old age, that needs דרך צדקה.
{:he}
>העטרת הזה לא תמצא רק בדרך צדקה, שאז כל שהוסיף ימים הוסיף מצות ומע"ט, אבל הרשע הוסיף לעשות רע ולא ילבש עטרת הימים.
--מלבי"ם, משלי טז:לא
But the theodicy of ספר משלי is consistent: evil does not last.
{:he .lines}
><b>יב</b> אדם בליעל איש און; הולך עקשות פה׃...
<b>טו</b> על כן פתאם יבוא אידו; פתע ישבר ואין מרפא׃
--משלי פרק ו
{:he}
><em>בדרך צדקה תמצא</em>: על ידי הצדקה מאריכין ימיהם.
--רש״י, משלי טז:לא
{:he}
>השיבה הוא בא לאדם כאשר יזכהו הש״י להנהיג ישיבה
של תורה בזקנותו ועטרת נאה היא מאוד והיא נמצאת במי שהלך בדרך צדקה.
--פירוש הגר״א, משלי טז:לא
{:he}
><em>עטרת תפארת שיבה</em>: הנה השיבה היא עטרה של תפארת כי האנשים כלם יכבדו איש שיבה ויגיעו האנשים לזה בדרך צדק ויושר במדות או בדעות כי בזולת זה יתכן שימות האדם בלא עתו.
--רלב"ג, משלי טז:לא
צדקה (more specifically, דרך צדקה) allows us to reach old age (and a pleasant and unstressful old age is a bonus that ה׳ may offer us).
{:he}
>רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד׃
--משלי כא:כא
Again, it's the רדף צדקה. It's the journey that matters; we do not control the outcome. David says the same thing:
{:he .lines}
><b>יג</b> מי האיש החפץ חיים; אהב ימים לראות טוב׃...
<b>טו</b> סור מרע ועשה טוב; בקש שלום ורדפהו׃
--תהילים פרק לד
----
And so we have one the famous psukim in משלי (that I will connect to the next):
{:he .lines}
><b>לב</b> טוב ארך אפים מגבור; ומשל ברוחו מלכד עיר׃
<b>לג</b> בחיק יוטל את הגורל; ומה׳ כל משפטו׃
--משלי פרק טז
{:he}
>בן זומא אומר:...איזהו גבור? הכובש את יצרו, שנאמר טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.
--משנה אבות ד:א
At a simple level, the משל is that it is harder, that it takes more strength, to control ones passions than it does to conquer others. That implies that those who do control themselves should be admired more. The ארך אפים should be our role model, not the לכד עיר.
But we've talked about this metaphor of the מושל before, in <//Of Cabbages and Kings>. Our mind really is like a city full of independent citizens, all clamoring for their own priorities. The goal is for the self, our sense of who we are, to keep all them in control.
--detail from SMBC, [_Consciousness 9_](https://www.smbc-comics.com/comic/consciousness-9)
The Gra uses this metaphor to say that you want to be more like the לוכד עיר than the גבור.
{:he}
><em>טוב ארך אפים מגבור וגו׳</em>: כי הרוצה להתגבר על חבירו הוא תלוי
בכח והיינו שהוא יכול להפיל ולהרוג אה חבירו, אבל הרוצה ללכוד אח העיר ולהשאירם
בחיים כי אינו חפץ ללכוד עיר ושיהיה כולם מתים כי מה תועלת יהיה לו בהעיר?...
>
וכן הוא בהמדות כי כעס צריך לכבוש עד
התכלית.
--פירוש הגר״א, משלי טז:לב
{:he}
> וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמד עצמו שלא יכעס ואפלו על דבר שראוי לכעס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הצבור אם היה פרנס ורצה לכעס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם ותהיה דעתו מישבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס.
--משנה תורה, הלכות דעות ב:ב
{:he}
>אבל התאוה הן נצרכין לעבודת ה' ולקיום הגוף וצריך לשבור אותם וגס שישארו
אצלו, לכו טוב הארך אפים מגבור סטם שאין צריך לזה גבורה; אך המושל ברוחו ... טוב מלכד עיר ולכן הוא נקרא מושל ברוחו שמושל בם ונוטל להדברים
הצרכים ושובר המותרות.
--פירוש הגר״א, משלי טז:לב
We've mentioned the Gra's distinction between מלך and מושל:
{:he}
>מלך הוא שכולם יטו שכם אחד לעבדו ויתנו לו כתר מלוכה, ובאמת המלך עצמו שוה לשאר העם באיכותם אך שכולם ימליכוהו עליהם ויקבלו עול מלכותו. ומושל הוא שמלכותו בא אליו בבחינת מושל שהוא גבור מכולם וכבש ארץ או אומה להיות תחת ממשלתו.
--פירוש הגר״א, משלי כז:כז
And an important part of wisdom is realizing that we can't control everything; we can't be a מושל ברוחו in that sense, ruling our multiple aspects of ourself by brute force. We have to be more like the מלך who is לוכד עיר, using all those various aspects to do the right thing. And that is the message of the next pasuk. בחיק יוטל את הגורל. You may have the dice in your pocket; you think you can control how it falls. It's the metaphor from Julius Caesar crossing the Rubicon.
>{:la}/Alea Iacta Est/
--[Julius Caesar](https://latinitium.com/iacta-alea-est-crossing-the-rubicon/)
*I* make the decisions; I'm the one rolling the dice. But that's not true; , but מה׳ כל משפטו. We don't control things, not in our environment and not in ourselves. We just have to make the best choices with what we have.
>You can't stop the waves, but you can learn to surf.
--[Jon Kabat-Zinn](https://www.goodreads.com/author/quotes/8750.Jon_Kabat_Zinn)
----
{:.TODO}
start of a new perek but there's no paragraph break; there is no real break here.
{:he}
>טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב׃
--משלי יז:א
{:.TODO}
similar thought to earlier in the paragraph:
{:he}
>טוב מעט בצדקה מרב תבואות בלא משפט׃
--משלי טז:ח
{:.TODO}
Similar thought to the pasuk we started with: עטרת תפארת שיבה; בדרך צדקה תמצא. It is צדק and שלום that make a peaceful old age possible. And that's both external peace and internal, mental peace.
----
{:he}
>עבד משכיל ימשל בבן מביש; ובתוך אחים יחלק נחלה׃
--משלי יז:ב
Rabbeinu Yonah takes as advice, like (משלי א:ח)‎ שמע בני מוסר אביך; ואל תטש תורת אמך.
{:he}
><em>עבד משכיל ימשל בבן מביש וגו׳</em>:
בא לשבח מעלת השכל ולהזהיר האב להורות בנו דרך השכל ובלעדי זה
אין יתרון במה שינחילנו, כי עבד משכיל ימשול...ויתכן שבא להזהיר את האב להורות את בנו בחייו להשכיל במלאכתו
ולהיותו חרוץ ולא יאמר בו אחרי מותו כשתפול לפניו הנחלה ילמד שכל וחריצות
כי קודם הגיעו להשכיל.
--רבינו יונה, משלי יז:ב
{:.TODO}
but we could apply a similar metaphor, with our "self" as father rather than ruler; train all aspects of your personality well, or one of the less desirable ones--the עבד--will come to dominate.
----
{:he .lines}
><b>ג</b> מצרף לכסף וכור לזהב; ובחן לבות ה׳׃
<b>ד</b> מרע מקשיב על שפת און; שקר מזין על לשון הות׃
--משלי פרק יז
There's a similar pasuk later on:
{:he}
>מצרף לכסף וכור לזהב; ואיש לפי מהללו׃
--משלי כז:כא
We looked at this in <//Animal Rights and Animal Wrongs>.
That's usually translated as "[the worth of] a person is measured by how others praise them":
{:he}
>ומתחשב לפי מהללו ע"י שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים.
--רש״י, שם
But Rabbeinu Yonah reads it as "by what they praise":
{:he}
>ופסוק שלם יש לנו על זה ששלמה ע"ה אמרו ”מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו“. כלומר לפי מה שהוא מהלל.
--רבינו יונה,משנה אבות ד:ו
>"A man can be judged according to his praise" doesn’t mean according to how he is praised but according to what he praises (“his praise”). What a person speaks highly about (and badly about) tells us a lot about his or her value system...Someone who is always seeing the bad in all things Jewish cannot be said to be honoring the Torah even if he is quite observant in his outward behavior. At a point, his criticisms tell us more about himself than about the person or institution he is maligning.
--Rabbi Daniel Travis, [_Reflections of the Soul_](https://torah.org/learning/tefilah-reflectionsofthesoul/)
But the מצרף and the כור, the crucible and the furnace, are not tools for assessing purity, they are the means for *creating* purity. מהללו is the same; the things you praise determine who you really are. Your praise reinforces those aspects of your personality. You can choose what character traits you have, and those will be the things that others see.
Our pasuk is the flip side of that: בחן לבות ה׳. The בחינה here isn't so ה׳ knows what you really are; tests and difficult situations *create* who you really are.
We saw that in the incident of David and Bat-Sheva.
{:he .lines}
><b>א</b> לדוד; שפטני ה׳ כי אני בתמי הלכתי;
ובה׳ בטחתי לא אמעד׃
<b>ב</b> בחנני ה׳ ונסני; צרפה כליותי ולבי׃
--תהילים פרק כו
{:he}
>אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבש״ע מפני מה אומרים ”אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב“ ואין אומרים ”אלקי דוד“? אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי. אמר לפניו: רבש״ע בחנני ונסני! שנאמר (תהלים כו:ב) בְּחָנֵנִי ה׳ וְנַסֵּנִי וגו׳. אמר: מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו; ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה. מיד (שמואל ב יא:בוַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקׇם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וגו׳.
--סנהדרין קז,א
One of Liora's teachers in seminary, Rabbi Immanuel Bernstein, wrote a [book on Aggagah](https://feldheim.com/aggadah-sages-stories-secrets) that addresses the idea of בחינה and ניסיון.
{:he}
>ה׳ צַדִּיק יִבְחָן; וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ׃
--תהלים יא:ה
{:he}
>אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה, כְּשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה אֵינוֹ מַקִּישׁ עָלָיו בְּיוֹתֵר מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, וּכְשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ יָפֶה הוּא מַקִּישׁ עָלָיו בְּיוֹתֵר. לָמָּה? שֶׁהִיא מִשְׁתַּבַּחַת וְהוֹלֶכֶת. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד...וְאֶת מִי מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן.
>
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַיּוֹצֵר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא בּוֹדֵק אֶת הַכִּבְשָׁן שֶׁלּוֹ אֵינוֹ בּוֹדֵק אֶת הַכֵּלִים הַמְרֹעָעִים. לָמָּה? שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לְהָקִישׁ עָלָיו אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרוֹ. וּמַה הוּא בּוֹדֵק? בְּקַנְקַנִים בְּרוּרִים, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא מַקִּישׁ עָלָיו כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ שׁוֹבְרוֹ. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן.
>
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רָע, עַל מִי הוּא נוֹתֵן אֶת הָעֹל? לֹא עַל אוֹתָהּ שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה?! כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן.
--בראשית רבה נה:ב
>There are a lot of /meshalim/ here! What is each sage adding by providing a further example to illustrate the idea, when a single example alone would suffice?
--Rabbi Immanuel Bernstein, [_Aggadah: Sages, Stories & Secrets_](https://feldheim.com/aggadah-sages-stories-secrets), p. 45
He says that the midrash here is illustrating three approaches to נסיון, as does the Netziv:
{:he}
>וענין שלשה משלים. ללמדנו שנסיון בא בשלש בחינות. פעם בא כמשל קדירה שלא בא הנקישה על הקדירה הטובה כדי שיושבח בזה. אלא כדי לדעת כמה חוזק הקדירה.
>
ופעם בא כמשל הפשתן דלא בא הניקוש כדי לדעת אלא כדי להשביחו.
>
ופעם בא כמשל החמור שלא בא כדי לדעת או כדי להשביח אלא באשר יש לבעליו רוב משא ומנסה את חמורו אולי ישא יותר וטוב לו. וכל מה שמוסיף החמור לישא מוסיף בעליו אח״כ במזונו.
>
כך פעם בא נסיון לדעת כח צדקת האדם. וזה נקרא בחינה. פעם בא כדי שיוסיף להצטדק. דאע״ג שבכח האדם מונח זו הפעולה מ״מ כל עוד לא בא מעשה לידו ולא הוציא מכח אל הפועל לא נשרש זה הכח אצלו ע״כ מביאו הקב״ה לידי נסיון. והוא מתחזק ומוציא מכח אל הפועל ומשריש זה הכח בקרבו. ופעם בא הנסיון לעון הדור. ומטילים על הצדיק משא יסורים ואח״כ מקבל שכרו משלם.
--נצי״ב, העמק דבר, בראשית כב:א
ה׳ is not looking to make us suffer. ה׳ is looking for our response to that suffering. ה׳ is omniscient and knows what we are capable of. *We* don't. A נסיון tells us and those around us what our potential is, and allows us to grow toward that potential.
{:he}
>זית רענן יפה פרי תאר קרא ה׳ שמך; לקול המולה גדלה הצית אש עליה ורעו דליותיו׃
--ירמיהו יא:טז
{:he}
>אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך, מה זית לא מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין.
--מנחות נג,ב
And perhaps seeing יסורים--especially the minor annoyances of everyday life--in this light will help make us better people.
>Contemplating these /aggados/, a clear message emerges. When we consider the idea of /nisayon/, we tend to think of epic do-or-die situations, and in doing so we overlook the many things which are tests specifically *because* they are everyday situations. Yet...it is actually those situations which may be the real test of our moral worth. With no "occasion" to speak of, there is just us and the right thing to do.
>
When we consider that it is our tests which bring out the best in us and allow for our spiritual and moral growth, it is all the more crucial to realize that we actually encounter them on an ongoing basis. In a way, every moral decision...is a test in our day-to-day lives. Often we forgo these opportunities for spiritual development while we are dreaming about how we would fare in a real "test". This is the lesson to be learned...for it can hep us appreciate out everyday situations for what they really are--the building blocks of our spiritual growth.
--Rabbi Immanuel Bernstein, [_Aggadah: Sages, Stories & Secrets_](https://feldheim.com/aggadah-sages-stories-secrets), p. 57
And so Malbim understands the next pasuk: מרע מקשיב על שפת און; שקר מזין על לשון הות as exactly that kind of everyday test. When we hear שפת און or לשון הות, what do we do? Are we the מרע?
{:he}
> ומפרש שהמצרף לכסף, הוא מרע המקשיב על שפת און, ששומע לתאוותיו שהוא עץ הדעת טוב ורע, שענינו בשפה שהיא חיצונית נגד הלשון. כי ההבדל בין טוב ורע יודע ע"י החושים והדעת שהשפה רומזת על הדעת, ומי שמקשיב על שפת און שהיא התאוה בדברים המפורסמים ומחליף טוב לרע, הוא מרע, והכור לזהב הוא אל המאזין על לשון הוות, שהלשון הוא בבינה, ואם מקלקל בבינה מביא שבר וניגוד להויה ולישות, והוא שקר, כי מחליף האמת בשקר, וזה צריך כור לזהב להסיר סיגיו ותערובות המינות אשר בו
--מלבי"ם, משלי יז:ד
----
{:he}
>לעג לרש חרף עשהו; שמח לאיד לא ינקה׃
--משלי יז:ה
This seems very similar to another pasuk later on:
{:he}
>בנפל אויבך אל תשמח; ובכשלו אל יגל לבך׃
--משלי כד:יז
That is about not rejoicing in the misfortunes of others.
>schadenfreude
>
Enjoyment obtained from seeing or hearing about the troubles of others
--Merriam Webster, [_schadenfreude_](https://www.merriam-webster.com/dictionary/schadenfreude)
{:he}
>שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך...
--משנה אבות ד:יט
{:he}
>אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה...
>
תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה.
--ברכות כח,ב
{:he}
>כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפילה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה׳, שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל...על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. ורק כאשר הוא הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.
--הרב קוק, עולת ראיה על סדר התפילה, לברכת ולמלשינים אל תהי תקוה
But חז״ל take our pasuk different way.
{:he}
>הלועג
והמבזה לרש מראה בדבריו כי מחשבתו שהעני והרש יבא מחסרון דעת האדם
וקוצר חריצותו ובי העושר ימצא לו בכחו ובעוצם ידו; על כן חרף עושהו.
--רבינו יונה, משלי יז:ה
Don't think your success is because you are so wonderful; as we said before, ומה׳ כל משפטו. And חז״ל applied this to all areas of life, not just financial success.
{:he}
>והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא. ואם עושה כן, עובר משום לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ.
--ברכות יח,א
Don't belittle those who do not have your success if they have not had your opportunities.
>Some people are born on third base and go through life thinking they hit a triple.
--attributed to [Barry Switzer](https://en.wikiquote.org/wiki/Barry_Switzer)
----
{:he}
>עטרת זקנים בני בנים; ותפארת בנים אבותם׃
--משלי יז:ו
We saw this before:
{:he}
>טוב ינחיל בני בנים; וצפון לצדיק חיל חוטא׃
--משלי יג:כב
{:.TODO}
Insert Intelligent Comment Here connecting back to עטרת תפארת שיבה
{:style=color:red}
🚧🏗️ Page Still Under Construction