<blockquote lang=he><p>נאמר (בברכות כח): ”אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנה?“. </p> <p>כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפילה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שעל ידי תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת התגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה' להדוך אותם. אבל אם ישאר בלבו איזה רגש כל דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קודש לה' בהתחלתה, מכל מקום תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת הכוונה האמיתית. על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד (משלי כד) ”בנפל אויבך אל תשמח“ (פרקי אבות ד:יט: שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך). ורק כאשר הוא הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.</p> <footer class=source>הרב קוק, עולת ראיה על סדר התפילה, לברכת ולמלשינים אל תהי תקוה </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>שוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה ונתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן וכשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל.</p> <footer class=source>סנהדרין יא,א</footer></blockquote> וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה וְכָל הָרִשְׁעָה כְּרֶגַע תּאבֵד וְכָל אויְבֵיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ וְהַזֵדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁובֵר אויְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים