This week's parasha starts with the emanations and penumbras of the fifth דברה: <blockquote lang=he><p>כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלקיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה׳ אלקיך נתן לך׃</p> <footer class=source>דברים ה:טז</footer></blockquote> The question is often asked, why is כיבוד אב ואם in the first tablet? We assume the first tablet is the מצוות בין אדם למקום. The usual answer is that honoring parents is a part, almost a metaphor, for honoring G-d Himself: <blockquote lang=he><p>ת״ר :נאמר (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר (משלי ג) כבד את ה׳ מהונך; השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו, ונאמר (דברים ו) את ה׳ אלקיך תירא ואותו תעבוד; השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום...</p> <footer class=source>קידושין ל,ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> ומצות כיבוד אב ואם, אף על פי שהוא בין אדם לחבירו, מכל מקום מצוה זו נוגעת גם בכבוד המקום ברוך הוא, לפי ששלושה שותפין באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף...קל וחומר שתכבד את אביך שבשמים אשר נתן בך הנשמה החלק המעולה הקיים לנצח .</p> <footer class=source>כלי יקר, שמות כ:יב</footer></blockquote> And that extends into this parasha, which deals with all forms of authority: <blockquote lang=he><p>שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלקיך נתן לך לשבטיך; ושפטו את העם משפט צדק׃</p> <footer class=source>דברים פרק טז:יח</footer></blockquote> Rav Yitzchok Hutner makes an "etymological" point that I find fascinating: <blockquote lang=he><p>חכמת לשון הקודש הזמינה יחד לפונדק אחד את שני השרשים של משל וממשלה, מפני שכל ענין של מלכות וממשלה, כפי שהן מתנהגות כאן למטה, אינן אלא משל למלכותו יתברך וממשלתו למעלה. ורק מפני זה מושג המשל ומושג הממשלה, יונקים הם זה מזה כשהם מתלבשים בלשון הקודש...</p> <footer class=source>פחד יצחק, ראש השנה כה:ד</footer></blockquote> Not only is the nature of human authority a metaphor for Divine authority, but that is the very nature of metaphor itself. If we see the human mind as a tool for learning Torah (this is a major point I'd like to go into more in the future), then the reason that literary techniques like metaphor and metonymy appeal to us is because it gives us the ability to relate to Torah and to ה׳. <hr/> The laws of authority continue: <blockquote lang=he><p><b>טז:יט</b> לא תטה משפט לא תכיר פנים; ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם׃ <b>טז:כ</b> צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך׃ </p> <p><b>טז:כא</b> לא תטע לך אשרה כל עץ; אצל מזבח ה׳ אלקיך אשר תעשה לך׃ <b>טז:כב</b> ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלקיך׃</p> <p><b>יז:א</b> לא תזבח לה׳ אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע; כי תועבת ה׳ אלקיך הוא׃</p> <footer class=source>ספר דברים</footer></blockquote> The question is, what to these last three prohibitions have to do with judging? What are they doing here? They must somehow be relevant, and the halacha specifically says that in ספר דברים, we can derive legal implications from the placement of adjacent laws: <blockquote lang=he><p>אמר רב יוסף אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה דריש.</p> <footer class=source>יבמות ד,א</footer></blockquote> And the midrash puts all six of these laws together: <blockquote lang=he><p><b>יח</b> וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל; וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז׃ <b>יט</b> שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּה מֵאַחֲרָיו וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת; וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת׃ <b>כ</b> וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה; לֹא נַעֲשָׂה כֵן לְכָל מַמְלָכוֹת׃</p> <footer class=source>מלכים א פרק י</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> א״ר אחא בוא וראה שש מעלות היה לכסא של שלמה. מנין? שנא׳ (מלכים א י) שש מעלות לכסא. ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה; ואלו הן: לא תטה משפט, ולא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, לא תטע לך אשרה, ולא תקים לך מצבה ולא תזבח לה׳ אלקיך שור ושה, הרי ששה. והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה; כיון שהיה עולה מעלה הראשונה ,היה כורז לא תטה משפט. מעלה השנייה, היה כורז לא תכיר פנים שלישית, היה כורז לא תקח שוחד. רביעית, לא תטע לך אשרה. חמישית, לא תקים לך מצבה. ששית, לא תזבח לה׳ אלקיך.</p> <footer class=source>דברים רבה (וילנא) פרשת שופטים פרשה ה</footer></blockquote> I'm going to answer the question based on the Kli Yakar on פרשת משפטים, who asks: <blockquote lang=he><p>וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין שלושה לאוין אלו, לא תטע ולא תקים ולא תזבח, אל כסא אשר הוכן ליושב על מדין. וכי בעבור שהם סמוכים בתורה נסמכו בכסא? ויותר היה נכון אם היה כותב במקומם ולא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו. </p> <footer class=source>כלי יקר, שמות כא:א </footer></blockquote> And in fact, there is a version of this midrash that does use the "right" laws: <blockquote lang=he><p> א״ר הונא: שש כנגד שש מצות שהמלך הוא מוזהר עליהם ומצווה, דכתיב (דברים יז) לא ירבה לו נשים לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, (דברים טז) לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שחד. עלה במעלה ראשונה הכרוז מכריז, ואומר לו לא ירבה לו נשים, בשנייה מכריז לא ירבה לו סוסים, בשלישית מכריז וכסף וזהב לא ירבה לו, ברביעית לא תטה משפט, בחמישית לא תכיר פנים, בששית לא תקח שחד...בא לישב אומר לו דע לפני מי אתה יושב, לפני מי שאמר והיה העולם.</p> <footer class=source>אסתר רבה (וילנא) פרשה א:יב</footer></blockquote> <hr/> The Maharal takes the last three laws literally, and says that שלמה as the king needed a specific warning against עבודה זרה: <blockquote lang=he><p>...שלשה אחרונים שחוטא אל ה׳ יתברך. והמלך מפני שהוא מלך יש לעשות משפט לבריות כי זהו מלכותו, ומפני שהוא מלך יש לחשוש כי ירום לבבו ולא יהיה עובד ה׳ יתברך בשביל רום לבבו, ולפיכך היה יוצא הכרוז שאם רוצה שלמה שיהיה יושב על כסא המלכות יהיה נזהר בדין ושיהיה עובד ה׳...ולכך לא יטע אשירה שהיא עבודה זרה...</p> <footer class=source>מהר״ל, נתיבות עולם, נתיב הדין א</footer></blockquote> But the Kli Yakar takes them metaphorically. They teach us something about the nature of משפט and שופטים: <blockquote lang=he><p>מזה ראיה ברורה שכל ששה לאוין אלו מדברים מענין המשפט; ומהיכן למד שלמה המלך לומר כן? אלא ודאי שהבין זה מן סמיכות פרשת משפטים לפרשת מזבח לומר שתשים סנהדרין אצל מזבח, ולמאי נפקא מינה צוה הקדוש ברוך הוא לשום סנהדרין אצל מזבח אלא ודאי כדי ללמד דעת את העם, שכל הפוסל במזבח ובהנקרבים עליו פוסל גם בסנהדרין.</p> <footer class=source>כלי יקר, שמות כא:א </footer></blockquote> It goes back to the laws that Moshe taught immediately after מעמד הר סיני, <em>before</em> he went up for 40 days: <blockquote lang=he><p><b>כ:יד</b> וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן; וירא העם וינעו ויעמדו מרחק׃ <b>כ:טו</b> ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה; ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות׃ ... <b>כ:יז</b> ויעמד העם מרחק; ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים׃ </p> <p><b>כ:יח</b> ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל; אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׃ <b>כ:יט</b> לא תעשון אתי; אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם׃ <b>כ:כ</b> מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך; בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך׃ <b>כ:כא</b> ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית; כי חרבך הנפת עליה ותחללה׃ <b>כ:כב</b> ולא תעלה במעלת על מזבחי; אשר לא תגלה ערותך עליו׃ </p> <p><b>כא:א</b> ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם׃ ...</p> <footer class=source>ספר שמות</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אלו הדינין שבזאת הפרשה בסיני קודם רדתו מן ההר תכף אחר עשרת הדברות. אבל כל שאר המצות נאמרו בעלותו אל ההר לקבל הלוחות.</p> <footer class=source>ר׳ עובדיה מברטנורא (עמר נקא) שמות כא:א </footer></blockquote> There's a connection between building a מזבח and setting up משפטים: <blockquote lang=he><p>ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]. </p> <footer class=source>רש״י, שמות כא: א </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ובזה מיושב גם כן מה היה הצורך הגדול לצוות להם על עשיית המזבח: בשלמא הדינין היה צורך שעה, אבל המזבח לא היה כל כך צורך שעה, כי עדיין לא נצטוו על המשכן; אלא ודאי לכך הקדים מלאכת המזבח אל פרשת משפטים לומר לך שתשים הסנהדרין אצל המזבח כדי שילמדו מן המזבח ש<em>כל מה שפוסל במזבח פוסל גם בסנהדרין</em>.</p> <footer class=source>כלי יקר, שמות כא:א </footer></blockquote> <hr/> What does that mean, כל מה שפוסל במזבח פוסל גם בסנהדרין? Each of the "superfluous" laws teaches us how to approach judgment and authority. ###לא תקים לך מצבה <blockquote lang=he><p> <em>ולא תקים לך מצבה</em>: מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפילו לשמים. <em>אשר שנא</em>: מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה.</p> <footer class=source>רש״י, דברים טז:כב </footer></blockquote> The metaphor is obvious: <blockquote lang=he><p>הוא היה אומר, אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד; ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה.</p> <footer class=source>משנה אבות ד:ח </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> ודוגמא לזה בענין הדן יחידי בימי האבות לא הקפיד הקדוש ברוך הוא כל כך, כי שם ועבר ואברהם יצחק ויעקב היו דנין יחידי; וכן יהודה אמר הוציאוה ותשרף שמע מינה שהיה דן יחידי. וכן משה היה דן יחידי קודם שבא יתרו, לפי שהיו שלמים בדעתם והיה בהם מדעת קונם ובלתי יראים מן הטעות. וכאשר נתמעטו הלבבות והיו הלוך וחסור צוה ה׳ שלא לדון יחידי.</p> <footer class=source>כלי יקר, שמות כא:א</footer></blockquote> Don't try to judge alone. <hr/> ###לא תטע לך אשרה <blockquote lang=he><p>אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין [על הציבור] שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר (דברים טז) שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה (דברים טז) לא תטע לך אשרה כל עץ. אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר (דברים טז) אצל מזבח ה׳ אלקיך. כתיב (שמות כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב--אלהי כסף ואלהי זהב הוא דלא עבדי; הא דעץ שרי? אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב.</p> <footer class=source>סנהדרין ז,ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>א״ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח--ראוי לגדעו כאשירה.</p> <footer class=source>סוטה ה,א </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> וכל זה יש ללמוד שיהיו גם כן הסנהדרין נמוכי הדעת כי כל עניו ושפל רוח משפיל מלא קומתו ארצה, ולכך נאמר (תהלים כה:ט) ידרך ענוים במשפט. אבל הגס לבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח (אבות ד:ו), כי אינו דן במתון לפי שהוא בוש לשאול על ספיקותיו...ומה ענין גס רוח אל האשירה אלא לפי שזה הבלתי הגון הוקם בעבור אושר ושבח קרוביו והרי הוא כאשירה שיש לה ענפים רבים ועלים לישב בצלו כך מושיבים אותו לדיין כדי שיהיו קרוביו יושבים בצלו ובאמת סר צילם מעליהם ואין להאריך מזה. </p> <footer class=source>כלי יקר, שמות כא:א</footer></blockquote> It's not enough to hear other opinions; you have to <em>listen</em> to them. <hr/> ###לא תזבח לה׳ אלקיך <blockquote lang=he><p>דתני רב יוסף כשם שב״ד מנוקים בצדק כך ב״ד מנוקים מכל מום שנאמר (שיר השירים ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך.</p> <footer class=source>יבמות קא,א-ב</footer></blockquote> What does a blemish have to do with justice? The classic "blemishes" are being blind and lame: <blockquote lang=he><p>וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה׳ אלקיך׃</p> <footer class=source>דברים טו:כא</footer></blockquote> And both of these are metaphorically associated with taking bribes: <blockquote lang=he><p>...כי השחד יעור עיני חכמים...</p> <footer class=source>דברים טז:יט</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>א</b> מזמור לדוד; ה׳ מי יגור באהלך; מי ישכן בהר קדשך׃<br/> ... <b>ה</b> כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח;<br/>עשה אלה לא ימוט לעולם׃</p> <footer class=source>תהילים פרק טו</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>כיון שנותן הדיין את ליבו על השוחד נעשה עור בדין, ואינו יכול לדון אותו באמת</p> <footer class=source>מדרש תנחומא, שופטים</footer></blockquote> Taking bribes creates a מום, not just in that specific case, but it is a מום רע, a permanent disability. Impartial judgment becomes impossible. <hr/> Why do we care? Because we are all judges, about others and about ourselves. As Rav Dessler says: <blockquote lang=he><p>והנה כל אדם הוא דיין, כי תמיד מוטל עליו לשפוט על צדק הנהגתו ואמתת השקפתו. אך כשנתבונן בערך הנגיעות המשפיעות עלינו בדיונים אלה, נמצא שהן תקיפות לאין ערך מכל שוחד שיוכלו לתת לשופטים של בית־דין.</p> <footer class=source>מכתב מאליהו, שורש המוסר, כרך א, עמ׳ 56</footer></blockquote> Our prejudices and self-interest act as "bribes" that blind our judgment. The Torah is telling us to not be a מצבה--don't be so self-important that you think you alone can judge; don't be an אשרה--don't try to overshadow others; and don't be a בעל מום--don't let your self-interest blind you.