After the experience of מעמד הר סיני, Moshe starts to get a list of laws. Most of them are the interpersonal laws of פרשת משפטים, but there are a few ritual laws at the end of this parsha: {:he} > <b>יח</b> ויעמד העם מרחק; ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים׃ > <b>יט</b> ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל; אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׃ <b>כ</b> לא תעשון אתי; אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם׃ <b>כא</b> מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך; בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך׃ <b>כב</b> ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית; כי חרבך הנפת עליה ותחללה׃ <b>כג</b> ולא תעלה במעלת על מזבחי; אשר לא תגלה ערותך עליו׃ --שמות פרק כ These are all halachot with which we are familiar except for the מזבח אדמה תעשה לי. {:he} ><em>מזבח אדמה</em>: מחבר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי בסיס. > ד"א שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חניתן. --רש״י, שמות כ:כא But that seems to be pushing the meaning, at least at the level of the פשט. Other מפרשים say that it is parallel to the mitzvah of אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם; don't make anything with images: {:he} ><em>מזבח אדמה תעשה לי</em>: י"מ לפי הפשט שלא תוכל לעשות בו שום ציורין ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תעשם אבני גזית מצויירין בצורות. --הטור הארוך, שמות כ:כא Sforno has a very different interpretation: {:he} ><em>מזבח אדמה תעשה לי</em>: וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה. > <em>כל המקום אשר אזכיר את שמי</em>: שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו. > <em>אבא אליך וברכתיך</em>: לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך. --ספורנו, שמות כ:כא There is a famous מחלוקת between Rashi and Ramban about the משכן. The commandment to build the משכן appears before the story of חטא העגל, but Rashi says that the commandment was in response to that sin, and if not for that sin, there would have been no משכן. Ramban says that we need to read the text in order and Moshe received the commandment to build the משכן during his first 40 days on הר סיני. Both agree, however, that once the people arrived in ארץ ישראל, they were commanded to build the בית המקדש with all its gold כלים. Sforno is saying something much stronger; he agrees that there would be a central place of worship: {:he} > תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳; מקדש אדנ־י כוננו ידיך׃ --שמות טו:יז {:he} ><em>בהר נחלתך</em>: בהר הבית שנאמר עליו (בראשית כב יד) בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה. > <em>מקדש ה' כוננו ידיך</em>: כאמרו (שמות כה:ח-ט) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ [וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם] כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, וכן דוד אמר (דברי הימים א כח:יט) הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית. --ספורנו, שמות טו:יז But that central place of worship would simply be a מזבח אדמה תעשה לי, a lump of dirt. Only after חטא העגל did ה׳ tell Moshe that, since the people were so impressed by all that gold, they should use it for building the בית המקדש. {:he} ><em>ויתן אל משה ככלותו</em>: אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד הא־ל יתברך במתן תורה, באמרו (שמות יט:ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ ובאמרו ”מזבח אדמה תעשה לי...בכל המקום אבא אליך“, עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. --ספורנו, שמות לא:יח But Sforno is much more radical than that. He says that *all* the mitzvot that are recorded later, in ספר ויקרא on, were not part of the original laws given to Moshe on הר סיני. Only after they sinned did the people need things like structured ritual services (the מזבח אדמה ideal was for voluntary sacrifices), and even the laws of כשרות: {:he} ><em>זאת החיה אשר תאכלו</em>: הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי...והשיג משה רבינו בתפלתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל (ויקרא ט:כג) וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם ואל ירידת אש מן השמים. ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמושכלות, כאמרו ”ונטמתם בם“ וכאמרו ”אל תשקצו את נפשותיכם“ וכאמרו ”ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים“, ”והתקדשתם והייתם קדושים“ פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו ”כי קדוש אני“... --ספורנו, ויקרא יא:ב In Sforno's view, after מעמד הר סיני,‎ בני ישראל were at the spiritual level of the אבות. When we say that the אבות kept the Torah, we mean that they were sensitive to רצון ה׳ and would do the right thing without being explicitly commanded. That also means that, when values conflict, they could decide the right course of action. Yaakov could marry sisters. Similarly, בני ישראל would be expected to avoid things that "contaminated" the soul, without a detailed list of "eat this, not that". ---- And that goes back to a fundamental argument about the nature of מתן תורה. {:he} >דתניא, רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. > ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב. --סוטה לז,א We know how "everybody" holds. {:he} >מה ענין שמטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. --רש׳י, ויקרא כה:א {:he} >כן אמרו רבותינו ז"ל בברייתא (בת"כ) וידבר ה' אל משה בהר סיני מה תלמוד לומר בהר סיני והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני. אלא לומר לך מה שמטה נאמרה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני. --הקדמת הרמב"ם למשנה ב:יג But Sforno is different. And his opinion is stronger than it appears; it's not that the פרטות were not taught to Moshe at הר סיני, but that *they didn't exist*. The Torah, as a respository of Divine wisdom, could have been read differently, without the פרטות that we have today. We know that the scroll of the Torah (as opposed to the לוחות and the תורה שבעל פה that was given at הר סיני) was only completed in the fortieth year in the wilderness. There is a מחלוקת in the gemara about how it was written. {:he} >א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה, מגילה מגילה ניתנה, שנאמר (תהלים מ:ח): אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי; ר' שמעון בן לקיש אומר: תורה, חתומה ניתנה, שנאמר (דברים לא:כו): לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. --גיטין ס,א This is usually understood as an argument about how the scroll was composed: {:he} ><em>מגילה מגילה ניתנה</em>: כשנאמרה פרשה למשה, היה כותבה; ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן. --רש״י, גיטין ס,א Sforno says something radically different. חתומה means sealed, with its meaning hidden. מגילה means revealed, explicit. Is the Torah esoteric or exoteric? There is a kabbalistic principle about the text of the Torah: {:he} >עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא... --רמב"ן, הקדמה לספר בראשית There is a way of reading the Torah not as מצוות but as שמותיו של הקדוש ברוך הוא. I don't know what that means, but Sforno says that I would have, had I not sinned with the עגל הזהב. {:he} >ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם; ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם׃ --שמות כד:יב {:he} ><em>והתורה</em>: החלק העיוני ממנה. > <em>והמצוה</em>: הוא חלק המעשי ממנה. > <em>אשר כתבתי</em>: כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה *חתומה* מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו (דברים לג:ב) וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך (שמות לד:כז) כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה [כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל] ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה. --ספורנו, שמות כד:יב Rav Copperman summarizes: {:he} >דרגת של ”חתומה“, דהיינו כולה כתובה ברצף אותיות בלתי נפסק, על דרך ”שמותיו של הקב״ה“. הקשר ההדוק בין הקב״ה ובין עם בחירו לא היה צריך ”להגביל“ את דרכי התנהגותם למתכונת קבועה זאת או אחרת. לא בית הלל ולא בית שמאי, לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל--אשר כולם בבחינת ”אלו ואלו דברי א־לקים חיים“--קובעים בצורה קבועה ועקבית. קביעות ועקביות אלו הן מסממניה ותוצאה מהכתוב עם כללי פרשנות. כאשר הכתוב נתון, מספר האפשרויות הפתוחות בפירוש אותו כתוב הוא תוצאה מ”ההדרכה“ הניתנת על ידי בעל הכתוב. זמן מתן תורה לעם אשר כולו הגיע לידי נבואה--ואם הגיע יכול היה להחזיק בדרגה ההיא--היתה שעת כושר לתת תורה ללא ”הגבלות“, תורה אשר תתפרש באופן מתמיד על ידי פניה ישירה אל הכתוב, אותו כתוב אשר אינו ”מגביל“ במשמעות הרגילה של ”הגבלה“. פניה ישירה זו היא מנת חלקם של בעלי רוח הנבואה או רוח הקודש, אשר יכולים לפנות ולקבל מענה הישר מן הכתוב בעל האין סופיות של אפשרויות בצירופי המלים והאותיות, כאשר כל תשובה ומענה הוא דברי א־להים חיים, בהיותם מורכבים מצירופים שונים של ”שמותיו של הקב״ה“. באורייתא זו נסתכל הקב״ה ולפיה ברא את עולמו...יש מקום להנהיג עולם בדרגת אבות מחד גיסא, ויש מקום להנהיג עולם בדרגת שבע מצוות בני נח מאידך גיסא. אפשר להנהיג עולם בדרגת בית שמאי ואפשר בדרגת בית הלל ועוד ועוד. כאשר ניתנה תורה לשש מאות אלף בני ישראל בדרגת נביאים, היתה אמנם הוה אמינא כי תימשך דרגה זאת, שהיא אותה דרגה עילאית אשר מאז אדם הראשון הושגה רק על ידי האבות הקדושים. --הרב יהודה קופרמן, פשוטו של מקרא, מדור א׳, פרק 5-א, עמ׳ 78 Sforno is not claiming that, if we understood רצון ה׳ well enough, we would not have to keep the מצוות. Once ה׳ told Moshe, "this is how to interpret the text" in the אהל מועד, then that was the law. The Torah went from חתומה, unfixed, to מגילה, explicitly frozen, in stages over the forty years. In the eyes of Sforno, at the end of this week's parsha, the ספר המצוות would have consisted of the מצוות בין אדם לחבירו of פרשת משפטים, and the simple מזבח אדמה תעשה לי. But we weren't at that level and our relationship with הקב״ה would be fixed in form for eternity.