<p>I hate to explain a pun, but the title should be read /jəst <strong>de</strong>-zərts/, not /just di-<strong>zərts</strong>/. Though the second could be appropriate as well.</p> <blockquote lang=he><p>וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברהו בביתו ברמה; ויקם דוד וירד אל מדבר פארן׃ </p> <footer class=source>שמואל א כה:א</footer></blockquote> <p>It's striking that David is not part of כל ישראל; he takes no part in the mourning for Samuel. In fact, he runs even further away:</p> <blockquote lang=he><p> <b>א</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>ב</b> שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל; איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם׃ <b>ג</b> וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה׳; כלם אנשים ראשי בני ישראל המה׃</p> <footer class=source>במדבר פרק יג</footer></blockquote> <p>פארן is outside the historical boundaries of ארץ ישראל, south of מדבר יהודה. Why would he run away, especially after Saul has just acknowledged him in the previous perek as בני...עתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך? Malbim suggests that it was only now that the fact of David's anointing became known:</p> <blockquote lang=he><p>כל ימי חיי שמואל לא נגלה הדבר ששמואל משח את דוד כי ירא מלגלות כמ״ש ושמע שאול והרגני (למעלה טז:ב) ובמות שמואל נתגלה הדבר או על ידי שמואל עצמו לפני מותו או על ידי תלמידיו אחרי כן, ולכן הוסיף דוד להתירא משאול ובעוד עסקו בהספדו של שמואל הלך למדבר פארן. </p> <footer class=source>מלבי״ם, שמואל א כה:א</footer></blockquote> <p>But Saul himself clearly knew that David would reign, and even the Philistines called him (שמואל א כא:יב)‎ דוד מלך הארץ. So the anointing was clearly a very open secret, if a secret at all. And why would the secret get out only after Samuel had died? I think that it was Samuel's death that made David run. Samuel was Saul's last connection to his own kingship, and to the רוח נבואה that he had achieved. With Samuel's death, there was not going back to "the good old days". Saul himself, in a few more chapters, will actually seek out a medium to contact Samuel's spirit. I think David sensed that Saul was now lost in despair, and whatevery peace he had felt in the last chapter was now gone. In clinical terms, his paranoia had relapsed, and there would be no further remission.</p> <p>And David was right. We will see that Saul cuts off the family connection by taking Michal away from David, then going off to try to kill him yet again.</p> <hr/> <p>There are three chapters of תהילים‎ relevant to this period of David's life. The first is a reflection on his priorities in his internal exile in the deserts of יהודה:</p> <blockquote lang=he><p><b>א</b> מזמור לדוד; בהיותו במדבר יהודה׃<br/> <b>ב</b> אלקים א־לי אתה אשחרך;<br/>צמאה לך נפשי כמה לך בשרי;<br/>בארץ ציה ועיף בלי מים׃<br/> <b>ג</b> כן בקדש חזיתך לראות עזך וכבודך׃<br/> <b>ד</b> כי טוב חסדך מחיים; שפתי ישבחונך׃<br/> <b>ה</b> כן אברכך בחיי; בשמך אשא כפי׃<br/> <b>ו</b> כמו חלב ודשן תשבע נפשי; ושפתי רננות יהלל פי׃<br/> <b>ז</b> אם זכרתיך על יצועי באשמרות אהגה בך׃<br/> <b>ח</b> כי היית עזרתה לי; ובצל כנפיך ארנן׃<br/> <b>ט</b> דבקה נפשי אחריך; בי תמכה ימינך׃<br/> <b>י</b> והמה לשואה יבקשו נפשי; יבאו בתחתיות הארץ׃<br/> <b>יא</b> יגירהו על ידי חרב; מנת שעלים יהיו׃<br/> <b>יב</b> והמלך ישמח באלקים;<br/>יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר׃</p> <footer class=source>תהילים פרק סג</footer></blockquote> <h2>טוב חסדך מחיים</h2> <p>The Artscroll <cite>Tehillim</cite> cites the <cite>Darash Moshe</cite> that David celebrates the fact that, even as an outcast, he can remain in מדבר יהודה, and therefore אלקים א־לי אתה,‎ ה׳ is still my G-d, since (כתובות קי,ב)‎ כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א־לוה. This makes David's later move to מדבר פארן even more dramatic.</p> <p>David's thirst is for ה׳, not for water, even in the midst of the desert. כמה is a hapax legomenon that Rashi translates as תאוה. The Midrash (בראשית רבה סט:א) connects it to the Aramaic word for mushroom, איבו ככמהות הללו שהן מצפין למים, that suck the moisture out of the very air. The metaphor of the thirst for Torah and word of ה׳ as water helps explain an odd vignette later in שמואל:</p> <blockquote lang=he><p><b>יג</b> וירדו שלשים (שלשה) מהשלשים ראש ויבאו אל קציר אל דוד אל מערת עדלם; וחית פלשתים חנה בעמק רפאים׃ <b>יד</b> ודוד אז במצודה; ומצב פלשתים אז בית לחם׃ <b>טו</b> ויתאוה דוד ויאמר; מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער׃</p> <p><b>טז</b> ויבקעו שלשת הגברים במחנה פלשתים וישאבו מים מבאר בית לחם אשר בשער וישאו ויבאו אל דוד; ולא אבה לשתותם ויסך אתם לה׳׃ <b>יז</b> ויאמר חלילה לי ה׳ מעשתי זאת הדם האנשים ההלכים בנפשותם ולא אבה לשתותם; אלה עשו שלשת הגברים׃ </p> <footer class=source>שמואל ב פרק כג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אמרו רבותינו (בבא קמא ס,ב) הוצרך לשאול שאלה מסנהדרין היושבים בשער בית לחם</p> <footer class=source>רש"י, שמואל ב כג:טו ד״ה מי ישקני מים</footer></blockquote> <p>The next few psukim compare David's past situation with his miserable present, but still his goal remains the same. Once he could sat בקדש חזיתך, I saw the משכן but now אברכך בחיי, I can't offer sacrifices but I can praise you with my very life.</p> <p>"Once I rested on יצועי, a cushioned bed and thought of You; now I don't sleep but have to keep watch but still באשמרות אהגה בך". We have seen the image of יצועי before:</p> <blockquote lang=he><p><b>ב</b> אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃ <b>ג</b> אם אבא באהל ביתי; אם אעלה על ערש <em>יצועי</em>׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קלב</footer></blockquote> <p>The next psukim (ח-יא) are the essence of his prayer, that I rely on ה׳ and He will destroy my enemies.</p> <p>I would explain the last pasuk with Sforno, that David is praying for Saul (the מלך of the pasuk), that he will שמח באלקים and those who slander David will be silenced (from סֶכֶר, a dam).</p> <hr/> <blockquote lang=he><p><b>א</b> משכיל לדוד;<br/>בהיותו במערה תפלה׃<br/> <b>ב</b> קולי אל ה׳ אזעק; קולי אל ה׳ אתחנן׃<br/> <b>ג</b> אשפך לפניו שיחי; צרתי לפניו אגיד׃<br/> <b>ד</b> בהתעטף עלי רוחי ואתה ידעת נתיבתי;<br/>בארח זו אהלך טמנו פח לי׃<br/> <b>ה</b> הביט ימין וראה ואין לי מכיר;<br/>אבד מנוס ממני; אין דורש לנפשי׃<br/> <b>ו</b> זעקתי אליך ה׳;<br/>אמרתי אתה מחסי; חלקי בארץ החיים׃<br/> <b>ז</b> הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד;<br/>הצילני מרדפי כי אמצו ממני׃<br/> <b>ח</b> הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך;<br/>בי יכתרו צדיקים כי תגמל עלי׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קמב</footer></blockquote> <h2>Practical Prayer</h2> <p>We have explained משכיל as "practical intelligence", "common sense". The Midrash sees this perek as David's advice for what to do in emergencies:</p> <blockquote lang=he><p> מהו משכיל לדוד? כשהיה שאול ודוד במערה ידע וראה שאין אדם עומד לא בממונו ולא בחכמתו ולא בגבורתו. ומהו עומד לו תפלתו. השכיל דוד וידע ואמר שאין טוב לו אלא תפלה. לכך נאמר משכיל לדוד וגו׳.</p> <footer class=source>מדרש שחר טוב קמב</footer></blockquote> <h2>Bad Advice</h2> <p>The Metzudot translates התעטף as "oppressed", as though his spirit is folded in on itself from despair. I would translate בהתעטף עלי רוחי based on the Midrash, as "when I am wrapped up in myself", occupied with my own thoughts, since no one else cares:</p> <blockquote lang=he><p>בהתעטף עלי רוחי וגו׳. מהו אהלך? כך אמר דוד לפני הקב״ה אומרים לי כל גבורי שלח ידך אליו. ולבי אומר לי כי מי שלח ידו במשיח ה׳ ונקה. לכך נאמר בהתעטף עלי רוחי ואתה ידעת נתיבתי וגו׳.</p> <footer class=source>מדרש שחר טוב קמב</footer></blockquote> <p>טמנו פח לי--"They laid a trap for me"--in this interpretation is talking about David's <em>friends</em>; they may be trying to help but really it is a trap. I need to find my own way.</p> <p>Rav Hirsch interprets ימין in הביט ימין וראה in the sense of the English "right-hand man". David says look at my right hand, where my allies should be. אין לי מכיר: there's no one there who understands me. David had allies: his 600 men. But they didn't understand him. They were driven by violence and selfishness, as we see again and again. David's real "right-hand man" was יואב, who never met a problem that couldn't be solved with a well placed knife between the ribs. But that is not David's way; אמרתי אתה מחסי.</p> <h2>הקשיבה אל רנתי</h2> <blockquote lang=en><p>The Dubno Maggid illustrates this verse with a parable: there was an extremely wealthy man who met with misfortune, lost all his money and was forced to beg for his daily bread. Once a generous man gave the beggar a hot lunch in addition to a gift of a penny. The beggar was so overjoyed by this stroke of luck that he ran through the streets and danced for joy. When people realized that a comparative trifle had caused his rejoicing, they grasped how far his fortunes had sunk.</p> <footer class=source>Artscroll <cite>Tehillim</cite>, 142, footnote 1</footer></blockquote> <p>And the last pasuk is David's request; ironically the Midrash would take it literally, to fit with the incident of the כותרת:</p> <blockquote lang=he><p>זעקתי אליך וגו׳. סגור היה דוד במערה מבפנים ושאול מבחוץ ועומד על פתח. אמר לו דוד רבוני בבקשה ממך הוציאה ממסגר נפשי וגו׳.</p> <footer class=source>מדרש שחר טוב קמב</footer></blockquote> <hr/> <blockquote lang=he><p><b>א</b> למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה׃<br/> <b>ב</b> חנני אלקים חנני כי בך חסיה נפשי;<br/>ובצל כנפיך אחסה עד יעבר הוות׃<br/> <b>ג</b> אקרא לאלקים עליון; לא־ל גמר עלי׃<br/> <b>ד</b> ישלח משמים ויושיעני חרף שאפי סלה;<br/>ישלח אלקים חסדו ואמתו׃<br/> <b>ה</b> נפשי בתוך לבאם אשכבה להטים;<br/>בני אדם שניהם חנית וחצים; ולשונם חרב חדה׃<br/> <b>ו</b> רומה על השמים אלקים; על כל הארץ כבודך׃<br/> <b>ז</b> רשת הכינו לפעמי כפף נפשי;<br/>כרו לפני שיחה; נפלו בתוכה סלה׃<br/> <b>ח</b> נכון לבי אלקים נכון לבי; אשירה ואזמרה׃<br/> <b>ט</b> עורה כבודי עורה הנבל וכנור; אעירה שחר׃<br/> <b>י</b> אודך בעמים א־דני; אזמרך בלאמים׃<br/> <b>יא</b> כי גדל עד שמים חסדך; ועד שחקים אמתך׃<br/> <b>יב</b> רומה על שמים אלקים; על כל הארץ כבודך׃</p> <footer class=source>תהילים פרק נז</footer></blockquote> <p>We <a href="/Statue%20of%20Limitations/">previously deal</a>t (in the context of David escaping from Michal's bedroom) with מכתם as a bloodstain, and אל תשחת as a plea that David not be forced to kill. This perek is more explicitly about David's dilemma in dealing with Saul and with his own allies. Rashi sees the double חנני as reflecting this dilemma:</p> <blockquote lang=he><p>חנני שלא אהרוג ושלא אהרג </p> <footer class=source>רש״י, תהילים נז, ד״ה חנני, חנני</footer></blockquote> <p>This echoes an earlier dilemma in תנ״ך:</p> <blockquote lang=he><p>ויירא יעקב מאד ויצר לו; ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות׃</p> <footer class=source>בראשית לב:ח</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.</p> <footer class=source>רש״י, בראשית לב:ח, ד״ה ויירא ויצר</footer></blockquote> <p>And it sets the standard of how we are supposed to approach war. To quote Golda Meir, "When peace comes, we will perhaps in time be able to forgive the Arabs for killing our sons, but it will be harder for us to forgive them for having forced us to kill their sons." </p> <p>In the next few pesukim, David echoes the older תהילים צא, attributed to Moshe, that ה׳ will protect His faithful. David does not need to be violent, since ה׳ will fight his battles:</p> <blockquote lang=he><p><b>א</b> ישב בסתר עליון; בצל שדי יתלונן׃<br/> <b>ב</b> אמר לה׳ מחסי ומצודתי; אלקי אבטח בו׃<br/> <b>ג</b> כי הוא יצילך מפח יקוש; מדבר הוות׃<br/> <footer class=source>תהילים פרק צא</footer></blockquote> <h2>נפשי בתוך לבאם</h2> <blockquote lang=he><p>נפשי שוכנת בתוך לבאים ואריות, וגם אשכבה (בתוך) לוהטים נחשים לוהטים ושורפים, אבל הלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם מסוכנים יותר מלבאים ולוהטים אחרים כי הם בני אדם, שהלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם בני אדם לא בע''ח בלתי מדברים, ותחת שהלבאים אין להם רק שינים של עצם, הלבאים שאני בתוכם שניהם חנית וחצים של ברזל, ותחת שלוהטים אין למו רק ארס שהוא תחת לשון בשר, לשונם הוא חרב חדה, שגרוע מלשון הנחשים השרפים.</p> <footer class=source>מלבי״ם, תהילים נז:ה</footer></blockquote> <p>And I would interpret the בני אדם that David is בתוך not as his enemies chasing him, but his <em>friends</em>, the כל איש מר נפש who made up his gang. They represent a deeper danger; as Malbim says about the pasuk בך חסיה נפשי; ובצל כנפיך אחסה:</p> <blockquote lang=he><p>על הראשון אמר כי בך חסיה נפשי, שנפשו הרוחנית היא חוסה בה׳ שיציל אותה מבוא בדמים להרוג משיח ה׳, ועל השני אמר בצל כנפיך אחסה, שהוא חסיון גופו בה׳ שלא יהרג, ומדמה זה כעוף המסתיר אפרוחיו תחת כנפיו בבוא עליהם עיט הטורף.</p> <footer class=source>מלבים, תהילים נז:ב</footer></blockquote> <h2>רומה על שמים</h2> <p>The second half of this perek is a more standard part of תהילים (note the <i lang=it>inclusio </i> of רומה על שמים)‎, exalting ה׳ and asking that his enemies be caught in their own traps. It is repeated in תהילים קח, in the context of David's later wars (that perek parallels תהילים ס,‎ בהצותו את ארם נהרים).</p> <p>The emphasis is on having faith that ה׳ is the source of victory (one interpretation of למנצח) and David's role is to proclaim ה׳'s glory to the world.</p> <p>Malbim interprets נכון לבי אלקים as a reference to David's self control, his acknowledgment that revenge belongs to ה׳. It is unclear if it is a prayer ("O L-rd, set my heart") or a declaration ("O L-rd, my heart is set"): </p> <blockquote lang=he><p>מצייר עתה עת שנפל שאול ביד דוד במערה, ואנשיו הסיתו אותו שיהרגנו, והוא מתחזק נגד יצרו, ואומר, נכון לבי אלקים, הלב הוא הכח הממשלה אשר בנפש, הוא נכון להתגבר על יצרי, נכון לבי, ולא אשלח ידי בו, וע״ז אשירה ואזמרה שמנעני מבוא בדמים. </p> <footer class=source>מלבים, תהילים נז:ח</footer></blockquote> <p>כבוד here is an interesting word, translated as "soul" and that is clearly how the word is used elsewhere in תנ״ך:</p> <blockquote lang=he><p>למען יזמרך כבוד ולא ידם; ה׳ אלקי לעולם אודך׃</p> <footer class=source>תהילים ל:יג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>ה</b> שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם׃ <b>ו</b> בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי; כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור׃</p> <footer class=source>בראשית פרק מט</footer></blockquote> <p>But it's not part of the usual hierarchy of "soul", נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. Many reasons are given for associating the "soul" with כבוד, but I like the רבינו בחיי. When applied to ה׳, it means the physical manifestation of the divine (וירא כבוד ה׳; look at אנעים זמירות‎-<span lang=he>שיר ה<em>כבוד</em></span>), and our כבוד represents our link to the divine כבוד:</p> <blockquote lang=he><p>הנפש נקראת כבוד, לפי שהיא חצובה מכסא הכבוד, ושרשה שהיא עתידה לשוב שם הוא כסא הכבוד</p> <footer class=source>רבינו בחיי, בראשית כה:ח</footer></blockquote> <p>And I would try to avoid getting too kabbalistic but I would connect this to a comment in the Midrash Tanchuma:</p> <blockquote lang=he><p>אמר רבי יהושע בן לוי: הקדוש ברוך הוא מוסר לכל אחד מישראל ריבוא ואלף מלאכים, שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך, ואחד מהן מכריז לפניו ואומר: תנו <em>כבוד לצלמו של הקדוש ברוך הוא</em>.</p> <footer class=source>תנחומא, שמות, פרק כג, סימן יט</footer></blockquote> <p>I think that this is what is meant by כבוד. It is our צלם האלקים, something that the מלאכים do not have (the word צלם is never applied to them, only דמות;‎ ואכמ״ל). And that something is that which makes us uniquely human, our free will:</p> <blockquote lang=he><p>הצלם האלקי הוא הבחירה החפשית, בלי טבע מכריח.</p> <footer class=source>משך חכמה, בראשית א:כו, ד״ה נעשה אדם בצלמנו</footer></blockquote> <p>And that is what David is calling on to awaken: Arise, O my humanity, my ability to choose right from wrong. It's time to act, rather than be acted upon. And only then על כל הארץ כבודך.</p>