This week's parasha starts with Moshe interrupting his speech to go down among בני ישראל: <blockquote lang=he><p><b>א</b> וילך משה; וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל׃ <b>ב</b> ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא; וה׳ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה׃</p> <footer class=source>דברים פרק לא</footer></blockquote> Now that phrase, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, reminds me of my Omi, wishing me ביז הונדערט און צוואַנציק. We add עמו״ש after people's names. "To 120" is a big deal, but no one really knows where it comes from. Moshe lived to 120, but lots of people in the Torah lived longer. Why Moshe? Why not Avraham, "ביז הונדערט און זיבעציק פינף יאר"? Why not David, "to 70 years"? Philologos, a language column in the Forward, connects it to the manner of Moshe's death: <blockquote lang=he><p><b>ה</b> וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳׃ ...<b>ז</b> ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו; לא כהתה עינו ולא נס לחה׃</p> <footer class=source>דברים פרק לד</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>To wish someone <i lang=yi>biz hundert un tsvantsig</i>, therefore, is to wish them a life as long and healthy as God permits and a death as quick and easy as Moses’. And although such a wish contains an element of exaggeration, 120 being beyond the range of even abnormal human-life expectancy, it is not so beyond the range that it seems totally absurd—as it would seem, for example, if, wishing you a life as long as Methuselah’s, I were to say, “Till 969!</p> <footer class=source><a href="https://forward.com/articles/1778/till-120/">Philologos, <cite>Till 120</cite></a></footer></blockquote> <hr/> But there's another potential source: <blockquote lang=he><p>ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר; והיו ימיו מאה ועשרים שנה׃ </p> <footer class=source>בראשית ו:ג</footer></blockquote> The Malbim says that this was the point that ה׳ limited the natural human lifespan, from the hundreds of years that are recorded in בראשית. <blockquote lang=he><p>ולכן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, מעתה יהיו ימי חיי האדם ק"כ שנה. ומאז התחיל ה' לקצר ימי חיי האדם שלא יאריכו ימים כ"כ, שע"י שימותו בקוצר ימים ייראו מהמות וישובו מדרכם הרעה, וגם שלא יהיה להם עת כ"כ להרבות זדון ופשע, וע"ז אמרו חז"ל שרמז בשגם הוא משה, שמשה לא חי רק ק"כ שנה כשנים הקצובים </p> <footer class=source>מלבי״ם, בראשית ו:ג </footer></blockquote> But there are lots of problems with that. First, the lifespans <i lang=he>after</i> the flood are also in the multiple hundreds. Second, the פשט of the pasuk is that 120 years is the limit of humanity's lifespan, not the individual person: <blockquote lang=he><p> <em>והיו ימיו וגו׳</em>: עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. </p> <footer class=source>רש״י, בראשית ו:ג</footer></blockquote> Third, 120 years is not a "natural" lifespan, as even Moshe says: <blockquote lang=he><p><b>א</b> תפלה למשה איש האלקים...׃<br/> <b>י</b> ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה <br/>ורהבם עמל ואון;<br/>כי גז חיש ונעפה׃</p> <footer class=source>תהילים פרק צ</footer></blockquote> And the well-known mishna doesn't even make it past 100: <blockquote lang=he><p>הוא היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.</p> <footer class=source>משנה אבות ה:כא</footer></blockquote> Fourth, this pasuk has 120 years as a bad thing. Why would we wish it on someone? <blockquote lang=he><p>וכן ראה להגר״י זילברשטיין שליט״א בספרו עלינו לשבח חלק ה׳ (עמוד תשלב) שהביא מספר מגד גבעות עולם (עמוד ק) שכתב בשם מרן הגר״ח (מבריסק) זצ״ל, שאסור לומר שתחיה עד מאה ועשרים, דיש בזה איסור של קללה, שהרי יכול לחיות יותר, ונמצא שמקללו במה שמגביל לו את החיים עד מאה ועשרים. ושם הביא שגם הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ״ל היה נגד מליצה זו לאחל לאדם לחיות רק עד מאה ועשרים (אמנם ראה בספר תולדות אנשי שם עמודים נד-נה, ובשו״ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ג' סימן קמה).</p> <footer class=source><a href="https://www.hidabroot.org/question/250726">הלל מאירס, <cite>האם אפשר לחיות יותר ממאה ועשרים שנה?</cite></a></footer></blockquote> <hr/> This idea, that there is a limit to human life, comes up on the יומים נוראים: <blockquote lang=he><p>בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ...</p> <footer class=source>ונתנה תוקף</footer></blockquote> And this idea, that we may die בְקִצּוֹ or לֹא בְקִצּוֹ is an important philosophical point: <blockquote lang=en><p>R. Sa’adiah Gaon (<cite>Emunos Ve-Dei’os</cite> 6:6) explains the widely accepted view among Medieval philosophers that a person’s lifespan is predetermined at birth but can vary for various reasons. Specifically, God will extend one’s life as a reward and shorten it as a punishment. Sometimes, someone righteous dies at a relatively young age that was actually later than he would have otherwise lived; his predetermined lifespan was actually extended. And someone wicked may die at a relatively old age that is younger than he would have otherwise lived.</p> <footer class=source><a href="http://www.torahmusings.com/2014/09/is-suicide-pre-ordained-on-rosh-hashanah/">Rabbi Gil Student, <cite>Is Suicide Pre-Ordained On Rosh Hashanah?</cite></a></footer></blockquote> So we have the idea that not everything is determined on Rosh Hashana: <blockquote lang=he><p>שאלת: הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה. </p> <p>תשובה: כל אדם יש לו קץ קצוב מספר ימי חייו, ודבר זה כתוב בתורה: את מספר ימיך אמלא, שנוי בנביאים: הנני מוסיף על ימיך, משולש בכתובים: הודיעני ה׳ קצי וכו׳...וחכמי המחקר מודים בו ונותנים טעם בדבר, אם מפאת הגרמיים השמימיים אם מפאת ההרכבה, כל עומת שהלחות השרשי והחום הטבעי באופן הראוי יארכו שני האדם... והבטיחה התורה להוסיף בחיי האדם מצד השכר, וייעדה למעט מצד העונש...</p> <p>על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ו<em>בראש השנה אינו נדון לא בחיים ולא במות</em>, אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו...ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב...</p> <p> ...ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או <em>מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה</em>...</p> <footer class=source>שו״ת הרשב״ש סימן קצה </footer></blockquote> But then wishing ביז הונדערט און צוואַנציק sounds like "I hope you run out the clock before you croak". Not much of a ברכה, especially if we allow that a צדיק could live longer. <hr/> The Sifrei has a very different perspective on what it means to live "to 120". It notes that 120 is three times 40, which is mentioned in the mishna as בן ארבעים לבינה.‎ 40 years is an intellectual generation: <blockquote lang=he><p>ותשקט הארץ ארבעים שנה...</p> <footer class=source>שופטים ג:יא, ועוד</footer></blockquote> After 40 years, the influence of the שופט wanes and בני ישראל return to idolatry. And that's why it took 40 years of wandering in the wilderness to get to the point that בני ישראל were ready to enter the land; <blockquote lang=he><p><b>א</b> ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם; אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו׃ <b>ב</b> המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם׃ <b>ג</b> ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה׃ </p> <footer class=source>דברים פרק כט</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה שנאמר (דברים כט) ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה וכתיב (דברים כט) ולא נתן ה׳ לכם לב וגו׳. אמר רבה ש״מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין</p> <footer class=source>עבודה זרה ה,ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>בן ארבעים לבינה</em>: שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כ"ט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה.</p> <footer class=source>ר׳ עובדיה מברטנורא, משנה אבות ה:כא </footer></blockquote> So what does it mean to be 120? <blockquote lang=he><p> <em>ומשה בן מאה ועשרים שנה</em>: זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים שנה, ואלו הם: משה, והלל הזקן, ורבן יוחנן בן זכיי, ורבי עקיבה. משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. הילל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. רבן יוחנן בן זכיי עסק בפרגמטיא ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. רבי עקיבה למד תורה בן ארבעים שנה ושמש את החכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.</p> <footer class=source>ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז:ז</footer></blockquote> The idea is not that they lived so long, but that they had the intellectual courage to reach 40, be set in their בינה, their understanding of the world and their role in it, and then go on to something completely different, not just once but twice. They made re-inventing themselves a חזקה. <blockquote lang=en><p> I once thought that there were no second acts in American lives...</p> <footer class=source>F. Scott Fitzgerald, <cite>My Lost City</cite>, as cited by <a href="https://www.npr.org/2013/05/08/182337919/fitzgerald-might-disagree-with-his-no-second-acts-line">Kirk Curnutt</a></footer></blockquote> And that's what the ברכה of ביז הונדערט און צוואַנציק יאר means. Not, "may you grow old", but "may you remain forever young, intellectually curious, willing to strike out in new directions". בן ארבעים לבינה should not be an invitation to inertia, but an opportunity for growth.