We’ve talked about the structure of ספר משלי before; it is composed of three “books”, each of which start with the introduction of משלי שלמה, and two “appendices” , דברי אגור בן יקה and דברי למואל. The first book, פרקים א-ט, has a relatively straightforward theme: the importance of חכמה, ethical wisdom (which we translated as phronesis). That book used the metaphor of חכמה as a woman calling to a young man, and the אשה זרה also trying to seduce him, acknowledging that other societies have ethical wisdom as well but we need to learn our virtues from the Torah.
But the second book, פרקים י-כד, is harder to figure out. There doesn’t seem to be any consistency between the verses or any central theme or metaphor. It consists of three long paragraphs starting with בן חכם, then two long paragraphs that start describing the כסיל, then a paragraph about the דל and four short paragraphs that seem like appendices. We learned the first paragraph, פרקים י-יב, as individual proverbs, but I wanted to find some kind of unifying theme. I failed.
Broadly speaking, there are six kinds of proverbs in this section: verses that deal with חכמה (or synonyms like בינה), verses that deal with צדק (or synonyms), verses that emphasize the value of not expressing feelings (I call those צניעות), verses that deal with honesty and diligence (אמת and חריצות), verses that speak of the virtuous אשה, and verses that sound like common sayings. I tried color coding things to look for patterns:
- חכם-משכיל-נבון
- צדיק-ישר-תם
- צנוע-מכסה
- חריץ-שלם-איש אמת
- אשה
- uncolored פתגמים
And we end up with:
א משלי שלמה;
בן חכם ישמח אב; ובן כסיל תוגת אמו׃
ב לא יועילו אוצרות רשע; וצדקה תציל ממות׃
ג לא ירעיב ה׳ נפש צדיק; והות רשעים יהדף׃
ד ראש עשה כף רמיה; ויד חרוצים תעשיר׃
ה אגר בקיץ בן משכיל; נרדם בקציר בן מביש׃
ו ברכות לראש צדיק; ופי רשעים יכסה חמס׃
ז זכר צדיק לברכה; ושם רשעים ירקב׃
ח חכם לב יקח מצות; ואויל שפתים ילבט׃
ט הולך בתם ילך בטח; ומעקש דרכיו יודע׃
י קרץ עין יתן עצבת; ואויל שפתים ילבט׃
יא מקור חיים פי צדיק; ופי רשעים יכסה חמס׃
יב שנאה תערר מדנים; ועל כל פשעים תכסה אהבה׃
יג בשפתי נבון תמצא חכמה; ושבט לגו חסר לב׃
יד חכמים יצפנו דעת; ופי אויל מחתה קרבה׃
טו הון עשיר קרית עזו; מחתת דלים רישם׃
טז פעלת צדיק לחיים; תבואת רשע לחטאת׃
יז ארח לחיים שומר מוסר; ועזב תוכחת מתעה׃
יח מכסה שנאה שפתי שקר; ומוצא דבה הוא כסיל׃
יט ברב דברים לא יחדל פשע; וחושך שפתיו משכיל׃
כ כסף נבחר לשון צדיק; לב רשעים כמעט׃
כא שפתי צדיק ירעו רבים; ואוילים בחסר לב ימותו׃
כב ברכת ה׳ היא תעשיר; ולא יוסף עצב עמה׃
כג כשחוק לכסיל עשות זמה; וחכמה לאיש תבונה׃
כד מגורת רשע היא תבואנו; ותאות צדיקים יתן׃
כה כעבור סופה ואין רשע; וצדיק יסוד עולם׃
כו כחמץ לשנים וכעשן לעינים; כן העצל לשלחיו׃
כז יראת ה׳ תוסיף ימים; ושנות רשעים תקצרנה׃
כח תוחלת צדיקים שמחה; ותקות רשעים תאבד׃
כט מעוז לתם דרך ה׳; ומחתה לפעלי און׃
ל צדיק לעולם בל ימוט; ורשעים לא ישכנו ארץ׃
לא פי צדיק ינוב חכמה; ולשון תהפכות תכרת׃
לב שפתי צדיק ידעון רצון; ופי רשעים תהפכות׃
א מאזני מרמה תועבת ה׳; ואבן שלמה רצונו׃
ב בא זדון ויבא קלון; ואת צנועים חכמה׃
ג תמת ישרים תנחם; וסלף בגדים ושדם ישדם׃
ד לא יועיל הון ביום עברה; וצדקה תציל ממות׃
ה צדקת תמים תישר דרכו; וברשעתו יפל רשע׃
ו צדקת ישרים תצילם; ובהות בגדים ילכדו׃
ז במות אדם רשע תאבד תקוה; ותוחלת אונים אבדה׃
ח צדיק מצרה נחלץ; ויבא רשע תחתיו׃
ט בפה חנף ישחת רעהו; ובדעת צדיקים יחלצו׃
י בטוב צדיקים תעלץ קריה; ובאבד רשעים רנה׃
יא בברכת ישרים תרום קרת; ובפי רשעים תהרס׃
יב בז לרעהו חסר לב; ואיש תבונות יחריש׃
יג הולך רכיל מגלה סוד; ונאמן רוח מכסה דבר׃
יד באין תחבלות יפל עם; ותשועה ברב יועץ׃
טו רע ירוע כי ערב זר; ושנא תקעים בוטח׃
טז אשת חן תתמך כבוד; ועריצים יתמכו עשר׃
יז גמל נפשו איש חסד; ועכר שארו אכזרי׃
יח רשע עשה פעלת שקר; וזרע צדקה שכר אמת׃
יט כן צדקה לחיים; ומרדף רעה למותו׃
כ תועבת ה׳ עקשי לב; ורצונו תמימי דרך׃
כא יד ליד לא ינקה רע; וזרע צדיקים נמלט׃
כב נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם׃
כג תאות צדיקים אך טוב; תקות רשעים עברה׃
כד יש מפזר ונוסף עוד; וחשך מישר אך למחסור׃
כה נפש ברכה תדשן; ומרוה גם הוא יורא׃
כו מנע בר יקבהו לאום; וברכה לראש משביר׃
כז שחר טוב יבקש רצון; ודרש רעה תבואנו׃
כח בוטח בעשרו הוא יפול; וכעלה צדיקים יפרחו׃
כט עכר ביתו ינחל רוח; ועבד אויל לחכם לב׃
ל פרי צדיק עץ חיים; ולקח נפשות חכם׃
לא הן צדיק בארץ ישלם; אף כי רשע וחוטא׃
א אהב מוסר אהב דעת; ושונא תוכחת בער׃
ב טוב יפיק רצון מה׳; ואיש מזמות ירשיע׃
ג לא יכון אדם ברשע; ושרש צדיקים בל ימוט׃
ד אשת חיל עטרת בעלה; וכרקב בעצמותיו מבישה׃
ה מחשבות צדיקים משפט; תחבלות רשעים מרמה׃
ו דברי רשעים ארב דם; ופי ישרים יצילם׃
ז הפוך רשעים ואינם; ובית צדיקים יעמד׃
ח לפי שכלו יהלל איש; ונעוה לב יהיה לבוז׃
ט טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם׃
י יודע צדיק נפש בהמתו; ורחמי רשעים אכזרי׃
יא עבד אדמתו ישבע לחם; ומרדף ריקים חסר לב׃
יב חמד רשע מצוד רעים; ושרש צדיקים יתן׃
יג בפשע שפתים מוקש רע; ויצא מצרה צדיק׃
יד מפרי פי איש ישבע טוב; וגמול ידי אדם ישיב לו׃
טו דרך אויל ישר בעיניו; ושמע לעצה חכם׃
טז אויל ביום יודע כעסו; וכסה קלון ערום׃
יז יפיח אמונה יגיד צדק; ועד שקרים מרמה׃
יח יש בוטה כמדקרות חרב; ולשון חכמים מרפא׃
יט שפת אמת תכון לעד; ועד ארגיעה לשון שקר׃
כ מרמה בלב חרשי רע; וליעצי שלום שמחה׃
כא לא יאנה לצדיק כל און; ורשעים מלאו רע׃
כב תועבת ה׳ שפתי שקר; ועשי אמונה רצונו׃
כג אדם ערום כסה דעת; ולב כסילים יקרא אולת׃
כד יד חרוצים תמשול; ורמיה תהיה למס׃
כה דאגה בלב איש ישחנה; ודבר טוב ישמחנה׃
כו יתר מרעהו צדיק; ודרך רשעים תתעם׃
כז לא יחרך רמיה צידו; והון אדם יקר חרוץ׃
כח בארח צדקה חיים; ודרך נתיבה אל מות׃
There doesn’t seem to be much structure there. It is clear that the majority of the psukim (46 of 91) are about the צדיק. That’s very different from book one, which is all about חכמה. The difference is that חכמה is rational; it comes from human intellect and as such, Jews don’t have any greater claim to it than any other intellectual culture.
אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים, תאמין.
And to understand the implications of חכמה-based ethics, it’s worth looking at the other source of Western ethics: Greece.
Let us again return to the good we are seeking, and ask what it can be. It seems different in different actions and arts; it is different in medicine, in strategy, and in the other arts likewise. What then is the good of each? Surely that for whose sake everything else is done…
Now such a thing happiness [εὐδαιμονία], above all else, is held to be; for this we choose always for self and never for the sake of something else, but honour, pleasure, reason, and every virtue we choose indeed for themselves (for if nothing resulted from them we should still choose each of them), but we choose them also for the sake of happiness, judging that by means of them we shall be happy. Happiness, on the other hand, no one chooses for the sake of these, nor, in general, for anything other than itself.
Aristole starts with the perfectly reasonable assumption that everyone wants what they want. Some of the things they want are merely tools to get other things, but there must be some ultimate “wanted thing”. That ultimate goal he calls εὐδαιμονία (eudemonia, from the Greek words for “good spirit”), which is translated above as “happiness” but is better translated as “fulfillment”. A wise person is someone who knows what their eudemonia is, and can avoid being distracted by less important things. An ethical person, for Aristotle, is one whose eudemonia comes from virtue, ἀρετή (arete). And virtues are determined by the society they live in. Shlomo’s argument in book one is that your virtues as a Jew must come from the Torah.
Aristotle takes it as a given that people like being virtuous:
Their [people who act with virtue] life is also in itself pleasant. For pleasure is a state of soul, and to each man that which he is said to be a lover of is pleasant; e.g. not only is a horse pleasant to the lover of horses, and a spectacle to the lover of sights, but also in the same way just acts are pleasant to the lover of justice and in general virtuous acts to the lover of virtue…Their life, therefore, has no further need of pleasure as a sort of adventitious charm, but has its pleasure in itself…[V]irtuous actions must be in themselves pleasant.
And that sums up Aristotle’s ethics: be a good person and you will live a fulfilled (happy) life. It is fundamentally selfish, but that’s not inherently a bad thing. It can lead to being good to others. As Rav Shkop says, we can expand our definition of “self” to include the whole world, and so we live dedicated to the happiness of the world. That is the ethics of חכמה.
והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם…וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה”אני“ שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו, האיש הגס והשפל כל ”אני“ שלו מצומצם רק בחמרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש”אני“ שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס לה”אני“ שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך עפ״י דרכי התורה ה”אני“ שלו כולל את כל עם ישראל…ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה”אני“ שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה.
Again, this is not immoral by any sense of the word. The rich and powerful should still want a just world in which the poor and powerless are treated justly, because fortunes change and we never know what position we will find ourselves.
ה שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה׃ ו ה׳ ממית ומחיה; מוריד שאול ויעל׃ ז ה׳ מוריש ומעשיר; משפיל אף מרומם׃ ח מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם; כי לה׳ מצקי ארץ וישת עליהם תבל׃
The strongest expression of this is John Rawls’s theory of justice.
John Rawls’s Veil of Ignorance is probably one of the most influential philosophical ideas of the 20th century. The Veil of Ignorance is a way of working out the basic institutions and structures of a just society. According to Rawls (A Theory of Justice), working out what justice requires demands that we think as if we are building society from the ground up, in a way that everyone who is reasonable can accept. We therefore need to imagine ourselves in a situation before any particular society exists; Rawls calls this situation the Original Position…
The second part of the solution is the Veil of Ignorance. This involves a further leap of imagination. When we are thinking about justice, Rawls suggests that we imagine that we do not know many of the facts—both about ourselves and the society we currently live in—that typically influence our thinking in biased ways. By intentionally ignoring these facts, Rawls hoped that we would be able to avoid the biases that might otherwise come into a group decision…The Veil is meant to ensure that people’s concern for their personal benefit could translate into a set of arrangements that were fair for everyone…
That’s certainly moral, ethical and just. But without some absolute standard of right and wrong, those virtues are unmoored and can end up immoral, unethical and unjust. Ethics needs G-d.
Scientists see the world as enveloped in an abundance of formal lawfulness…these conceal the secret of creation [and] form a barrier between man and the Creator. Sometimes the construction created by the mind is perceived as an absolute entity and is maintained as a total solution to the eternal problem. Man’s pride and impudence drive him to deify himself as the solution to the mystery. Then the scientist goes mad and denies G-d.
So Shlomo tells us in book one that חכמה starts with יראת ה׳.
יראת ה׳ ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו׃
But that’s not enough. Ethics from יראה is still selfish.
עושה דבריו מאהבה: אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו.
So Shlomo introduces the צדיק: the one who acts ethically because they are the עושה דבריו מאהבה. It’s a variation on the Euthyphro dilemma: do we act morally because it is good, or because G-d commanded it? As religious Jews, we assume that if we always act to fulfill רצון ה׳, then we will always to the right thing. But that violates וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. It means treating others as a means, not an end, not as independent beings with moral worth but as tools for עבודת ה׳.
גמילות חסדים should be done in the spirit of denying רצון ה׳.
ושאלו להבעש״ט ז״ל הא דילתא בחולין קט,א: כל מה דאסר שרי כנגדו…באיזה אופן מותר כפירה? והשיב בצדקה לא תאמר לעני שיהיה לו בטחון ובודאי יעזור לו ה׳; רק תהיה כופר באותו שעה, ותעשה לו כל מה שבידך…
Rav Wolbe talks about the dangers of frumkeit.
בשביל הצר המוביל אל האמת בעבודת ה׳ יש מכשול ששמו ”פרומקייט“.
”פרומקייט“ היא דחף טבעי, אינסטינקטיבי, להתיחס אל הבורא… פרומקייט טבעית זו עוזרת לנו בעבודת השם, ובלי סיוע טבעי זה היתה העבודה כבידה עלינו עד מאד. אולם, הפרומקייט היא, כמו כל דחף אינסטינקטיבי הפועל באדם, אגואיסטית, אנוכיית, בטבעה. לכן הפרומקייט דוחפת את האדם רק לעשות מה שטוב לעצמו—פעולה בין אדם לחברו וגם מעשה לשמה בין אדם למקום אינם ניזונים מפרומקייט. המבסס עבודתו עליה לבד נשאר אנוכיי, אפילו אם יחמיר על עצמו חומרות רבות; איש־חסד לא יהיה ול”לשמה“ לא יגיע.
From the perspective of our relationships בין אדם לחברו, the צדיק, the one who acts from אהבת ה׳, is selfish as well.
So we have a dialectic. I think the synthesis comes from third aspect of ספר משלי that opens and closes our paragraph:
ראש עשה כף רמיה; ויד חרוצים תעשיר׃
לא יחרך רמיה צידו; והון אדם יקר חרוץ׃
Shlomo is contrasting חריצות (diligence) with רמיה (or מרמה, deceit). This is clearly related to the contrast between אמת and שקר which also figures prominently in our paragraph. We talked about (in Honesty is the Best Policy) that human beings can’t know אמת, so it’s more about sincerity than honesty. But חריצות isn’t the opposite of deceiving.
חרוצים: הזריזים במעשיהם. ונזכר לקמן (משלי יג:ד) הפך העצל, והפך הרמאי נזכר עוד.
So I think that Shlomo is not using מרמה to mean “lying” or “deceit”, because that still implies that the liar cares about the truth; he’s just saying the opposite. מרמה here is orthogonal to truth and falsehood. It’s like Elie Wiesel’s famous quote:
The opposite of love is not hate, it’s indifference…The opposite of faith is not heresy, it’s indifference.
There is a very specific English word for this, the reckless disregard for the truth. Unfortunately, I can’t bring myself to say or even write it. Its initials are B-S and when I asked Grok for an appropriate synonym, it couldn’t come up with a good one. The title of this shiur, “Horsefeathers” is a nicely archaic euphemism, and the best common word it could come up with is “claptrap”. They are all jocular terms, because it represents the attitude of not taking anything seriously. It is the opposite of זריזות (which is the way Rashi translated חרוצים).
Ramchal says זריזות applies to how we do מצוות:
וְעִנְיָנוֹ שֶׁל הַזְּרִיזוּת מְבֹאָר, שֶׁהוּא הַהַקְדָּמָה לַמִּצְוֹת וּלְהַשְׁלָמַת עִנְיָנָם. וְכַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים ד,א): זְרִיזִים מַקְדִּימִים לַמִּצְוֹת.
וְזֶה, כִּי כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ פִּקְּחוּת גָּדוֹל וְהַשְׁקָפָה רַבָּה לִנָּצֵל מִמּוֹקְשֵׁי הַיֵּצֶר וּלְהִמָּלֵט מִן הָרַע שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּנוּ לְהִתְעָרֵב בְּמַעֲשֵׂינוּ כֵּן צָרִיךְ פִּקְּחוּת גָּדוֹל וְהַשְׁקָפָה לֶאֱחֹז בַּמִּצְוֹת וְלִזְכּוֹת בָּהֶם וְלֹא תֹּאבַדְנָה מִמֶּנּוּ.
But I think Shlomo’s message is different.
This paragraph is about taking things seriously. A חכם takes thinking seriously. A צדיק takes רצון ה׳ seriously. And a חריץ takes other people seriously. And that is what it takes to be a good person.
There are 16 psukim that I’ve classified as “common proverbs”. Those deserve closer analysis, but I’m not sure what to do with them. Things like (משלי יב:כה) דאגה בלב איש ישחנה; ודבר טוב ישמחנה are indubitably true but they don’t fit in my scheme of ethical and moral lessons.
There are three psukim that I think tie the whole section together.
יא:טז אשת חן תתמך כבוד; ועריצים יתמכו עשר׃… יא:כב נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם׃… יב:ד אשת חיל עטרת בעלה; וכרקב בעצמותיו מבישה׃
Shlomo likes his אשה metaphors, and here we have the אשת חן and אשת חיל as positive models, and the אשה יפה וסרת טעם as the negative. Note the grammar: אשת חן and אשת חיל are “a woman of grace” and “a woman of valor”; those are part of her identity. אשה יפה is “a beautiful woman”; יפה is an adjective, something superficial.
That may be true for literal women (and literal men), but this is ספר משלי. This is a metaphor (we talked about this in Lipstick on a Pig).
אשה טובה שמשגת חן ע״י מעשיה הטובים, או לפי המליצה נפש יקרה טובה וחכמה שהיא האשה המליציית בספר הזה.
אשה יפה וסרת טעם:…ובנמשל מי שצורתו יפה ונפשו מוכנה אל המושכלות, לומד ומשכיל ואיש תבונה, אבל מדותיו רעות ועלילותיו נשחתות, התורה והמדעים שלמד מגנים אותו כחזיר הלובש נזם זהב, וכמ״ש (יומא פו,א) [אבל] מי שקורא ושונה [ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה] ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? [אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה] אוי לו לרבו שלמדו תורה.
The metaphee is the human נפש, in this context the sense of self. You have to take yourself seriously for any moral development to be possible.
מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך לכל אחד ואחד לומר: בשבילי נברא העולם.
And ironically, this apparently most selfish idea allows us to be truly selfless.