This week’s parsha talks about the Feast of Tabernacles. I love the word “tabernacles”.
מב בסכת תשבו שבעת ימים; כל האזרח בישראל ישבו בסכת׃ מג למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים; אני ה׳ אלקיכם׃
We know the famous מחלוקת about these סוכות:
דתניא: כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם.
And the fact that the Tur actually paskens this aggadic dispute:
תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים…והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם, הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו.
איכא למידק בדברי רבינו, שאין זה מדרכו בחיבורו זה לבאר הכונה לשום מקרא שבתורה, כי לא בא רק לפסוק הוראה או להורות מנהג; ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא ד”בסכת תשבו“. ויראה לי לומר בזה שסובר דכיון דכתיב לְמַעַן יֵדְעוּ וגו׳, לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה. ולכן ביאר לפי הפשט דעיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים.
למען ידעו דרתיכם means that we need to understand the meaning behind the tabernacles to truly fulfill the מצווה.
We’ve talked about the ענני הכבוד and their relationship with the סוכה in שבת סוכות תשפ״ד. But what do we do with רבי עקיבא's סוכות ממש? Why have a holiday dedicated to cheap huts?
Rav Breuer (in Between the Sacred and the Profane: The Unique Nature of Sukkot, from Torah MiEtzion: New Readings in Tanach: Vayikra, pp. 319-333) notes that our parsha introduces חג הסוכות for the first time.
לג וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ לד דבר אל בני ישראל לאמר; בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה׳׃ לה ביום הראשון מקרא קדש; כל מלאכת עבדה לא תעשו׃ לו שבעת ימים תקריבו אשה לה׳; ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה׳ עצרת הוא כל מלאכת עבדה לא תעשו׃ לז אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אתם מקראי קדש; להקריב אשה לה׳ עלה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו׃…לט אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה׳ שבעת ימים; ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון׃..מא וחגתם אתו חג לה׳ שבעת ימים בשנה; חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו׃ מב בסכת תשבו שבעת ימים; כל האזרח בישראל ישבו בסכת׃ מג למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים; אני ה׳ אלקיכם׃
That’s not what the holiday is called earlier in the Torah.
יד שלש רגלים תחג לי בשנה׃ טו את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים; ולא יראו פני ריקם׃ טז וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה; וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה׃
יח את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך למועד חדש האביב; כי בחדש האביב יצאת ממצרים׃…כב וחג שָׁבֻעֹת תעשה לך בכורי קציר חטים; וחג האסיף תקופת השנה׃
It was called חג האסיף; now it is called חג הסוכות. Something changed. The Gra explains what that was:
סוכות בתשרי: כוון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשות בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים.
אבל נראה לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן. ומשה ירד ביוה״כ. ובמחרת יו׳׳כ ויקהל משה וציוה על מלאכת המשכן וזה היה בי״א תשרי וכתיב והעם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר, ב׳ ימים הרי י״ג בתשרי. ובי״ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה אח הזהב במנין ומשקל ובט״ו התחילו לעשות. ואז חזרו ענני כבוד ולכך אנו עושין סוכות בט״ו בתשרי.
וחג האסיף: וכן ב”כי תשא“…הטעם עפ״י דברי הגר״א שכשניתן לוחות השניים ומשה ירד מן ההר, וחזרו ענני הכבוד בט״ו לחדש תשרי נצטוו על סוכות כידוע, ולכך אז קודם דברות שניות נקרא חג האסיף ולא חג הסוכות.
In other words, with the giving of the second לוחות on יום כיפור, the nature of the Feast of Tabernacles changed. Before, it was חג האסיף, a purely agricultural holiday, the holiday of Thanksgiving. The מצווה of living in a סוכה was there but with a different emphasis.
למען ידעו דורותיכם: פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה, סוכה ממש. וזה טעמו של דבר (דברים טז:יג): חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ…בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ; באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר. למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, בלא יישוב ובלא נחלה. ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב ואל תאמרו בלבבכם (דברים ח:יז) כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה…ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב״ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב…
Israel is charged to view their existence in the Land of Israel as a continuation of their journey in the wilderness; even they are supported by the Land in a natural manner, they should see themselves as eating manna coming down from heaven. This faith is not easily acquired. It is easy to see G-d’s hand in a one-time act of salvation; it is much more difficult to see His hand in day-to-day natural existence.
So what changed after that first יום כיפור? That יום כיפור marked the day that ה׳ forgave בני ישראל for חטא עגל הזהב. Both יום כיפור and the “re-interpreted” סוכות are “new” holidays.
Both Yom Kippur [(ויקרא כד:כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא] and Sukkot [(ויקרא כד:לד) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאׇסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה׳] are introduced with the word ach, an exclusionary phrase…This usage of ach binds the two holidays together and establishes each as sui generis vis-à-vis the rest of the festivals…
Furthermore, the Torah depicts both of these unique festivals as periods in which the Jewish People stand before the divine presence [(ויקרא כד:כח) לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם and (ויקרא כד:מ) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם.
Before חטא העגל, the שכינה was ever-present among בני ישראל.
מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך; בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך׃
אבא אליך וברכתיך: לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם, כי אמנם אני אבוא אליך וברכתיך.
With חטא העגל, we lost that. But ה׳ forgave us, and with that first יום כיפור the שכינה returned, and every year, through the intense holiness of יום כיפור, we bring the שכינה back to כנסת ישראל. And on סוכות, we bring the ענני הכבוד representing that שכינה into each of our homes. Both holidays are specifically לפני ה׳ אלקיכם. Nonetheless, Rav Olshin notes that סוכות is missing something:
ב וזבחת פסח לה׳ אלקיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם׃… י ועשית חג שבעות לה׳ אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן; כאשר יברכך ה׳ אלקיך׃ יא ושמחת לפני ה׳ אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם׃… יג חג הסכת תעשה לך שבעת ימים; באספך מגרנך ומיקבך׃…טו שבעת ימים תחג לה׳ אלקיך במקום אשר יבחר ה׳ ?; כי יברכך ה׳ אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח׃
…הטעם שלא נאמר ”לשכן שמו שם“ בחג הסוכות הוא משום שבחג הסוכות יש לכל אחד מישראל השראת השכינה בסוכתו, ולכן לא הדגישה התורה בחג הסוכות שעלו לביהמ״ק כדי להיות במקום שכינתו יתברך, כי הרי השכינה נמצאת כבר בסוכות של כל אחד ואחד, ורק לגבי חג הפסח וחג השבועות נאמר שנעלה לביהמ״ק למקום השכינה, ולכן נאמר בהם ”לשכן שמו שם“, כי אין בהם ענין זה של חג הסוכות שהשכינה שרויה בסוכה כל אחד מישראל.
After the cycle of the Jewish year, at חג האסף בצאת השנה, and especially after יום כיפור, we don’t need to go to Yerushalayim to experience the divine. We go to Yerushalayim to learn that it was at home the whole time.
פַּעַם אַחַת חָלַם לְאִישׁ אֶחָד מֵעִיר אַחַת, שֶׁבָּעִיר וִוינָה תַּחַת הַגֶּשֶׁר נִמְצָא שָׁם אוֹצָר, וְנָסַע לְשָׁם וְנֶעֱמַד אֵצֶל הַגֶּשֶׁר וְחִפֵּשֹ עֵצוֹת אֵיךְ לַחְפּוֹר שָׁם כִּי בַּיּוֹם אֵינוֹ יָכוֹל מֵחֲמַת הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים. וְעָבַר שָׁם אִישׁ חַיִּל וְשָׁאַל אוֹתוֹ: מָה אַתָּה עוֹמֵד וְחוֹשֵׁב? וְחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁטּוֹב שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ חֲלוֹמוֹ, כְּדֵי שֶׁהוּא יְסַיְיעוֹ וְיִתְחַלְּקוּ. וְסִפֵּר לוֹ. עָנָה וְאָמַר לוֹ: אוֹי יְהוּדִי טִפֵּשׁ! מַה אַתָּה שָם לֵב לַחֲלוֹמוֹת? [הלא גם אני בחלומי חלמתי שיש אוצר מתחת התנור בבית של יהודי אחד שגר כאן וכאן] [וְהִזְכִּיר הָעִיר שֶׁל הָאִישׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה]. היעלה על דעתך שאסע עד לשם בשביל האוצר? הִשְׁתּוֹמֵם הַיְּהוּדִי וְנָסַע לְבֵיתוֹ וְחָפַר בְּהַמַּגִיזַאן [תחת התנור] שֶׁלּוֹ וּמָצָא הָאוֹצָר.
So our Feast of Tabernacles starts with thanking ה׳ for all of our gifts, and becomes a celebration of the gifts we don’t even realize we have.