This Shabbat is Rosh Chodesh Nisan, so we take out three sifrei Torah today, for parashat Tazria, musaf Rosh Chodesh and Parashat Hachodesh:
<blockquote lang=he><p>רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים.</p>
<p>חָל לִהְיוֹת בְּתוֹך הַשַׁבָּת, מַקְדִימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת.</p>
<p>בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר.</p>
<p>בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אַדֻמָּה.</p>
<p>בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.</p>
<p>בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן.</p>
<footer class=source>משנה מגילה ג:ד</footer></blockquote>
It is called Parashat HaChodesh because of its first words, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם but we read it because Pesach is approaching:
<blockquote lang=he><p><em>ברביעית החדש הזה</em>: ששם פרשת הפסח.</p>
<footer class=source>פירוש רבי עובדיה מברטנורא, שם</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><b>א</b> ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר׃
<b>ב</b> החדש הזה לכם ראש חדשים; ראשון הוא לכם לחדשי השנה׃
<b>ג</b> דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה; ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית׃</p>
<footer class=source>שמות פרק יב</footer></blockquote>
It's not clear what the connection between הַחֹדֶשׁ הַזֶּה and Pesach is supposed to be, but the same connection comes up in the haftorah:
<blockquote lang=he><p>ברביעית ”החדש הזה“ ומפטירין (יחזקאל מה) ”כה אמר ה׳ אלקים בראשון באחד לחדש“.
ואיזו היא שבת רביעית כל שחל ר״ח ניסן להיות בתוכה ואפילו בע"ש.</p>
<footer class=source>מגילה ל,א-ב</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><b>יח</b> כה אמר א־דני ה׳ בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים; וחטאת את המקדש׃
<b>יט</b> ולקח הכהן מדם החטאת ונתן אל מזוזת הבית ואל ארבע פנות העזרה למזבח; ועל מזוזת שער החצר הפנימית׃
<b>כ</b> וכן תעשה בשבעה בחדש מאיש שגה ומפתי; וכפרתם את הבית׃
<b>כא</b> בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח; חג שבעות ימים מצות יאכל׃
<b>כב</b> ועשה הנשיא ביום ההוא בעדו ובעד כל עם הארץ פר חטאת׃</p>
<footer class=source>יחזקאל פרק מה</footer></blockquote>
If I'm supposed to be learning the laws of Pesach, why start with mentioning Rosh Chodesh Nisan? Rashi points out that החדש הזה לכם ראש חדשים has two levels of meaning:
<blockquote lang=he><p><em>החדש הזה</em>: הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי.</p>
<footer class=source>רש״י, שמות יב:ב </footer></blockquote>
<a href="https://www.aish.com/tp/i/wbr/48915537.html">Rabbi Avigdor Bonchek</a> points out that חודש in פשט means month, in דרש means new moon (ראש חודש). We are connecting both the beginning of the month (ראש חודש) and the beginning of the year (חודש ניסן) with Pesach. The gemara makes the connection with חודש ניסן explicit: ניסן is the month of new beginnings:
<blockquote lang=he><p>בניסן נגאלו; בניסן עתידין ליגאל.</p>
<footer class=source>ראש השנה יא,א</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p> <em>בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש</em>: ”בראשון“ זהו חדש ניסן שהוא חדש הגאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להגאל. לעתיד באחד לחדש יחנכו את המזבח בקרבנות...לא שיצאו מהגלות בניסן אלא קודם ניסן יצאו ויעלו עד שבאחד בניסן יהיה בנין הבית נשלם ויחנכו המזבח באחד בניסן. וכן עשו במשכן באחד בניסן החל אהרן לעבוד במזבח.</p>
<footer class=source>רד״ק, יחזקאל מה:יח</footer></blockquote>
Radak then points out a problem with our haftorah: יחזקאל gets the קרבנות wrong:
<blockquote lang=he><p><b>יא</b> ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה׳; פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם׃
...<b>טו</b> ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳ על עלת התמיד יעשה ונסכו׃</p>
<footer class=source>במדבר פרק כח</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p> ורז״ל הקשו החטאת עולה היא כלומר איך אמר כי פר של ר״ח יהיה חטאת שאמר וחטאת את המקדש והלא פר ר״ח עולה הוא כמו שכתוב בתורה ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה׳ פרים בני בקר שנים וגו׳ והשעיר הוא שהיה חטאת ואמרו אמר רבי יוחנן פרשה זו עתיד אליהו לדרשה כלומר שאין אנו יודעין לדרשה. </p>
<footer class=source>רד״ק, יחזקאל מה:יח</footer></blockquote>
The usual understanding of this is that יחזקאל is referring not to the regular קרבנות but to the celebration of the חנוכת הבית of the future בית המקדש:
<blockquote lang=he><p>והוא כפירוש מ"ש הר׳ יצחק אברבנאל שקרבנות אלה שחשב פה יהיו קרבנות מלואים, וקרבנות מלואים יהיו משונים, שכן היו משונים גם בימי עזרא ובימי משה, והיו הוראות שעה.</p>
<footer class=source>מלבי״ם, יחזקאל מה:יח</footer></blockquote>
Rav Hutner makes an important point, that every חנוכת הבית, every new beginning, involved some change to the quotidian routine:
<blockquote lang=he><p>בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים׃</p>
<footer class=source>שיר השירים ה:א</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p> <em>באתי לגני</em>: בימי חנוכת הבית.</p>
<p><em>אריתי</em>: ”לקטתי“ והוא לשון משנה...ונאמר על שם הקטורת שהקטירו קטורת יחיד הנשיאים על מזבח החיצון ונתקבלה והוא דבר שאינו נוהג לדורות. ועל כן נאמר ”אכלתי יערי עם דבשי“ יש דבש שהוא גדל בקנים כענין שנאמר (שמואל א יד:כז) בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ...ומוצצין הדבש ומשליכין העץ, ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש, את שאינו ראוי עם הראוי: קטרת נדבה וכן שעירי חטאת שהקריבו הנשיאים ואין חטאת קריבת נדבה ואני קבלתים בו ביום. </p>
<footer class=source>רש״י, שם</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>אחד מסוגי החיבה, היא אותה החיבה המיוחדת לשעה ראשונה ...שהיא באה בנתרתק זה של אכילת האינו ראוי עם הראוי.</p>
<footer class=source>הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק חנוכה יב:ג</footer></blockquote>
Each מלואים ceremony required an aspect of הוראת שעה:
<blockquote lang=he><p>וממילא שמע מינה, שכך הוא דינם של מילאוים שתהא בהן עקירת דבר מן התורה...וכל עצמה של נבואת יחזקאל לא באה אלא לגלות באיזה אופן תתקים העקירה...</p>
<p>והתחלת השראת השכינה מחייבת היא את החביבות של ”אכילת היער עם הדבש“...</p>
<footer class=source>הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק חנוכה יב:ד</footer></blockquote>
And that helps explain one aspect of the haftorah:
<blockquote lang=he><p><b>ו</b> וביום החדש פר בן בקר תמימם; וששת כבשים ואיל תמימם יהיו׃
<b>ז</b> ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו; ושמן הין לאיפה׃
<b>ח</b> ובבוא הנשיא דרך אולם השער יבוא ובדרכו יצא׃
<b>ט</b> ובבוא עם הארץ לפני ה׳ במועדים הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה; לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצאו (יצא)׃ </p>
<footer class=source>יחזקאל פרק מו</footer></blockquote>
<blockquote lang=en><p>The Talmud (Megilla 29a) derives from here that one who enters a <i lang=he>Beit Knesset</i> to pray is permitted to then exit from the opposite door even though this quickens his journey. This does not violate the general prohibition against using a synagogue as a <i lang=he>kapandarya</i>, a shortcut. Rabbeinu Nissim indicates that this is even a <i lang=he>mitzva</i> as doing so endears the <i lang=he>Beit Knesset</i> to the person...Many explain that by using opposite entrances, a person never becomes used to the synagogue and feels a greater sense of newness...</p>
<p>The requirement to renew and refresh our devotion to G-d and to take active steps to bring this about is clear. Prayer can be enhanced and refreshed by constantly adding in additional requests appropriate for that time's personal or communal needs...Torah study by its very nature encourages <i lang=he>chiddush</i>, constantly extracting new insights from the same text, no matter how many times it is studied...The very reading of the Arba Parshiyot adds "newness" to the "regular" Torah reading. </p>
<footer class=source>Rabbi Yakov Haber, <a href="https://www.torahweb.org/torah/2009/moadim/rhab_hachodesh.html"><cite>Renewal and Enthusiasm</cite></a></footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש:
שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי
לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו׃</p>
<footer class=source>תהילים כז:ד</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>תמיד היית [חנן פורת] נוהג לשאול על הפסוק הזה ”מה הרצון פה? לשבת דרך קבע בבית ה׳, או לבקר--ללכת ולחזור?“ והיית עונה: ”הרצון הוא לשבת בבית ה׳ דרך קבע, אבל להיות בתחושה תמידית של ביקור“.</p>
<footer class=source><a href="http://www.tariel.co.il/?CategoryID=2088">סיפור על הרב חנן פורת, מתוך ההספד של ביתו תרצה </a></footer></blockquote>
The constant renewal of the cycle of the month and of the cycle of the year (חודש האביב) remind us of the importance of התחדשות and that what we celebrate on פסח is the sense of כאילו הוא יצא ממצרים. It needs to be always new, always fresh.