This week's parsha includes the command to make trumpets: {:he} ><b>א</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>ב</b> עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם; והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות׃ <b>ג</b> ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד׃ <b>ד</b> ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל׃ <b>ה</b> ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החנים קדמה׃ <b>ו</b> ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החנים תימנה; תרועה יתקעו למסעיהם׃ <b>ז</b> ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו׃ <b>ח</b> ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות; והיו לכם לחקת עולם לדרתיכם׃ <b>ט</b> וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת; ונזכרתם לפני ה׳ אלקיכם ונושעתם מאיביכם׃ <b>י</b> וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם; והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה׳ אלקיכם׃ --במדבר פרק י The first set of psukim were only relevant in the wilderness; only the last two were מצוות לדורות:‎ והיו לכם לחקת עולם לדרתיכם. {:he} >לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות, שנאמר: וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרֹת. --משנה תורה, מצוות עשה נ״ט The verbs for blowing these trumpets are the same as the ones used for the שופר, and חז״ל put the two kinds of תקיע together. We learn many of the laws of שופר on ראש השנה from the חצוצרות here, ואכמ״ל. And in fact, in the בית המקדש, the two were used together: {:he} >בחצצרות וקול שופר; הריעו לפני המלך ה׳׃ --תהילים צח:ו {:he} ><b>ג</b> שופר של ראש השנה של יעל, פשוט, ופיו מצפה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. > <b>ד</b > בתעניות, בשל זכרים, כפופין, ופיהן מצפה כסף, ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. --משנה ראש השנה פרק ג {:he} ><em>שמצות היום בחצוצרות</em>: דסתם תענית על צרת צבור, וכתיב עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת. --ברטנורא, משנה ראש השנה ג:ד  --[Image of Temple Trumpets and Shofar from the Temple Institute store](https://templestore.co.il/product-page/קנבס-תקיעת-הכהנים-בחצוצרות-ושופר-בראש-השנה) {:he} >וכן הנהיג [לתקוע בשופר וחצוצרות] רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד. אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה? דכתיב: בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה׳; לפני המלך ה׳ הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא—לא. --ראש השנה כז,א ---- The Mishna describes how the שופרות-חצוצרות were used as part of the daily עבודה (which was the same way as for תעניות): {:he} >אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש...בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש, שלש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים. ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע. ובערב שבת היו מוסיפין עוד שש, שלש להבטיל העם ממלאכה, ושלש להבדיל בין קדש לחל... --משנה סוכה ה:ה {:he} ><em>מעשרים ואחת תקיעות</em>: בכל יום כדמפרש ואזיל פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע חשיב ליה תלת. > <em>שלש לפתיחת שערים</em>: שערי העזרה. > <em>תשע לתמיד של שחר</em>: כשהיו מנסכין את נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר ושלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקין בו ותוקעין הכהנים בחצוצרות ומשתחוים העם כדתנן במסכת תמיד (משנה ז:ג) הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה ועל כל תקיעה היתה תרועה באמצע ופשוטה לפניה ולאחריה. --רש״י, סוכה נג,ב We have talked (in <//פרשת נשא תש״פ>) about the songs of the Leviim and their parallel to our prayer. Here we learn that interdispersed with that song was the blast of the trumpets. That tells us something about our prayers as well. {:he .lines} ><b>ד</b> תקעו בחדש שופר; בכסה ליום חגנו׃... <b>ו</b> עדות ביהוסף שָׂמוֹ בצאתו על ארץ מצרים; שפת לא ידעתי אשמע׃ <b>ז</b> הסירותי מסבל שכמו; כפיו מדוד תעברנה׃ <b>ח</b> בצרה קראת ואחלצך; אענך בסתר רעם; אבחנך על מי מריבה סלה׃ --תהילים פרק פא The gemara (סוטה לו,ב) says the subject of אשמע is Yosef himself, but Rav Moshe Eisemann, in [_The Riddle of the Bowing Moon_](https://www.amazon.com/Riddle-Bowing-Moon-Reflections-Hatzadik/dp/B000AV4OOW), p. 70 points out that in the final psukim the subject is clearly ה׳; the first person section is ה׳ speaking. He is explaining the עדות that Yosef embodied: שפת לא ידעתי אשמע. “I listen to the language of ‘לא ידעתי’, 'I don’t know'.” We seek to pray to ה׳ but we don't have the words, and ה׳ reassures us that He will still hear and understand. That wordless prayer is the תקיעה. We know the famous story: {:he} >כפרי אחד היה רגיל להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש”ט ז”ל. היה לו ילד אטום לב, שלא היה יכול לתפוס אפילו את צורת האותיות, כל שכן לומר שום דבר שבקדושה...כיון שנעשה בר מצוה, נטלו אביו עמו על יום הכפורים, כדי לשמרו שלא יאכל ביום צום קדוש מחמת חסרון ידיעה. > היה לו לילד חליל קטן, שהיה מחלל בו תמיד בשעה שהיה יושב בשדה ורועה את הצאן. נטל את החליל ונתנו בבגדו, ואביו לא ידע... > היה הילד יושב כל יום הכפורים בבית המדרש, ולא התפלל, מפני שלא ידע כלום... > עמד והתפלל תפילת נעילה, כשידו מחזקת בכיס ובחליל. באמצע התפילה שמט הנער בחזקה את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול גדול בחליל, עד שתמהו כל השומעים... > כיון ששמע הבעש”ט את הקול, קיצר מכפי הרגלו. אחר התפילה אמר: תינוק זה בקול חלילו הֶעֶלָּה כל התפילות...ובחוזק תשוקתו חילל באמיתות נקודת לבו בלא שום פניה, רק לשמו יתברך לבדו, והבל פיו הנקי נתקבל מאד לפניו יתברך, ועל ידי זה העלה כל התפילות. --ש״י עגנון, _ימים נוראים_, מובא ב־Dr. Menachem Katz, [_The Baal Shem Tov and the Boy who Played Flute on Yom Kippur_](https://thegemara.com/article/the-baal-shem-tov-and-the-boy-who-played-flute-on-yom-kippur/) >And finally comes the sound of the shofar, piercing our defences, a wordless cry in a religion of words...And whether the shofar is our cry to G-d or G-d’s cry to us, somehow in that /tekia/, /shevarim/, /terua/—the call, the sob, the wail—is all the pathos of the Divine-human encounter as G-d asks us to take His gift, life itself, and make of it something holy by so acting as to honour G-d and His image on earth, humankind. --Rabbi Jonathan Sacks, [_“Like a breath of wind”: Ten lessons from Rosh Hashanah_](https://www.abc.net.au/religion/rabbi-sacks-ten-lessons-from-rosh-hashanah/12671432) ---- So why both שופר and חצוצרות, and why don't we blow the חצוצרות anymore? Rav Kook said that, with our גלות, we have lost an aspect of our תפילה that was symbolized by those חצוצרות. {:he} >הננו עומדים כולנו, כל קהל ישראל בארץ ובגולה, לשמוע את קול השופר, ביום הזכרון, הבע"ל. אמנם, משתוקקים אנחנו גם כן לשמוע עם השופר את קולן של החצוצרות. מקסים אותנו הציור הקדוש של השופר ”האידיאלי“, המפואר בהידורו, שפיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין, ”שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר“. אמנם, אין אנו ראויים עכשיו בדלדולנו למדה זו להגשימה בפועל. --הרב אברהם יצחק קוק, [_השופר והחצוצרות_](https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA) {:he} >מרן הרב קוק במאמרו ”השופר והחצוצרות“ עמד על ההבדל בין שני הכלים--השופר והחצוצרה. קרן האיל היא כלי טבעי. החצוצרה היא כלי מלאכותי, תוצר כישרונו הטכנולוגי של האדם. במקדש המצווה היא להשתמש בשני הכלים גם יחד... > ...נוצר האדם בצלם אלוקים. הצלם מורכב מכמה כישרונות שבהם מתייחד האדם מן הבהמה, ביניהם הכישרון הטבעי לשאוף לרוחני המוחלט. זו משיכה טבעית, כי הנשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחת בי. ויש באדם גם כישרון יצירתי מלאכותי. כוח היצירה של האדם אף הוא חלק מצלם האלוקים שבאדם (תהלים ח:ו), וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים... > כשחרב המקדש נאלמו החצוצרות, ואנו תוקעים בשופר בלבד. נוצר נתק בין שני הכוחות שבאדם...עם ישראל שכציבור עומד כולו בפתיחת שנה חדשה וכורה את אוזניו לשמוע את קול השופר, המעורר את הכוחות הטבעיים הגנוזים במעמקי הנשמה ומגייס אותם לשלוט בכוחות הטכנולוגיים. > עתה עם חזרתנו לארצנו, כשאנו בהכנות לבניין הבית השלישי, על עם ישראל לחזור לכישרונו הטכנולוגי. עליו להראות לעולם כולו שיש לו תרבות טכנולוגית משלו. שהוא יודע לנצל גם את המדיה למטרות ערכיות. --הרב יעקב אריאל, [_בחצוצרות וקול שופר_](https://www.yeshiva.org.il/midrash/35956) {:he} >ונמצא שיש לנו יהדות טבעית ויהדות טכנית, היהדות הטבעית מובעת היא בתקיעת השופר הכלי הטבעי, אמנם היהדות הטכנית היא מובעת בתקיעת החצוצרות כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם, באומנתו הטכנית. השאיפה האמיצה שלנו היא להרים קרן בשני חלקי היהדות הללו הטבעית והטכנית, אבל כדי להתאים התאמה גמורה לחיינו את כל המשאלים הטבעיים והטכניים יחד, על פי התורה והמצוה, הננו יכולים להוציא אל הפועל דוקא כשנבוא לחיינו הכלליים השלמים, שהסימן לזה הוא כשנזכה לשוב אל נוה קדשנו, בכל הודו והדרו. --הרב אברהם יצחק קוק, [_השופר והחצוצרות_](https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%A6%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA) אמן וכן יהי רצון.