This is a re-presentation of <//פרשת פנחס תשע״ז>. This week's parsha, and the next two, describe the preparation for entering the land, and for the transition of power from Moshe to Yehoshua. {:he} ><b>טו</b> וידבר משה אל ה׳ לאמר׃ <b>טז</b> יפקד ה׳ אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה׃ <b>יז</b> אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם; ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רעה׃ <b>יח</b> ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו; וסמכת את ידך עליו׃ --במדבר פרק כז But then, instead of going on to the status of the chiefs of staff ((במדבר ל:ב)‎ וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר), the text tells us about the sacrificial order in the מקדש: {:he} ><b>א</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>ב</b> צו את בני ישראל ואמרת אלהם; את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו׃ <b>ג</b> ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳; כבשים בני שנה תמימם שנים ליום עלה תמיד׃ <b>ד</b> את הכבש אחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃ --במדבר פרק כח This is surprising, not just because it is a set of laws in the middle of the narrative, but because we've seen these laws before. The קרבן תמיד was introduced as part of building the משכן: {:he} ><b>לח</b> וזה אשר תעשה על המזבח; כבשים בני שנה שנים ליום תמיד׃ <b>לט</b> את הכבש האחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׃ --שמות פרק כט And the מוספים are mentioned in פרשת המועדים in אמור, but the details are put off until here: {:he} ><b>ד</b> אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם׃ <b>ה</b> בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים; פסח לה׳׃ ...<b>ח</b> והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים; ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו׃ --ויקרא פרק כג {:he} ><em>והקרבתם אשה וגו'</em>: הם המוספין האמורים בפרשת פינחס. --רש"י, ויקרא כג:ח Every one asks this question: why are the קרבנות, the תמיד and the מוספים, written in the Torah here, when those laws must have been given forty years earlier? {:he} ><em>צו את בני ישראל וגו'</em>: צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים. --אור החיים, במדבר כח:ב Rashi answers briefly: {:he} ><em>צו את בני ישראל</em>: מה אמור למעלה? יִפְקֹד ה׳. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. --רש״י, במדבר כח:ב In other words, Moshe is told review these laws (that had already existed), now, at the end of the 40 years in the wilderness. And he does so: {:he} >ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה׃ --במדבר ל:א But that doesn't really answer the question. ה׳ tells Moshe, “if you are so concerned about the transition, then you need to remind them about the קרבנות”. Why? I think the answer lies in a well-known lost Midrash: lost in the sense that we have no source, but it's quoted all the time. {:he} >בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא ”שמע ישראל“. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ”ואהבת לרעך כמוך“. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא ”את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים“. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי... --מהר״ל, נתיבות עולם, נתיב אהבת ריע א; מובא בשם הקדמת עין יעקב בשם ”מדרש אחד“ We understand why אהבת לרעך כמוך is a כלל גדול בתורה; it's the basis of מצוות בין אדם לחבירו. We understand why שמע ישראל is; it's the basis of מצוות בין אדם למקום. But הכבש האחד תעשה בבקר? Why is that important? Maharal explains that it expresses the need for consistency and permanence: {:he} >ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבוקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד את ה׳ יתברך <em>בתמידות הגמור</em> והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר: את הכבש האחד תעשה בבוקר...שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה. --מהר״ל, נתיבות עולם, נתיב אהבת ריע א Rav Amital expanded on this: {:he} >יציבות וקביעות הם כלל גדול בתורת החינוך היהודי. כבש אחד בבוקר, כבש אחד בין הערביים. תמידין כסדרן. אם כלל זה נכון בימים שבהם אין בעיות לעם ישראל, על אחת כמה וכמה בימים אלה. > התקופה שאנו חיים בה היא תקופה קשה. בעוונותינו הרבים, כמעט ואין בה שבוע ללא פיגוע. נשאל את עצמנו: מה צריכה להיות התנהגותנו בימים אלה? מה אנו, אזרחים פשוטים, יושבי בית המדרש, יכולים לעשות? > והתשובה: ”את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים“. יציבות, קביעות, רצף. זה המסר הגדול גם לאחינו שבגולה. על אף כל מה שקורה הכל מתנהל תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן. --הרב יהודה עמיטל, [_תנו לתורה לנצח_](https://www.etzion.org.il/he/philosophy/great-thinkers/harav-yehuda-amital/religious-insecurity-and-its-cures) (written in 2003) So that is ה׳'s message to Moshe: the key to the transition is not the people; it is the persistence of the institutions, the quotidian routines, that ensures our survival. ---- And it was exactly the loss of that כבש אחד בבוקר, כבש אחד בין הערביים that we mourned last week. {:he} >חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז--נשתברו הלוחות, ו*בטל התמיד*, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. --משנה תענית ד:ו The Slonimer notes that the צווי of the תמיד emphasizes that it requires שמירה: {:he} >צו את בני ישראל ואמרת אלהם; את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו׃ --במדבר כח:ב {:he} >וביאור אומרו ”תשמרו להקריב לי במועדו“, י"ל דנכלל בזה גם מלשון (בראשית לז:יא) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, וברש"י ”ממתין ומצפה מתי יבא“. והתורה הקדושה שהיא נצחית מרמזת בזה על זמן החורבן, שכאשר בטלה עבודת הקרבנות בפועל שהיא השורש של עבודת ה', העבודה בבחינת תשמרו, שהיא ההשתוקקות שכלל ישראל משתוקקים לעבודת הקרבנות וממתין ומצפה מתי יבא, שהענין הסגולי של הקרבנות שהוא סגולה לכל עניני עבודת ה׳ מתקיים בזמה"ז בכך שישראל מצפים להקריב הקרבנות ועי"ז ממשיכים את אור הקרבנות. וזהו ענין תפילות המוספין של ימים טובים שאומרים בהם את קרבנות היום ומתפללים בהשתוקקות גדולה להקריבם שם, שהרי זה כאילו הקריבו את הקרבן. וכמו שאמר הרה"ק מאפטא זי"ע לאחד שבא לפניו והשיח את לבו על צרותיו, והתרשם שאין הצדיק לוקח כ"כ את דאגותיו ללבו, והרגיש בזה הצדיק ואמר לו, על מה שלא הקריבו היום את קרבן התמיד אינני רואה עליך שאתה דואג, רק את דאגתך שלך אתה דואג. דהיינו שלא יש דאגה כבדה יותר... > וזה ענין ימי בין המצרים, שהם ימי השתוקקות שבהם משתוקקים ישראל ומצפים לישועה. וימים אלו מסייעים לבנין בית המקדש. וכמו שאחז"ל (מנחות קי,א) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, שלא אמרו כל הלומד אלא כל העוסק, ששם כל עסקו בזה ומשתוקק וממתין מתי יבוא לידי ואקיימנו, אז הרי זה כאילו הקריב עולה, שבזה ממשיך את ההארות והקדושה של הקרבנות. > וצדיקים אמרו שכ"ב ימי בין המצרים הם כנגד כ"ב הימים הקדושים, ימים נוראים וחג הסוכות ושמ"ע, ועל דעת מה כשמציירים ציור, עושים קודם רקע שחור כדי שיוכלו אח"כ לצייר עליו בכל הצבעים, עד"ז ימי בין המצרים הם בחינת הרקע השחור לימים הקדושים. ויבואר על פי הדברים, שהם זמן של השתוקקות לאלקות, יש השתוקקות כללית ויש ההשתוקקות הפרטית של כל יהודי לגאולת נפשו בהרגשת אלקותו יתברך, וזה בחינת הרקע השחור שעליו מאירים כל הגוונים. > וזהו גם ענין תשעה באב שהבכיה בו אינה בכיה לשם בכיה, אלא בכיה של השתוקקות. וזה ממשיך את בנין בית המקדש. --נתיבות שלום, פרשת פנחס, פרשת הקרבנות So we look to the day when את הכבש אחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים will be part of our boring routine.