This is a re-presentation of <//פרשת שופטים תשע״ו>.
This week's parsha outlines the structure of government of the Israeli republic: מלך-שופט-כהן-נביא.
{:he}
><b>ח</b> כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך; וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך בו׃
<b>ט</b> ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט׃
<b>י</b> ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃
<b>יא</b> על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃
<b>יב</b> והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את ה׳ אלקיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל׃
--דברים פרק יז
The central court has supreme authority.
{:he}
><em>לא תסור</em>: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
--רש״י, דברים יז:יא
This always bothered me. How can the Torah tell me that I need to agree to something that I unequivocally know to be false? Are we really supposed to suppress our own intellects?
The classic example is in Rosh Hashana:
{:he}
><b>ט</b>...באו שניים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה; וקיבלם רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הם--היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה; אמר לו רבי יהושוע, רואה אני את דבריך.
>
<b>י</b> שלח לו רבן גמליאל, גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך...נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.
--משנה ראש השנה פרק ב
Ramban explains that this doesn't mean that we are supposed to blindly accept what the שופט says:
{:he}
>אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך *תעשה* כמצותם...והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר...
--רמב״ן , דברים יז:יא
The halacha אומר לך על ימין שהוא שמאל is procedure, not epistemology. When I obey a verdict that I disagree with, I am not admitting that I am wrong; I am entitled to my understanding of the Torah. I am, however, acknowledging that the שופט has the authority to lay down the law. In the ideal state, there is a process for deciding the הלכה למעשה, and we do not want that תעשה התורה כמה תורות. *Something* has to be decided. But אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
Ran puts it this way:
{:he}
>הפרשה הזאת [דברים פרק יז] היא שורש התורה ויסודה, כי אי אפשר שישתוו החכמים כלם בדינים הפרטיים המתילדים בכל יום; לכן לסלק כל ספק מישראל, צותה התורה להיות מכריעי המחלוקת כת הסנהדרין, ובזה א״א שיתחדש שום ספק בזמנם שלא יתבאר, וכן אמר בפרק הנחנקים (סנהדרין פח) תניא אמר רבי יוסי: בתחלה לא היתה מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד היה יושב בלשכת הגזית ו...שאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבים בכל עירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול שואל מבית דינו אם שמעו אמרו להם וכו׳. אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם הסנהדרין יושבים...שאל שאלה בפניהם אם שמעו אומרים להם ואם לאו עומדים על המנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרים טהרו.
>
משרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
>
ולפי שזה עקר הדת החמירו בעונש זקן ממרא מאד עד שאמרו שאם רצו בית דין למחול אין מוחלין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
--דרשות הר״ן הדרוש השנים עשר
Ran relates this to an important principle about the way we learn and understand Torah:
{:he}
>אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא.
--בבא בתרא יב,א
What does חכם עדיף מנביא mean? There are many explanations, but let me start with Ran's understanding:
For a navi, there is a mitzvah to obey:
{:he}
><b>טו</b> נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון׃...<b>יט</b> והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו׃
--דברים פרק יח
But the authority of the נביא is very limited:
{:he}
>אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל; בהר סיני׃
--ויקרא כז:לד
{:he}
><em>אלה המצות</em>: שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
--תמורה טז,א
The נביא has no *halachic* authority, and no interpretive authority. If they are so commanded by ה׳, they can issue a הוראת שעה.
For the חכם, we have the command to obey as above, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך.
{:he}
>והוא מן הטעם הזה, שאין כח בנביא, רק שיגיד מה ששמע, לא שיוסיף דבר מלבו. ואם יאמר אמת, מצוה לנו לשמוע לו, ואם יאמר ההפך, מצוה לבלתי שמעו. אך החכם הן ש*יאמר אמת או לא יאמר, מצוה לשמוע לו*.
--דרשות הר״ן הדרוש השנים עשר
That׳s a very strange statement׃ How can the Ran say יאמר אמת או לא יאמר, מצוה לשמוע לו?
This goes back to our statement that אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
{:he}
>שזה נמסר לכל חכם וחכם שיבאר הדבר בדעתו, הן שיאמר אמת או לא יאמרהו, הדבר נמסר לשיקול דעתו, כמו שנהג רבי יהושע עם רבן גמליאל שבא אצלו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו.
--דרשות הר״ן הדרוש השנים עשר
The GRA explains that ה׳ *changed the definition* of אמת to allow human beings to decide.
{:he}
>אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים, וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. הדא הוא דכתיב (תהלים פה:יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר אל יברא, שכלו שקרים. צדק אומר יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח:יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים מה אתה מבזה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שלך? [אמר הקדוש ברוך הוא:] תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב (תהלים פה:יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.
--בראשית רבה ח:ה
{:he}
>והכוונה כך הוא, דאמת אמר אל יברא מפני השקרים, ר״ל מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה הקב״ה? השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי שיסכימו הם כן יקום. שנאמר אמת מארץ תצמח, ומשנתן הקב״ה התורה לישראל צוה בעצמו שאם יולד איזה ספק בתורה יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם...על כן כשיצא הבת קול ואמר הלכה כר״א, עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר ”לא בשמים היא“! ר״ל שכבר יצא הפסק דין מיד הדיין. על כן אין אנו משגיחין בבת קול ולא בשום נברא בעולם במה שנוגע בעניני הדת רק כפי הסכמת חכמי התורה, למטה בארץ.
--הגר״א, קול אליהו רכו
And Rav Moshe says this is the famous message about משה רבינו and the crowns on the letters.
{:he}
>ובזה ביארתי מה שאיתא ב־[מנחות כט,ב]: א"ר יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע! מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
>
שלכאורה לא מובן לשון כתרים שאמר. ועוד קשה שאלת משה מי מעכב, מה כוונתו בזה?...אבל לפי מה שבארתי מדויק לשון כתרים, שנמצא שהשי"ת עשה את אותיות התורה למלכים: היינו שיעשה החכם וידמה מלתא למלתא ויפסוק הדין כפי הבנתו טעם האותיות שבתורה...אף שאפשר שלא נתכוונו להאמת ולא היה דעת הב"ה כן, דהקב"ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב ואת המסור בע"פ בסיני, לפי הבנתם ויותר לא יפרש ולא יכריע השי"ת בדיני התורה שלא בשמים היא, אלא הסכים מתחלה להבנת ופירוש חכמי התורה *ונמצא שאותיות התורה הם מלכים* שעושין כפי מה שמשמע מהתורה לחכמי התורה אף שאולי לא היה זה כהבנת השי"ת...וזהו פירוש ”מי מעכב“, שמשה שאל...למה נתת כח מלוכה להאותיות שימצא שלפעמים יעשו שלא ככוונתך. והשיב הקדוש ברוך הוא, משום שע"י זה ידרשו ר"ע וכל החכמים תילין של הלכות שהוא הגדלת תורה ממעט הנכתב והנמסר, ולכתוב הרבה כל דבר בפרט אין קץ שהתורה היא בלא קץ וגבול.
--שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א הקדמה
Rav Hutner goes further in explaining חכם עדיף מנביא: arguments create even more Torah.
{:he}
>וחידוש עוד יותר גדול יוצא לנו מכאן כי מרובה היא מדת הבלטת כוחה של תורה שבעל פה המתגלה במחלוקת הדעות, מאשר במקום הסכמת הדעות. כי הלא בהך דאלו ואלו דברי אלוקים חיים כלול הוא היסוד כי גם השיטה הנידחית מהלכה דעת תורה היא...ונמצא כי מחלוקתם של חכמי תורה מגלה את כוחה של תורה שבעל פה הרבה יותר מאשר הסכמתם. מלחמתה של תורה איננה אופן אחד בין האופנים של דברי תורה, אלא שמלחמתה של תורה היא יצירה חיובית של ערכי תורה חדשים, שאין למצוא דגמתם בדברי תורה סתם.
--רב יצחק הוטנר, פחד יצחק, חנוכה ג:ד
This is not the case with a נביא. To speak in the name of G-d is to be infallible; there is no room for other views. If we disagree with a נביא, we are declaring him a נביא שקר. More than not listening to him, he is liable for capital punishment.
אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין is not a principle that limits my understanding of Torah; it is the principle that I have to respect *others* understanding of Torah. Even I am convinced the other is wrong, I have to allow that theirs may be the correct interpretation of Torah, and (if a decision must be made; not all disagreements have to be decided) all valid opinions must be taken seriously. And that was the problem with תלמידי שמאי והילל.
{:he}
>משרבו *זחוחי הלב* רבו מחלוקת בישראל; משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
--סוטה מז,ב
{:he}
>זחיחות דעת, שגרמה לתלמידים להיות בטוחים בעצמם יותר מדי, ולא להקשיב לדעות אחרות.
--יהודה איזנברג, [_מחלוקות והכרעת הלכה_](http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/mahlokot-2.htm)
Rav Lichtenstein describes this process of תורה שבעל פה:
>[H]owever,
there is the vibrant and entrancing world within which exegetical debate and
analytic controversy are the order of the day, and within which divergent and
even contradictory views are equally accredited. The operative assumption is
that, inherently and immanently, the raw material of Torah is open to diverse
interpretations; that /gedolei yisrael/, all fully committed and
conscientiously and responsibly applying their talents and their knowledge to
the elucidation of texts and problems, may arrive at different conclusions.
License having been given to them all to engage in the quest, the results all
attain the status of Torah, as a tenable variant reading of *devar Hashem*:
“Both these and those are words of the living G-d.”
--Rav Aharon Lichtenstein, [_The Human and Social Factor in Halakha_](http://www.lookstein.org/articles/human_social_factor.htm)
אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין tells us that no one has a monopoly on Divine Truth.