This week's parsha, of course, focuses on the sin of the spies. After that, there is a series of מצוות.
{:he}
><b>א</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>ב</b> דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם׃ <b>ג</b> ועשיתם אשה לה׳ עלה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במעדיכם לעשות ריח ניחח לה׳ מן הבקר או מן הצאן׃...<b>יג</b> כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחח לה׳׃ <b>יד</b> וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה ריח ניחח לה׳ כאשר תעשו כן יעשה׃ <b>טו</b> הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר; חקת עולם לדרתיכם ככם כגר יהיה לפני ה׳׃ <b>טז</b> תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם׃
--במדבר פרק טו
The מפרשים assume that this מצווה is a kind of consolation after the news of the 40-year delay. Kind of like free snacks on the plane when they make you sit on the tarmac for an hour.
{:he}
><em>כי תבאו</em>: בשר להם שיכנסו לארץ.
--רש"י, במדבר טו:ב
{:he}
><em>כי תבואו אל ארץ מושבתיכם</em>: נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ.
--אבן עזרא, במדבר טו:ב
So what was this consolation? It is
a new מצווה, never before mentioned. Now, it is possible that the מצווה was part of the תורה שבעל פה that Moshe already knew; there is a מחלוקת about whether בני ישראל were given new laws in the wilderness.
{:he}
>דתניא, רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד; ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו
בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב.
-- סוטה לז,ב
{:he}
>אפשר לפרש באחת משתי דרכים. א. אמנם כן, בתקופת זאת של ארבעים שנה, בהן ניתנו
לבני ישראל תורה שבעל פה יחד עם תורה שבכתב, חלו שינויים מסוימים במצוות...כתוצאה מן המאורעות של אותה תקופה...ב. מצוות לא נתחדשו, אלא נשארו
במסגרת ”כלליהן דקדוקיהן ופרטיהן“ שניתנו למשה מסיני. מה שכן השתנה היה התיפקוד של
חלק זה או אחד של המצוה.
--הרב יהודה קופרמן, פשוטו של מקרא, כרך 1, מדור א׳, פרק 5, עמ׳ 86-87
(We discussed this in regards to the change of חג האסיף to חג הסוכות in <//פרשת אמור תשפ״ו>.)
And not only will this מצווה serve as the consolation to the people now (either as a new מצווה or a new interpretation of an old מצווה), it will be the expression of חקת עולם לדרתיכם ככם כגר יהיה לפני ה׳, of bringing outsiders into the community of הקב״ה. So what is this מצווה?
{:he}
><b>ד</b> והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברבעית ההין שמן׃ <b>ה</b> ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד׃
--במדבר פרק טו
...with eight psukim of details of wine and flour that are offered on the מזבח with the קרבנות. I'm left unimpressed. Why are מנחה and נסך so important? Rav Copperman looks at this through the eyes of Sforno.
{:he}
><em>לעשות ריח ניחח...והקריב המקריב</em>: הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחח בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל (בראשית ד:ד) ובנח (בראשית ח:כא) ובאברהם (בראשית יב:ז), וכענין (שמות כד:ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים, לא זולת זה. ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד...
--ספורנו, במדבר טו:ג
Sforno's model of halachic history is that ה׳ added new laws throughout the 40 years in the wilderness, as the spiritual level of בני ישראל changed. Originally there was no need for a משכן or mandated קרבנות.
{:he}
>מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך; בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך׃
--שמות כ:כא
{:he}
><em>מזבח אדמה תעשה לי</em>: וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה.
--ספורנו, שמות כ:כא
And only after חטא העגל, they made it clear they need impressive buildings with gold and silver, and they need formal rituals. So ה׳ gave them rituals.
{:he}
><b>לח</b> וזה אשר תעשה על המזבח; כבשים בני שנה שנים ליום תמיד׃ <b>לט</b> את הכבש האחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃ <b>מ</b> ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעת ההין יין לכבש האחד׃...<b>מב</b> עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה׳ אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם׃ <b>מג</b> ונעדתי שמה לבני ישראל; ונקדש בכבדי׃
--שמות פרק כט
This was in פרשת תצוה, as part of מלאכת המשכן.
And this helps explain a problem in נ״ך.
{:he}
><b>כב</b> כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח׃ <b>כג</b> כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם; והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם׃
--ירמיהו פרק ז
{:he .lines}
>זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי;
עולה וחטאה לא שאלת׃
--תהילים מ:ז
{:he}
> והנה מצאנו בתורה שמצוה על התמידים להקריבם בכל יום! התשובה בזאת השאלה: כי תחלת מצות הא־ל לישראל לא היתה אלא שישמעו בקולו. וכן אמר במרה (שמות טו:כו): אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה. וכשהתחילו לחטוא צוה אותם על הקרבנות, על קרבנות היחידים ועל קרבנות הצבור...ואלו לא חטאו ישראל במדבר לא צוה אותם הא־ל יתברך על הקרבנות, כי מתחלה לא צוה אותם עליהם.
--רד״ק, תהילים מ:ז
Note that this is about the formalized, mandatory קרבנות. The קרבנות רשות, that a person offers out of a sense of closeness to הקב״ה (however we hold in the מחלוקת of Rambam and Ramban about the reason for specifically *animal* sacrifices), were always part of the halacha. (ויקרא א:ב)‎ אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳.
But the innate closeness that we felt to ה׳ at מעמד הר סיני was lost with חטא העגל. So we have a ceremony to recall that מעמד הר סיני.
{:he}
><b>ג</b> ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳; כבשים בני שנה תמימם שנים ליום עלה תמיד׃ <b>ד</b> את הכבש אחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃ <b> ה</b> ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין׃ <b>ו</b> עלת תמיד *העשיה בהר סיני* לריח ניחח אשה לה׳׃ <b> ז</b> ונסכו רביעת ההין לכבש האחד; בקדש הסך נסך שכר לה׳׃
--במדבר פרק כח
The תמיד, with its מנחה and נסך, is to re-enact the עלת תמיד העשיה בהר סיני that was part of מלאכת המשכן, that was אשר אועד לכם שמה.
But now, after חטא המרגלים, we are even further away from ה׳. So we get more laws.
{:he}
><em>לעשות ריח ניחח...והקריב המקריב</em>:...ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד.
--ספורנו, במדבר טו:ג
The re-connection to מעמד הר סיני is now extended to every individual.
{:he}
><b>כ</b> ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׃ <b>כא</b> ואולם חי אני; וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ׃ <b>כב</b> כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר; וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי׃ <b>כג</b> אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם; וכל מנאצי לא יראוה׃ <b>כד</b> ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה׃
--במדבר פרק יד
There are those who deserve to go in to the land and those who do not. A person may feel that they are not part of the ממלכת כהנים וגוי קדוש, even if they are part of כלל ישראל. The בשורה of כי תבאו אל ארץ מושבתיכם...והקריב המקריב...מנחה סלת...ויין לנסך is that your private קרבן, your expression of your desire to be close to הקב״ה, will be an echo of עלת תמיד העשיה בהר סיני לריח ניחח.
And that is why the text emphasizes וכי יגור אתכם גר. This aspect of the halacha tells us that everyone can experience that re-connection to ה׳.
----
But what about us? We don't have the בית המקדש, but we have an echo of the קרבנות.
{:he}
>איתמר ר' יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות, אבות תיקנום. ר' יהושע בן לוי אמר: תפילות, כנגד תמידים תיקנום.
--ברכות כו,ב
{:he}
>קשה לקבל, שכוונתו היא, שהתפילה נכנסת ממש כתחליף לקרבן התמיד, וממלאת את כל הפונקציות של קרבן תמיד. כי אם כך היה צריך אולי שרק כהן יתפלל, ורק אחד בכל העם. סביר, שהתפילות נוצרו על מנת ליצור מסגרת, מקבילה למסגרת, שיצרו קרבנות התמיד.
--הרב משה פינצ׳וק, [_תפילות--כנגד אבות, או כנגד תמידין_](https://www.etzion.org.il/he/halakha/orach-chaim/prayer-and-blessings/%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95-%D7%9B%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%99%D7%9F)
We are supposed to feel close to ה׳ constantly.
{:he}
>שויתי ה׳ לנגדי תמיד; כי מימיני בל אמוט׃
--תהלים טז:ח
But we can't do that (especially after the fall of חטא העגל). So we have fixed rituals.
{:he}
>הידיעה של ”שויתי ה'“, קיימת במידה מסוימת באדם, אך האווירה והתחושה של ”נגדי“ ושל ”תמיד“ לוקה בחסר. כולם יודעים ומאמינים במציאות הקב"ה, אבל לפעמים ”אני במזרח, והוא בסוף מערב“. התמידים נועדו ליצור אווירה ותחושה של "נגדי תמיד", על ידי יצירת מסגרת יומיומית. פעמיים ביום נוצר קשר ומגע בין האדם לקונו.
--הרב משה פינצ׳וק, [_תפילות--כנגד אבות, או כנגד תמידין_](https://www.etzion.org.il/he/halakha/orach-chaim/prayer-and-blessings/%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95-%D7%9B%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%99%D7%9F)
The נודע ביהודה is bothered by the fact that we don't read the psukim about the תמידים in our תפילות.
{:he}
>ואשר בדק לן מעלתו למה פסוקי המוספין קבעו בתפלת המוסף ופרשת התמיד לא תיקנו לומר בתפלה פסוקי התמיד.
>
הנה בדבר זה היה לי למנוע מלהשיב כי מי הוא ואיזה הוא שיאמר מלבו טעם על דברים העומדים ברומו של עולם ואנשי כנסת הגדולה להם לבדם נפתחו שערי שמים וקבעו הכל בטעם ידוע להם ואין אתנו יודע עד מה.
>
ואעפ"כ ע"פ פשוטן של דברים נלע"ד משום שהתפלות שנקבעו בכל יום נקבע בהם כל צרכי האדם וכל אחד בעת הצורך יפרוש כפיו בתפלה להתפלל...ואם היו מזכירין התמיד בפירוש בתפלה לא היה אפשר להתפלל אלא שחרית וערבית ולמי שהיה נולד איזה דבר להתפלל עליו לא היה יכול להתפלל ואין כל אדם ביכלתו לחדש נוסח תפלה מלבו. ולקבוע תפלה אחרת חוץ מתפלה שבמקום התמיד לא רצו להטריח בכל יום. ולכן אף שתפלתנו נגד תמידין תקנו לא קבעו זכרון התמיד בפירוש בתפלה...
--נודע ביהודה, מהדורא קמא, אורח חיים ד׳
{:he}
>אכן, תפילה קבועה, שלוש פעמים ביום, נתקנה כנגד הקרבנות. אבל עצם עניין התפילה, הוא דבר בסיסי של עמידה לפני ה', שהיה הכרחי גם ללא הקרבנות.
>
נסביר את דברינו--עד כה הבנו שמשמעות הביטוי ”תפילות כנגד תמידין“ היא שהתפילות מחליפות את הקרבנות. אמנם, הסבר זה אינו מדויק, שהרי עזרא ואנשי כנסת הגדולה אשר תיקנו את התפילה, היו בתחילת בית שני. כלומר, גם לפי הדעה שתפילות כנגד תמידים תיקנום, התקנה נתקנה עוד בזמן הקרבנות. התקנה הייתה להתפלל בבתים, באותו זמן שהיו מקריבים את קרבן התמיד. כך הפך קרבן התמיד מדבר שמשמעותו קיימת במקדש בלבד, לדבר שיש לו ערך בכל מקום.
--[_תפילות כנגד תמידין תקנום--דבר תורה לפרשת תצוה_](https://halachaveoraha.sulamot.org/%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%AA%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%9D-%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9/)
Our תפילות are not so much an exchange or a commemoration for the קרבנות but another way of reaching the same goal: ונעדתי שמה לבני ישראל; ונקדש בכבדי. And that was the בושרה of כי תבאו אל ארץ מושבתיכם: you will always have the ability to come close to ה׳.