We are now starting the third paragraph of what I am calling Book 2 of ספר משלי. As we have seen, there are three "books" of משלי, each starting with the introductory formula, "משלי שלמה", and two appendices of "דברי אגור" and "דברי למואל". Each book is divided into פרשיות, literally "paragraphs", that we would call chapters, but the chapter divisions have already been invented (by the Archbishop of Canterbury in the 13th century), so we can't use that name.
Book one was largely about חכמה, ethics as a philosophical study, arguing that while there may be many חכמות (we talked a lot about Aristotle's _Nicomachean Ethics_), you should stick to מוסר אביך and תורת אמך, the Torah and Jewish tradition. Book two introduced the צדיק, being good not for intellectual reasons but out of what Levinas called seeing the face of the Other. Paragraph two (in my reading) emphasizes the Self as trying to coordinate multiple mutually antagonistic aspects of personality, like what is now called [Internal Family Systems Therapy](https://www.psychologytoday.com/us/therapy-types/internal-family-systems-therapy). Remaining in control allows for morally valid decisions.
Paragraph three is more explicitly religious, introducing the concept of reward in the afterlife. That is important because משלי's philosophy is that there is no problem of theodicy, of צדיק ורע לו. All bad behavior comes to a bad end; all good behavior is rewarded. With this section, that reward may be something that is not experienced in one's lifetime.
The paragraph starts with a familiar theme:
{:he}
>בן חכם ישמח אב; וכסיל אדם בוזה אמו׃
--משלי טו:כ
Paragraph 1 started similarly:
{:he .lines}
>משלי שלמה;
בן חכם ישמח אב; ובן כסיל תוגת אמו׃
--משלי י:א
As we said then, the Hebrew of ספר משלי is paratactic.
>parataxis
>
The placing of clauses or phrases one after another without coordinating or subordinating connectives.
--Merriam-Webster, [_parataxis_](https://www.merriam-webster.com/dictionary/parataxis)
So we don't know which clause is teaching us about the other. I think it's clear that this is meant as a message to the child: "To be a wise child, do things that make your parents happy". In the initial (משלי א:ח)‎ שמע בני מוסר אביך; ואל תטש תורת אמך, I took the metaphor as a contrast between the textual tradition and mimetic one, the two sources of wisdom. But here I think the metaphor is more religious: the relationship between ה׳ and us.
{:he}
>בנים אתם לה׳ אלקיכם; לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת׃
--דברים יד:א
It's the way Rashi read the initial metaphor:
{:he}
><em>שמע בני מוסר אביך</em>: מה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה בכתב ועל פה.
>
<em>אמך</em>: אומתך, כנסת ישראל.
--רש״י, משלי א:ח
A wise son is one who makes ה׳ happy.
----
With that, Shlomo goes into what makes *us* happy.
{:he .lines}
><b>כא</b> אולת שמחה לחסר לב; ואיש תבונה יישר לכת׃
<b>כב</b> הפר מחשבות באין סוד; וברב יועצים תקום׃
<b>כג</b> שמחה לאיש במענה פיו; ודבר בעתו מה טוב׃
--משלי פרק טו
שמחה לאיש במענה פיו means people enjoy hearing themselves talk, but that is אולת שמחה לחסר לב. Goodness, טוב, results from listening to others.
{:he}
><em>שמחה</em>: כל איש ישמח באמרי פיו כי יומתק לו עצת נפשו.
--מצודת דוד, משלי טו:כג
{:he}
><em>ודבר [בעתו]</em>: העצה שיבא בעתו מה טוב לנועצים.
--אבן עזרא, משלי טו:כג
>None of us is as smart as all of us.
--[Kenneth H. Blanchard](https://www.goodreads.com/quotes/56863-none-of-us-is-as-smart-as-all-of-us)
But I need to add that you can't heed all advice; knowing what to listen to was one of the themes of book one.
>A camel is a horse designed by a committee.
--Quote Investigator, [_Quote Origin: A Camel Is a Horse That Was Designed by a Committee_](https://quoteinvestigator.com/2023/09/22/horse-camel/)
----
And that מה טוב leads to the ultimate reward:
{:he}
>ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה׃
--משלי טו:כד
שאול is often translated as "the grave", a poetic term for death. But death is inevitable, but שאול is not. It has a specific meaning in תנ״ך:
{:he}
> ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה; ויבך אתו אביו׃
--בראשית לז:לה
{:he}
>ויאמר לא ירד בני עמכם; כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה׃
--בראשית מב:לח
And strikingly, the punishment of דתן and אבירם:
{:he}
><b>לב</b> ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש׃ <b>לג</b> וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה; ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל׃
--במדבר פרק טז
Their punishment was more than
more than תבלע אתם. It was וירדו...חיים שאלה.‎ שְׂאוֹל is not just a poetic synonym for death. It's a *bad* death, a punishment.
{:he}
> כי אש קדחה באפי
ותיקד עד שאול תחתית; ותאכל ארץ ויבלה
ותלהט מוסדי הרים׃
--דברים לב:כב
{:he}
><em>אבל שאלה</em>: כפשוטו לשון קבר הוא--באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי.
>
ומדרשו, גיהנם.
--רש״י, בראשית לז:לה
What is "גיהנם" in this sense? It is a state of silence, of losing the connection to הקב״ה (in the case of דתן ואבירם, it was called ויאבדו מתוך הקהל):
{:he}
>כי אין במות זכרך; בשאול מי יודה לך׃
--תהילים ו:ו
{:he}
><b>ד</b> ה׳ העלית מן שאול נפשי; חייתני מירדי בור׃...
<b>י</b> מה בצע בדמי ברדתי אל שחת;
היודך עפר; היגיד אמתך׃
--תהילים פרק ל
In משלי , a synonym for שאול is אבדון, being lost.
{:he}
>שאול ואבדון נגד ה׳; אף כי לבות בני אדם׃
--משלי טו:יא
{:he}
><em>והאבדתי</em>: לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן.
--רש"י, ויקרא כג:ל
That is what וירדו שאלה means, to be cut off from ה׳. The reward is not to be cut off, but to be taken by ה׳:
{:he}
> אך אלקים יפדה נפשי מיד שאול; כי יקחני סלה׃
--תהילים מט:טז
Which brings up the interesting question of whether there is an explicit idea of עולם הבא—life after death, the immortality of the soul—in תנ״ך. Many academics say that there was no concept of life after death in the time of תנ״ך; that it was a later, foreign, concept that was adopted by the Rabbis. I disagree; it’s explicit in Daniel:
{:he}
>ורבים מישני אדמת עפר יקיצו; אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם׃
--דניאל יב:ב
The argument against the immortality of the soul is made by Shlomo himself in the beginning of קוהלת:
{:he}
><b>יט</b> כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל; ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל׃ <b>כ</b> הכל הולך אל מקום אחד; הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר׃ <b>כא</b> מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה; ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ׃ <b>כב</b> וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו; כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו׃
--קוהלת פרק ג
But if he is arguing against it, the concept clearly existed; קוהלת is all about proposing heretical ideas and rejecting them. In the end he concludes that in fact the soul will return to its creator.
{:he}
>וישב העפר על הארץ כשהיה; והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה׃
--קוהלת יב:ז
It should be noted that this is
different from תחית המתים, the revivification of the body; this is Rambam's עולם הבא, a completely non-physical state.
{:he}
>אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא (ישעיהו סד:ג) עַיִן לֹא רָאָתָה...
--סנהדרין צט,א
{:he}
>מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד:יא): וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
--ברכות יז,א
{:he}
><b>א</b>
הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה (דברים כב:ז) לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, מפי השמועה למדו לְמַעַן יִיטַב לָךְ: לעולם שכולו טוב; וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: לעולם שכולו ארוך. וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר (במדבר טו:לא) הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.
>
<b>ב</b>
העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה...כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה...וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן...
>
<b>ה</b>
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש...וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל ”באר שחת“...שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם...
>
<b>ח</b>
זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד...ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה, שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה.
--משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ח
So the ארח חיים of our pasuk, which results from the ברב יועצים of the previous psukim, lets us avoid the oblivion of שאול and lets us be נהנים מזיו השכינה.
{:he}
>הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם...מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו...לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה.
--מסילת ישרים ב׳
----
And then Shlomo turns to the בית, which we have explained as a metaphor for one's spiritual environment including that future spiritual בית of נהנים מזיו השכינה.
{:he}
><em>עוכר ביתו ינחל רוח</em>:...וכל זה משל על הבית המליציי שהוא בית הנפש ומעונתה...
--מלבי"ם, משלי יא:כט
{:he .lines}
><b>כה</b> בית גאים יסח ה׳; ויצב גבול אלמנה׃
<b>כו</b> תועבת ה׳ מחשבות רע; וטהרים אמרי נעם׃
<b>כז</b> עכר ביתו בוצע בצע; ושונא מתנת יחיה׃
--משלי פרק טו
Now ויצב גבול אלמנה is taken in the gemara as a metaphor for the restoration of ארץ ישראל:
{:he}
>תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן, אומר: בָּרוּךְ…מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה.
--ברכות נח,ב
{:he}
><em>ברוך מציב כו׳.</em>: פירש"י כגון בישוב בית שני עכ"ל. דקדק לפרש כן הכא משום דבחורבן בית ראשון נמשלו ישראל לאלמנה כמ"ש (איכה א:א) הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, וכשנגאלו בבנין בית שני מקרי מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה, דהיינו בנין בהמ"ק. ולאפוקי בגלות השתא אין זה מקרי בתי ישראל בישוב כיון דבהמ"ק חרב לא שייך ביה מציב גבול אלמנה.
--מהרש״א, חידושי אגדות, ברכות נח,ב
Which brings up the ever-green question of the ישוב of modern Israel. Does it count as בתי ישראל בישובן?
>Rabbi Zvi Yehuda Kook (1891-1982), an important leader of religious Zionism, was asked as early as Tammuz 5727 (1967) if there was room to change things regarding Tisha B’av following the Six Day War. He answered in general, “There is still no room for changes.” Regarding the Nahem prayer, he was of the opinion that it was impossible to determine changes for the public, but if a certain group of people or individuals feel that they are unable to say these phrases about national humiliation and they wish to omit them, “it’s not terrible and we will not object.” However, in 1972 he was asked again and replied that Jerusalem is considered “despised and desolate” as long as the Temple is not built, for “the essence of Jerusalem is the Temple”.
--Rabbi David Golinkin, [_Nahem on Tisha B’av: Is it permissible to change the wording?_](https://schechter.edu/nahem-on-tisha-bav-is-it-permissible-to-change-the-wording/)
I won't answer that;
ask your LOR. But we are reading ספר משלי as a book of religious ethics, and I would take יצב גבול אלמנה as a statement of fact: G-d takes care of the widow.
{:he}
>ה׳ שמר את גרים יתום ואלמנה יעודד; ודרך רשעים יעות׃
--תהילים קמו:ט
And תועבת ה׳ מחשבות רע means that *despite this*, you need to care for the poor and oppressed. You can't say, "G-d will take care of it".
{:he}
><b>כא</b> כל אלמנה ויתום לא תענון׃ <b>כב</b> אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו׃ <b>כג</b> וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב; והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים׃
--שמות פרק כב
We have quoted the Baal Shem Tov many times, that in cases of interpersonal ethics, we need to be athiests.
{:he}
>ושאלו להבעש״ט ז״ל הא דילתא בחולין
קט,א: כל מה דאסר שרי כנגדו…באיזה
אופן מותר כפירה? והשיב בצדקה לא תאמר לעני שיהיה
לו בטחון ובודאי יעזור לו ה׳; רק תהיה כופר באותו
שעה, ותעשה לו כל מה שבידך…
--פרדס יוסף, תרומה כה
And so the section ends with עכר ביתו בוצע בצע, one who is driven solely by בצע, profit, will end up fouling (literally, "muddying") their house, their עולם הבא.‎ בצע in תנ״ך isn't inherently wrong, but it is amoral, which inevitably leads to evil:
{:he}
><b>כה</b> וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד; וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה׃ <b>כו</b> ויאמר יהודה אל אחיו; מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו׃ <b>כז</b> לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא; וישמעו אחיו׃
--בראשית פרק לז
{:he .lines}
><b>טו</b> בני אל תלך בדרך אתם; מנע רגלך מנתיבתם׃...
<b>יט</b> כן ארחות כל בצע בצע; את נפש בעליו יקח׃
--משלי פרק א
{:he}
>כי הלל רשע על תאות נפשו; ובצע ברך נאץ ה׳׃
--תהלים י:ג
{:he}
>דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה, והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ! ועל זה נאמר: וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳.
--בבא קמא צד,א
The בֹּצֵעַ who afterwards says a ברכה is in fact נאץ ה׳, scorning G-d. You need avoid the ארחות כל בצע בצע and to stay consistently on ארח חיים למעלה.