We are continuing to learn פרק יד, with a few psukim about money. {:he .lines} ><b>כ</b> גם לרעהו ישנא רש; ואהבי עשיר רבים׃ <b>כא</b> בז לרעהו חוטא; ומחונן עניים [עֲנָוִים] אשריו׃ <b>כב</b> הלוא יתעו חרשי רע; וחסד ואמת חרשי טוב׃ <b>כג</b> בכל עצב יהיה מותר; ודבר שפתים אך למחסור׃ <b>כד</b> עטרת חכמים עשרם; אולת כסילים אולת׃ --משלי פרק יד The first pasuk sounds like a truism: everyone wants to be friends with the rich guy, but we would all agree that it's not a nice one: it's low class to disdain the lower class. Surely Shlomo isn't saying that we're *supposed* to be like that. The gemara acknowledges that it's true: {:he} >רב פפא אמר: אַבָּב חנואתא נפישי אחי ומרחמי, אַבָּב בזיוני [רש״י: במקום שיש הפסד ועוני], לא אחי ולא מרחמי. --שבת לב,א So to make it palatable, most מפרשים take this as a metaphor. Rich and poor here refer to חכמה, and everyone should love a חכם. {:he} ><em>ישנא רש</em>: עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה. --רש״י, משלי יד:כ But Malbim connects this to the next pasuk. It *is* a truism, and a statement about people's attitudes to the literally poor and wealthy. But it's not a good thing. {:he} >ראינו...שהרש ישנא לרעהו הרש, ויאהבו את העשיר. וזה נגד חקי החכמה שצריך לאהוב את הענוה והשפלות ולעשות חנינה ולתת חן לענוים, ולשנוא הגאות. וזה שונא הרש מצד היותו עני ונדכא, על זה אמר הבז לרעהו הרש הוא חוטא, שהחטא הוא המחטיא חקי החכמה, והמחונן ענוים הוא לו לאושר הנפש, שתלמד אהבת הענוה ושנאת הגאוה. --מלבי״ם, משלי יד:כא So the two psukim need to be taken together: it's natural to want to be friends with the wealthy and spurn the less fortunate, but that is wrong. We are commanded (ויקרא יט:יח)‎ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, so בז לרעהו חוטא, one who disparages another (especially a רֵע) is a חוטא. In ספר משלי we're not talking about sin but the sense of חטא as "miss". You are missing the point if you are looking for happiness by judging your friends by their wealth. You will be happier if you give חן to everyone. The קרי and כתיב between עניים (the poor) and עֲנָוִים (the humble) make that point: you shouldn't care whether they are rich or poor; the value is ענווה, modesty, not making a big deal about wealth. And when Shlomo says בז לרעהו חוטא, he's not talking about *acting* in a disrespectful manner; everyone knows that's wrong. He's talking about attitude, how you feel. You need the mental discipline to respect humility even in your own mind. {:he} >והענין כי לא ידבר על המבזה בדברים כי מי לא ידע כי חוטא הוא וגם היה לו לאמר ”מבזה את רעהו“ אך הוא הבז אותו ובלתי מחשיבו בלבו, ואמר אשר אמרתי גם לרעהו ישנא רש אין צריך לאמר גדר שנאה, כי אם גם היותו בז אותו בלבו חוטא, כי הלא עובר על ”ואהבת לרעך כמוך“. ולעומת אומרו ואוהבי עשיר רבים, אמר ”ומחונן ענוים כו'“, לומר אם העשיר הלז לא יהיה חונן ונותן בעצם את המחניפים אותו ומשכימים לפתחו, רק את הענוים הבושים מהחניף ומלקבל בפרהסיא, אשריו שלא ישית לבו רק אל חסד של אמת. --אלשיך, משלי יד:כא So the next pasuk is a rhetorical question, הלוא יתעו חרשי רע, about that attitude. חרשי literally means "plows", digging into the ground. It's a metaphor for innermost thoughts. חרשי רע leads to יתעו, will get lost (which connects to חוטא in the previous pasuk, which literally means "miss"). But חרשי טוב to the poor leads to חסד ואמת, a hendiadys. {:he} ><em>חסד ואמת</em>: חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. --רש"י, בראשית מז:כט חסד to the poor is a חסד של אמת, a true kindness, without hope of reward. The next pasuk, כג, tells us not to judge people by their success but rather by their effort. Artscroll translates the עצב in בכל עצב יהיה מותר as "toil" but it's more subtle than that. We discussed the meaning of עצב in <//Good Information from a Man Who’s Made Mistakes>: עצב means "sadness" in modern Hebrew, but in תנ״ך it has a subtly different connotation. {:he} ><b>כח</b> ויחי למך שתים ושמנים שנה ומאת שנה; ויולד בן׃ <b>כט</b> ויקרא את שמו נח לאמר; זה ינחמנו ממעשנו ומ*עצבון* ידינו מן האדמה אשר אררה ה׳׃ --בראשית פרק ה Artscroll again translates עצבון as "toil": >And he called his son Noah, saying, “This one will bring us rest from our work and from *the toil* of our hands, from the ground which <span class=displayfont>Hashem</span> had cursed”. --Artscroll Chumash, Bereishis 5:29 It's a reference to the original curse of Adam: {:he} ><b>יז</b> ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך ב*עצבון* תאכלנה כל ימי חייך׃ <b>יח</b> וקוץ ודרדר תצמיח לך; ואכלת את עשב השדה׃ --בראשית פרק ג The word עצבון comes up in the curse of Chava as well: {:he} >אל האשה אמר הרבה ארבה *עצבונך* והרנך ב*עצב* תלדי בנים; ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך׃ --בראשית ג:טז So it's not just labor but miserable labor, a punishment. And עצב can also mean "formed": {:he} >יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי; יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי׃ --איוב י:ח This is how תהילים uses the word, as "things formed by people, idols": {:he} >עצביהם כסף וזהב; מעשה ידי אדם׃ --תהילים קטו:ד Dr. Zornberg says that the two meanings of עצב--misery and formation--are really parts of the same definition. She notes that both curses of עצבון, of צער גידול בנים and of קוץ ודרדר תצמיח לך, are curses that despite all their toil, the results are completely out of their hands: >Now Eve is initiated into a world in which this creative will meets inevitable frustration: parents raise children a projection of their own desires, only to discover that children develop desires of their own. Here, the planting may come to bear very little resemblance to the yield. > In both love and work, then, /itzavon/ is the strange fruit of intentionality, of "sowing seed" toward an imagined future...For Adam, a similar discontinuity will haunt his relations with the earth. The gap, the arbitrary response of the earth to his desire, expresses a radical irrationality in human experience. Creative aspiration acquires an ironic edge. --Avivah Gottlieb Zornberg, [_The Murmuring Deep_](https://www.penguinrandomhouse.com/books/196084/the-murmuring-deep-by-avivah-gottlieb-zornberg/), pp. 40-41 עצבון is the עצב, the misery, of toil: when all your effort, all your hard work, comes to nothing. And עצבון is what G-d feels when His creation fails Him: {:he} ><b>ה</b> וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום׃ <b>ו</b> וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ; ויתעצב אל לבו׃</p> --בראשית פרק ו So עצב isn't so much "toil" as "fruitless toil". And so Shlomo tells us here that בכל עצב יהיה מותר: don't judge the poor as worthless because their efforts were futile and they, in the eyes of the world, have failed: that effort has מותר, profit, all of its own. It is better than דבר שפתים, empty words, which is always למחסור, a loss. Whether our plans work is out of our hands. {:he} >דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט. --[Man plans and God laughs](https://en.wikiquote.org/wiki/Yiddish_proverbs) So the next pasuk tells us the right way to evaluate wealth: evaluate the person who has it. It's an עטרה to the חכם but to the כסיל it is אולת. {:he} ><em>עשרם</em>: אם מצאו עושר מעטרת אותם, כי יוכר לכל תפארתם ונדיבות לבם בתתם לאביונים די המחסור ובפנים יפות. --מצודת דוד, משלי יד:כד {:he} >הנה עטרת החכמים עשרם אשר חכמתם מציאותו, כי בו יוכרו תכונותיהם הטובות בנדיבות ובצדק ובעושר גם כן יהיו פנויים לעיין בחכמה. --רלב"ג, משלי יד:כד ---- Then Shlomo turns to truth and lies. {:he} >מציל נפשות עד אמת; ויפח כזבים מרמה׃ ----משלי יד:כה We talked about מרמה or רמיה in <//Horsefeathers>; it's usually translated as "deceit" but I think it's not so much about intentional lying as a casual disregard for the truth. And Shlomo previously connected it to poverty: {:he} >ראש עשה כף רמיה; ויד חרוצים תעשיר׃ --משלי י:ד So, connecting this to the previous psukim, Shlomo is telling us: "you want to know who is truly poor and deserves to be disparaged? The one who is יפח כזבים, breathing lies." >How can you tell when a politician is lying? His lips are moving! --[Old joke](https://barrypopik.com/blog/how_can_you_tell_when_a_politician_is_lying_his_lips_are_moving) But the truth, the עד אמת, in the sense of חרוצים, being precise about what we say, not only brings wealth but saves lives. If I consider you important, I will care about my words when I speak to you. It's only in that way that society can survive. Low trust societies fall apart. >[S]ocial scientists have repeatedly suggested that good things tend to happen in societies where people tend to trust each other—they have stronger democracies, richer economies, better health, and they suffer less often from any number of social ills. --Richard Wike and Kathleen Holzwart, Pew Research Center, [_Where Trust is High, Crime and Corruption are Low_](https://www.pewresearch.org/global/2008/04/15/where-trust-is-high-crime-and-corruption-are-low/) ---- So חכמה and חריצות lead to עשר and מציל נפשות. Where do חכמה and חריצות come from? Shlomo told us from the beginning: they come from יראת ה׳. {:he} >יראת ה׳ ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו׃ --משלי א:ז and here he emphasizes this: {:he .lines} ><b>כו</b> ביראת ה׳ מבטח עז; ולבניו יהיה מחסה׃ <b>כז</b> יראת ה׳ מקור חיים לסור ממקשי מות׃ --משלי פרק יד The stakes are very high: your life depends on יראת ה׳. We could interpret this מקור חיים as purely spiritual, עולם הבא: {:he} ><em>יראת ה'</em>: היא מקור חיים כי ממנה תוצאות החכמה אשר בה יושגו החיים הנצחיים. --רלב"ג, משלי יד:כז But משלי isn't generally about עולם הבא. Even in this world, יראת ה׳ protects. {:he} >בעבור יראת ה' יהיה השם מבטח עוז לירא להמלט בו בעת צרתו. > <em>ולבניו</em>: בזכותו יהיה השם מחסה עוז. --אבן עזרא, משלי יד:כו The Vilna Gaon adds an important point about מבטח and מחסה, which I would translate as reassurance and refuge. {:he} >פירש כמ״ש (תהלים קיח:ט) טוֹב לַחֲסוֹת בַּה׳ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים...והענין כי יש שני חלקי בטחון: אחד שהקב״ה מבטיחו לתת לו הון רב ועושר כמו שמצינו שהבטיח לו הש״י לאברהם שיעשירו וזה נקרא ”בטחון“. וחלק הב׳ הוא שהקב״ה אין מבטיחו, אך האדם בעצמו שם בטחונו בה׳ וזה נקרא ”חסיון“, וכמ״ש (דברים לב:לז) צוּר חָסָיוּ בוֹ, שהצור הוא למחסה לאדם מזרם וממטר כאשר ינוח שם בעצמו. אך הצור לא הבטיחו שיהי׳ לו למחסה. וז״ש טוֹב לַחֲסוֹת בַּה׳ הוא חלק הב׳, כלומר שמעצמו ישים וישליך יהבו על ה׳ [מ־(תהלים נה:כג) הַשְׁלֵךְ עַל ה׳ יְהָבְךָ] אף שלא הבטיח לו ה׳...אף לאחר שהבטיח האדם לו לעשות הטוב וזהו מבטוח באדם. > וזה שכתוב כאן ”ביראת ה׳“ כלומר מחמת היראה, ה׳ יגיע; שהקב״ה יבטיחנו לעשות לו טוב וכשהקב״ה יבטיחנו הוא מבטח עז וחזק. וגם לבניו שלא הבטיח יהיה להם למחסה שיגן עליהם ה׳ צבאות. --פרוש הגר״א על משלי יד:כז So ה׳ promises to protect those who fear Him, who have יראת ה׳. And even those around the ירא ה׳, who were not directly promised anything, can rely on ה׳'s protection. יראת ה׳ makes all of society safer. What is יראת ה׳? I would say that יראת ה׳ in the sense that Shlomo uses it is the same as יראת אלקים elsewhere in תנ״ך. When Abraham goes to live with the Philistines, he tells them Sarah is his sister. Avimelech questions him on his dishonesty, and Abraham explains: {:he} ><b>ט</b> ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה; מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי׃ <b>י</b> ויאמר אבימלך אל אברהם; מה ראית כי עשית את הדבר הזה׃ <b>יא</b> ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין *יראת אלקים* במקום הזה; והרגוני על דבר אשתי׃ --בראשית פרק כ What is יראת אלקים that Abraham is so concerned about? It seems that this was something that Abraham expected them to have, but the Philistines fell short. Why should a pagan like Avimelech have fear of G-d? The phrase יראת אלקים actually has a very specific meaning in the Torah: {:he} ><b>יז</b> ויאסף אתם אל משמר שלשת ימים׃ <b>יח</b> ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו; *את האלקים אני ירא*׃</p> --בראשית פרק מב {:he} ><b>טז</b> ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים; אם בן הוא והמתן אתו ואם בת הוא וחיה׃ <b>יז</b> *ותיראן המילדת את האלקים* ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים; ותחיין את הילדים׃ --שמות פרק א {:he} ><b>יז</b> זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים׃ <b>יח</b> אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע; *ולא ירא אלקים*׃ --דברים פרק כה In all these cases, at the level of פשט, the ones who have or are called out for lacking יראת אלקים are non-Jews. This יראת אלקים seems to be what we are calling "natural law". And even ה׳ should have משפט; when Abraham argues with ה׳ about destroying Sedom, he claims that ה׳ must act justly but that argument doesn't make sense unless there is some absolute משפט. יראת ה׳ is the basis of natural law, the rules of moral behavior without which society cannot survive. Human reasoning and intuition alone cannot serve as the basis for morality. {:he} ><em>יראת ה׳ מקור חיים; לסור ממוקשי מות</em>: דרך החכמה הוא דרך החיים, אבל סביב לה מוקשי מות, הוא מצודת היצר והתאוה שרוצים להפיל הנפש אל דרך המות, והגם שיודע חקי החכמה אינו בטוח שהאורב היושב בחדר לא ילכדהו במכמוריו, אבל על ידי היראה ייסר כחות הנפש...ושם הוא המקור חיים שהשותה מימיו יחיה חיים הנצחיים ויסור ממוקשי מות. והיראה בלא תורה וחכמה גם כן אינו מועלת, כי אינו יודע מה יעשה ומה דרך החכמה. --מלבי"ם, משלי יד:כז {:he .lines} >אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה. --משנה אבות ג:יז If you want life and wealth, start with יראת ה׳ and חכמה and the rest will take care of itself.