In this week's parsha, Moshe gives a historical overview of Israel's journey. {:he} ><b>ח</b> ונעבר מאת אחינו בני עשו הישבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעצין גבר; <br/> ונפן ונעבר דרך מדבר מואב׃ <b> ט</b> ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה; כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה׃... > <b>יז</b> וידבר ה׳ אלי לאמר׃ <b>יח</b> אתה עבר היום את גבול מואב את ער׃ <b>יט</b> וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם; כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה׃...<b>כד</b> קומו סעו ועברו את נחל ארנן ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו החל רש; והתגר בו מלחמה׃ <b>כה</b> היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך׃ <b>כו</b> ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר׃ <b>כז</b> אעברה בארצך בדרך בדרך אלך; לא אסור ימין ושמאול ... > <b>לב</b> ויצא סיחן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יהצה׃ <b>לג</b> ויתנהו ה׳ אלקינו לפנינו; ונך אתו ואת בנו ואת כל עמו׃ --דברים פרק ב | | | |-|-| |{:style="width:100%"}|{:style="width:100%"}| |--[Syrian Desert](https://www.britannica.com/place/Syrian-Desert)|--[Kingdoms of עבר הירדן](https://www.slideserve.com/morey/the-land-of-moab-and-ammon)| The original story of sending messengers to Sichon is in פרשת חקת: {:he} ><b>יא</b> ויסעו מאבת; ויחנו בעיי העברים במדבר אשר על פני מואב ממזרח השמש׃...<b>יג</b> משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היצא מגבל האמרי; כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי׃... > <b>כא</b> וישלח ישראל מלאכים אל סיחן מלך האמרי לאמר׃ <b>כב</b> אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר; בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבלך׃ <b>כג</b> ולא נתן סיחן את ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחן את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה; וילחם בישראל׃ --במדבר פרק כא בני ישראל are coming from the east of Moav in the map above: {:he} ><em>בעיי העברים</em>:...”עי“ לשון ”חרבה“ היא—דבר הטאוט במטאטא. > {:en}<p>Metzudah Publications translation:‎ עִי‎ denotes desolation, [like] something swept clean with a broom.</p> --רש"י, במדבר כא:יא I mention that because in Moshe's retelling, he says ואשלח מלאכים ממדבר קדמות; he sends the messengers from the great eastern Syrian Desert. But Rashi has a problem with that. First, we have to notice the difference in the sending the messengers. In ספר במדבר, Rashi interprets that difference as פשט. {:he} ><em>וישלח ישראל מלאכים</em>: ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת...הכתובים הללו צריכין זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור. --רש"י, במדבר כא:כא But here, he says that Moshe is emphasizing the fact that *he* sent the messengers. That is the message of ממדבר קדמות. {:he} ><em>ממדבר קדמות</em>: אע"פ שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני--מן התורה שקדמה לעולם--כשבא הקב"ה לתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואע"פ כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. > ד"א, ממדבר קדמות--ממך למדתי, שקדמת לעולם; יכול היית לשלח ברק אחד ולשרף את המצרים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה:א) שַׁלַּח אֶת עַמִּי, במתון. --רש"י, דברים ב:כו In other words, sending messengers was not ה׳'s will; it was Moshe's. The midrashim that Rashi is based on are even more radical. {:he} >כשאמר לו הקדוש ברוך הוא עשה מלחמה עם סיחון; אפלו הוא אינו מבקש לעשות עמך את תתגר בו מלחמה, שנאמר: קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן [רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה]. > ומשה לא עשה כן אלא מה כתיב למעלה: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שאני מבטל דברי ומקים דבריך, שנאמר (דברים כ:י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. --במדבר רבה יט:לג {:he} >אמר רבי לוי: שלשה דברים עשה משה והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו...ואחת, בימי סיחון ועוג. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך הלחם עמו, סכור אמת המים שלו. ומשה לא עשה כן, שנאמר: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, עשית כראוי, שאני מסכים על ידך. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. --מדרש תנחומא, שופטים יט This is an example of Moshe using the human side of תורה שבעל פה; not the מסורה that was handed down, but use of logic and hermaneutic rules to derive what רצון ה׳ must be. We know that this is how halacha is supposed to work: {:he} >עמד רבי יהושע על רגליו ואמר (דברים ל:יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא!...אשכחיה רבי נתן לאליהו. א"ל: מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא? א"ל: קא חייך ואמר ”נצחוני בני, נצחוני בני“. --בבא מציעא נט,ב But it is striking to see it used by Moshe, who can talk to ה׳ directly. We've talked about the fact that Moshe, as the amanuensis of הקב״ה, has no human free will: {:he} >...רק שמשה שמצד עצמו עמל ויגע כל כך עד שהעלה עצמו למדרגה הגבוה שבמדרגות האנושי השלימות היותר האפשרי לכן זכה שיבטל ממנו הבחירה...([בני ישראל במעמד הר סיני] הוכרחו כמלאכים שמוכרחים מצד שכלם שע"ז נאמר כפה עליהם הר כגיגית שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל עליהם התורה)...(דברים ה:כז-כח) [לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם׃] וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי. שזהו שאצלו בטלה כל כוחות הגוף וחומריותו והשגתו צלולה ובהירה ונעדר בחירתו ונשאר משכיל מעוצם השגתו מוכרח להשלימות היותר נעלה ומטעם זה פירש מן האשה... --משך חכמה, שמות, הקדמה But here, and in a few other places, חז״ל saw Moshe not as the stenographer of תורה שבכתב, but as the beginning of מידות שהתורה נדרשת בהן. {:he} >שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא עמו. הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות. > הוסיף יום אחד מדעתו; מאי דרש? (שמות יט:י) הַיּוֹם וּמָחָר--היום כמחר. מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו. ולילה דהאידנא נפק ליה, שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? דלא שראי שכינה עד צפרא דשבתא. > ופירש מן האשה; מאי דרש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה (שמות יט:טו): הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים; אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. אני, שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן--על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו?- דכתיב (דברים ה:כז): לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וכתיב בתריה (דברים ה:כח): וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי... > שבר את הלוחות; מאי דרש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי״ג מצות, אמרה תורה (שמות יב:מג): כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. התורה כולה [כאן] וישראל משומדים, על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר (שמות לד:א): אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ, ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששברת. --שבת פז,א And that gets to the nature of ספר דברים itself. {:he} >האי דאקרי משנה תורה משה מפי עצמו אמרן, והא אוקימנא מלה...ביה תליא כלל ופרט תורה שבכתב ושבע"פ והוא אקרי תורה ומשנה תורה. --זוהר כרך ג (דברים) פרשת ואתחנן, רס,א The Artscroll Chumash puts it together similarly: >In this sense, <i lang=el>Deuteronomy</i> began as the <em>Oral Law</em> conveyed by Moses, and then, when G-d commanded him to inscribe his words in the Torah, it <em>became part of the Written Law</em>. --_Artscroll Stone Chumash_, Introduction to Devarim ---- The Lubavitch Rebbe, in Likutei Sichot 36 for Rosh Chodesh Shevat (double points to whoever can figure out the connection between דברים and Rosh Chodesh Shevat!), carries this further and shows the relevance to our own lives: {:he} >דהנה בנוגע לתורה שבע״פ מצינו דבר והיפוכו: מחד גיסא, התגלותה...היא ע״י בני ישראל, שהם המגלים עניני תורה שבע״פ, ע״י לימודם. ובזה מוכרחת דעתו והשגתו של לומד התורה; אבל לאידך, כל תוכן לימוד תורה הוא לגלות דבר ה׳. כלומר: ה­הלכה תלוי׳ (לא בהבנת האדם, אלא) שזהו רצונו ית׳, כי מהותה של תורה היא חכמתו ית׳, אלא שהקב״ה מסר אותה לבנ״י שהם יגלו אותה ע״י הבנתם. > וכיון שכל הגדרים שבתורה צ״ל להם יסוד בתורת משה, לכן ענין זה--שיחול שם תורה (”תורת ה׳“) על דבר חכמה שנתגלה ע״י דעתו והשגתו של אדם נברא--בתורת משה, הוא במשנה תורה, שגם שם ישנם שני קצוות אלה, שהיא דבר ה׳ שנתלבשה בדעתו והשגתו של משה, ועי״ז שישנו גדר זה בתורת משה, נמשך כן גם בכללות תורה שבע״פ. --לקוטי שיחות לו, ראש חודש שבט חכמה שנתגלה ע״י דעתו והשגתו של אדם נברא *is* Torah, and we get that from משה רבינו. Here Moshe teaches us that, within the guidelines of the Torah, ה׳ gave human beings the opportunity to choose the sort of world we would live in: התגר בו מלחמה or קראת אליה לשלום. Each of us has awesome power. Choose wisely.