The end of this week's parsha has a story: {:he} ><b>י</b> ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל; וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי׃ <b>יא</b> ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה; ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן׃ <b>יב</b> ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳׃ > <b>יג</b> וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ <b>יד</b> הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו; ורגמו אתו כל העדה׃ <b>טו</b> ואל בני ישראל תדבר לאמר; איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו׃ <b>טז</b> ונקב שם ה׳ מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה; כגר כאזרח בנקבו שם יומת׃ <b>יז</b> ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת׃ <b>יח</b> ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש׃ <b>יט</b> ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו׃ <b>כ</b> שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו׃ <b>כא</b> ומכה בהמה ישלמנה; ומכה אדם יומת׃ <b>כב</b> משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה; כי אני ה׳ אלקיכם׃ --ויקרא פרק כד People always ask, why this narrative is here? I'm goiong to ask a different question: why, if the narrative is about the מקולל, does the Torah go into {:la}/lex talionis/: עין תחת עין שן תחת שן;‎ כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו? We've seen this מצווה before: {:he} ><b>כג</b> ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש׃ <b>כד</b> עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל׃ <b>כה</b> כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה׃ --שמות פרק כא And it makes sense in משפטים; so why mention it in אמור? I would propose that the key is the new phrase that is repeated: כי יתן מום. This week's parsha talks a lot about מומים. {:he} > <b>יז</b> דבר אל אהרן לאמר; איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו׃ <b>יח</b> כי כל איש אשר בו מום לא יקרב; איש עור או פסח או חרם או שרוע׃ <b>יט</b> או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד׃ <b>כ</b> או גבן או דק או תבלל בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך׃ <b>כא</b> כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה׳; מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב׃ <b>כב</b> לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל׃ <b>כג</b> אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו; ולא יחלל את מקדשי כי אני ה׳ מקדשם׃. --ויקרא פרק כא We modern, progressive people are bothered by the law that a כהן with a blemish cannot serve. We should care about what's on the inside, not the outside appearance. >The Torah--whose ways are ways of pleasantness and all her paths are those of peace--does not seem to be compliant with the ADA. We accept axiomatically that no one is "fairer" than the Almighty, not even the Federal Government of the United States. And yet the Federal Government is worried about Americans with disabilities, but the Torah seems to discriminate against Kohanim who have such disabilities. How should we understand this? What does the Torah have against people who unfortunately have a disability? --[Rabbi Frand on Parshas Emor](http://www.torah.org/learning/ravfrand/5766/emor.html) One approach to this problem comes from a halacha that applies even today: ברכת כהנים: {:he} >מתנין: כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו. > תנא: מומין שאמרו, בפניו ידיו ורגליו. אמר רבי יהושע בן לוי: ידיו בוהקניות—לא ישא את כפיו...עקומות עקושות—לא ישא את כפיו...והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא, והוה פריס ידיה! ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי: זבלגן לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו—מותר...רבי יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות — לא ישא את כפיו. תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך — מותר. --מגילה כד,ב {:he} ><b>ל</b> מי שיש לו מום בפניו או בידיו כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות לא ישא את כפיו *מפני שהעם מסתכלין בו* והוא הדין למי שיש מומין ברגליו במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקיים...ואם היה דש בעירו דהיינו שהם רגילים בו ומכירין הכל שיש בו אותו מום ישא כפיו. > <b>לא</b> אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין ישא את כפיו. הגה: ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית לידיו. > <b>לב</b> היו ידיו צבועות אסטיס ופואה [אסטיס ופוא' פירוש מיני צבעים] לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם. ואם רוב העיר מלאכתן בכך ישא את כפיו. --שולחן עורך אורח חיים קכח The problem is visible מומים. The people participating in the עבודה will be distracted from their כוונה, through no fault of their own or of the כהן's, and the עבודה will be invalid. >Rav Elya Meir Bloch, in his Sefer on Chumash, offers the following explanation: The Almighty does not, Heaven Forbid, discriminate against people with disabilities. A person with a disability is as important and as dear as any other person. The problem is not with the Almighty. The problem is with us!... > Since “people are people,” the Torah (first) tells us that the Almighty does not want Kohanim with blemishes performing the Avodah. Then the Torah explains why not: “Because any person with a blemish can not serve” — “not for My considerations, but because you can not take it.” --[Rabbi Frand on Parshas Emor](http://www.torah.org/learning/ravfrand/5766/emor.html) >Priests could not hide their /mum/s because they were visible. And this is the core idea, not that the disqualified priest had a bodily disfigurement but that his disqualification was apparent. > We’re talking about real stigma. You might say that we no longer live in a world where vulnerability or weaknesses are sources of social shame...But I would counter that we have not thrown off the category of the disqualifying blemish, only shifted the semiotic field in which we determine what is and is not a blemish. Today, a leader can be disqualified for saying the wrong thing in public. “Priests” who espouse contrarian views are canceled. Their /mum/ is their wrongthink, for example. Or a priest whose weirdness goes outside the bounds of socially acceptable weirdness ceases to be a leader. --Zohar Atkins, [_Imperfect Man in an Imperfect Society_](https://etzhasadeh.substack.com/p/imperfect-man-in-an-imperfect-society) So what is the story of the מקלל? {:he} ><em>ויצא בן אשה ישראלית</em>: מהיכן יצא?...מתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא, מחיב. בא לטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם מבני דן אני, אמרו לו (במדבר ב:ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחיב, עמד וגדף. --רש״י, ויקרא כד:י He was excluded from the community that he wanted to join, and so he cursed using the ineffable name. Rabbi Mark Glass (from BIAV in Kansas City) has an amazing insight: >Here (v. 14), G-d reveals to Moses the punishment for Ben Shelomit: execution. Yet here two additional steps are required. First, all those who heard Ben Shelomit utter his sin must lay their hands upon his head...This first step is remarkable, as it belongs not to the realm of capital punishment but to the sacrificial service. Indeed, its most iconic occurrence is within the laws of Yom Kippur, in which Aaron must lay his hands upon the goat sent to Azazel (Lev. 16:21–22). Within this context, the Torah explicitly identifies the purpose: for Aaron to confess the sins of the Jewish people upon the goat―“thus the goat shall carry all their sins to an inaccessible region”... > What emerges from this strange step in Ben Shelomit’s execution is not only the possibility that the onlookers―simply by being witness to the fight―have committed some sin that requires forgiveness, but that they must recognize that Ben Shelomit’s death is in some sense the consequence of their own actions... > It is not hard to imagine Ben Shelomit’s anger and frustration here, having learned that there is no tribe within which he can dwell. And it is also not hard to imagine that, as he walks through the busy thoroughfare, there are those―perhaps from the tribe of Dan, perhaps from elsewhere―who see an opportunity to goad him. As a symbol of something so detestable to them, there would have been many quick to hurl slurs and insults his way. > Thus a fight breaks out between Ben Shelomit and another Jew...Ben Shelomit is an outcast while the Jew is not... > And it is here that the reason for Moses’s uncertainty becomes clearer. Because, while a transgression has clearly taken place that requires punishment―invoking G-d’s Name―the haze of context modulates any potential consequence. Could Ben Shelomit have been acting in self-defense? Or was it an unnecessarily extreme and impious act of aggression?... > Thus only G-d can judge Ben Shelomit―and He does so: Ben Shelomit’s sin was so egregious that he must be executed. > But the final quirk of the story is revelatory. The onlookers, those who witnessed Ben Shelomit’s fight with a Jew, must lay their hands upon him―in recognition of their guilt, as though he is an offering on their behalf. Because the only reason Ben Shelomit resorted to his act was the onlookers’ failure to help him or break up the fight. The crowd stood around watching―perhaps simply unwilling to intervene, or perhaps with a more vindictive mentality: enjoying an Egyptian being attacked by a Jew for a change. > Had anyone from the crowd stepped in, Ben Shelomit would never have uttered G-d’s Name and called on Him to strike his opponent. Thus, his sin is―in part―their blame. Ben Shelomit must suffer the ultimate consequence of his actions, but the onlookers must accept their role in his sin. Indeed, the entire people must lay their hands on him and take part in his execution to reinforce their collective responsibility for one another. --Rabbi Mark Glass, [_The Non-Blaspheming “Blasphemer” and the Broader Ethic of the Episode_](https://thelehrhaus.com/timely-thoughts/the-non-blaspheming-blasphemer-and-the-broader-ethic-of-the-episode/) A מום in this sense is anything that makes you different, that people notice and draw back. So we have the message of the מקלל: *even though* you are to stone him to death, ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת...ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יֵעָשֶׂה לו. Do your best not to create מומים. Don't be so fast to reject those who are different. That is why the paragraph ends {:he} >משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה; כי אני ה׳ אלקיכם׃ --ויקרא כד:כב And not only is it morally wrong, it will backfire. כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יֵעָשֶׂה לו. *We are all בעלי מומים*. {:he} >(שמות כב:כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך. --בבא מציעא נט,ב ---- But there is another side. Being a בעל מום is not an allowance to curse those not excluded. {:he} >...נכתב פרשת המקלל להראות עד היכן צריך האדם להרחיק עצמו מכל מיני תרעומות, שהמקלל לפי שנתרחק ממחנה ישראל ויצא מב"ד של משה מחויב ועמד וגידף, אף שתחילת כוונתו היתה לשם שמים שרצה שיהיה נטוע במחנה ישראל...אף אם הש"י ידחה אותו מאיזה טובה, בזה עצמו יקרא ”עובד ה'“ במה שמרחיק עצמו על פי רצון הש"י ויזכה לטובה גדולה, כגון בעל מום מזרע אהרן, בזה עצמו היה זוכה לטובה גדולה במה שהרחיק עצמו מהעבודה... --מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, אמור And so, in the beginning of our parsha, the כהנים are rewarded for accepting their own מום and not rejecting others. {:he} >לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל׃ --ויקרא כא:כב [Rabbi Glass](https://thelehrhaus.com/timely-thoughts/the-non-blaspheming-blasphemer-and-the-broader-ethic-of-the-episode/) and [Rabbi Fohrman](https://www.alephbeta.org/podcasts/book-like-no-other/moses-and-the-mekallel-a-tale-of-two-outcasts) both make the point that the ultimate example of being rejected for being different but not rejecting was משה רבינו. {:he} ><b>יא</b> ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם; וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו׃ <b>יב</b> ויפן כה וכה וירא כי אין איש; ויך את המצרי ויטמנהו בחול׃ <b>יג</b> ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים; ויאמר לרשע למה תכה רעך׃ <b>יד</b> ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי; ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר׃ <b>טו</b> וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה; ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר׃...<b>יט</b> ותאמרן *איש מצרי* הצילנו מיד הרעים; וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן׃ --שמות פרק ב {:he} ><em>הלהרגני אתה אמר</em>: מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפרש. --רש״י, שמות ב:יד {:he} ><em>ויקב</em>: כתרגומו ”ופרש“, שנקב שם המיחד וגדף, והוא שם המפרש ששמע מסיני. --רש״י, ויקרא כד:יא Look at the parallel: Moshe is seen as an איש מצרי, not part of the Jewish people, just as our מקלל is identified as a בן איש מצרי. Moshe says the שם המפרש to curse the taskmaster and is then rejected by his fellow Jews, so our מקלל says the שם המפרש to curse his fellow Jews who are rejecting him. The Aggadah explicitly connects the two, saying that the father of the מקלל was the son of the איש מצרי whom Moshe killed. But Moshe doesn't turn around and curse the אנשים עברים; he still considers them his brothers. {:he} > וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים; ויאמר יתרו למשה לך לשלום׃ --שמות ד:יח We are all בעלי מומים and we are all וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה. We all have responsibility for each other.