בס״ד

Kavanot: Zionism

Thoughts on Tanach and the Davening

Form and Function

Before we go on, I want to look at the structure of ספר שמואל and outline the future shiurim. We know that the division into שמואל א׳ and שמואל ב׳ is a later, Christian division, but the text actually divides naturally into three parts. Rabbi Shulman has brought up the possibility that the three parts represent the three different authors of ספר שמואל: ‎שמואל himself, גד and נתן.

שמואל א׳ פרקים א-טו are the story of Samuel and Saul, ending in the tragedy of ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו.‎ פרק טז is an epilogue, introducing David who remains a passive character who never speaks in the entire chapter.

שמואל א׳ פרק יז through שמואל ב׳ פרק ח is the story of David from shepherd to king and his single-mined mission to build the בית המקדש. We’re in the midst of that story now. It ends with a summary of David’s reign:

טו וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו׃ טז ויואב בן צרויה על הצבא; ויהושפט בן אחילוד מזכיר׃ יז וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים; ושריה סופר׃ יח ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי; ובני דוד כהנים היו׃

שמואל ב פרק ח

פרק ט׳ is an appendix, with a story that takes place during the previous narrative.

פרקים י-כ are “book 3”, with the story of Bat Sheva and all the consequences of that tragedy. It ends similarly, with:

כג ויואב אל כל הצבא ישראל; ובניה בן יהוידע על הכרי (הכרתי) ועל הפלתי׃ כד ואדרם על המס; ויהושפט בן אחילוד המזכיר׃ כה ושיא (ושוא) ספר; וצדוק ואביתר כהנים׃ כו וגם עירא היארי היה כהן לדוד׃

שמואל ב פרק כ

פרק כא through פסוק טו is an appendix that I think tells the same story as פרק ט׳, but more fully and much more darkly.

The rest of פרק כא through פרק כג are four poetic appendices, then פרק כד is an epilogue that serves as the bridge to ספר מלכים.


In the paragraph about the conquest of Jerusalem, there are two key phrases that we glossed over before:

ו וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ; ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה׃ ז וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד׃ ח ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו (שנואי) נפש דוד; על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית׃ ט וישב דוד במצדה ויקרא לה עיר דוד; ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה׃ י וילך דוד הלוך וגדול; וה׳ אלקי צבאות עמו׃

שמואל ב פרק ה

It’s time to look at them in more detail, as they serve as the segue into David’s attempt to build the בית המקדש.


ציון

I’m going to start with a halachic question brought up by Rabbi Florans, from Rabbi Yitzchok Zilberstein’s book, והערב נא:

מﬠשה באחד שברך ברכת המזון, בסﬠודת שחרית בחג השבוﬠות. ומרוב ﬠייפות, טעה בברכתו, ולאחר שאמר יﬠלה ויבוא, במקום להמשיך ”ובנה ירושלים“, המשיך ”ותחזינה ﬠינינו בשובך לציון ברחמים ברור אתה ה׳ המחזיר שכינתו לציון“…

וﬠתה הסתפק, האם צריך לחזור ולחתום ”ובנה ירושלים“, או שמא יצא ידי חובה במה שחתם ”ותחזינה ﬠינינו“, מפני שﬠניינו אחד כמו ובנה ירושלים?

הרב זילברשטיין, והערב נא חלק ג׳, עמ׳ 412

Rabbi Zilberstein cites Rav Chaim Kanievsky who says that the mistaken bentcher must repeat the bracha. ציון is fundamentally different from ירושלים:

…כשאומרים ”המחזיר שכינתו לציון“, הכוונה לבית המקדש, ולא לכל העיר ירושלים…

דהיינו, בתפילת שמונה־עשרה, אנו מתפללים ותתזינה ﬠינינו בשובך לציון, כלומר, לבית המקדש, ששם יקריבו את הקרבנות, ואילו בברכת המזון אנו מתפללים ובנה ירושלים עיר הקודש, דהיינו ﬠל כל ירושלים שתבנה. וממילא, אם במקום לחתום ”ובנה ירושלים“, שהיא בקשה על כל ירושלים, חתם ”תחזינה ﬠינינו בשובך לציון“ , שהיא בקשה מסוימת כנגד בית המקדש, לא יצא ידי חובה.

שם

We have a separate bracha in שמונה־עשרה for rebuilding Jerusalem, בונה ירושלים. Even though we explained that בונה ירושלים is for the restoration of Jerusalem as the religious capital of Israel; the presence of the שכינה in ציון is something different.


So what does ציון mean?

The word does not appear in תנ״ך until our pasuk, and never again in ספר שמואל. It appears once in ספר מלכים:

אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם; להעלות את ארון ברית ה׳ מעיר דוד היא ציון׃

מלכים א ח,א

Note that Solomon is taking the ark from ציון into the בית המקדש, which seems backward. We always think of ציון as a synonym for הר הבית.

After that, it appear more than 150 times in that sense, and three times as an ordinary word (as צִיּוּן):

וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ־לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית־אֵל׃

מלכים ב כג:יז

הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי (הָלָכְתְּ); שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה׃

ירמיהו לא:כ

וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג׃

יחזקאל לט:טו

So ציון is a signpost, a place to look for direction. As a mountaintop, it’s not an lookout, מצפה, but an “look-at”. In the sense that Rav Kanievsky uses above, it’s the place we pray to:

רְצֵה ה׳ אֱ־להֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבודָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וְאִשֵּׁי יִשרָאֵל וּתְפִלָּתָם בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצון.

עמידה

As the Zohar says:

לספר בציון שם ה׳; ותהלתו בירושלם׃

תהילים קב:כב

כתיב (תהלים קב) ”לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלם“, דהא בציון במקדשא שרי לאדכרא שמא קדישא כדקא חזי, ולבר בכנויו.

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות עב,ב

So Solomon moves the ארון from ציון, the tent that David used to house it and where he established a regular service of prayer (see דברי הימים א פרק טז), to the new ציון, which would also be a center of prayer:

כב ויעמד שלמה לפני מזבח ה׳ נגד כל קהל ישראל; ויפרש כפיו השמים׃ …כח ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה׳ אלקי; לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום׃ כט להיות עינך פתחת אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם לשמע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה׃ ל ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה; ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת׃

לה בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך; והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון כי תענם׃ לו ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה; ונתתה מטר על ארצך אשר נתתה לעמך לנחלה׃

לז רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו איבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה׃ לח כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה׃ לט ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו; כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם׃ …מא וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא; ובא מארץ רחוקה למען שמך׃ מב כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה; ובא והתפלל אל הבית הזה׃ מג אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי׃

מלכים א פרק ח

ציון as a signpost brings to mind the first “signpost” בני ישראל had, in the desert:

וה׳ הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה׃

שמות יג:כא

I want to analyze a פרק תהילים that starts with this idea of ציון as the center of our תפילות. As we shall see, it is the original תפלת גשם (a little out of place this time of year):

א למנצח מזמור לדוד שיר׃
ב לך דמיה תהלה אלקים בציון; ולך ישלם נדר׃
ג שמע תפלה עדיך כל בשר יבאו׃
ד דברי עונת גברו מני; פשעינו אתה תכפרם׃
ה אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך;
נשבעה בטוב ביתך; קדש היכלך׃
ו נוראות בצדק תעננו אלקי ישענו;
מבטח כל קצוי ארץ וים רחקים׃
ז מכין הרים בכחו; נאזר בגבורה׃
ח משביח שאון ימים שאון גליהם; והמון לאמים׃
ט וייראו ישבי קצות מאותתיך; מוצאי בקר וערב תרנין׃
י פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלקים מלא מים;
תכין דגנם כי כן תכינה׃
יא תלמיה רוה נחת גדודה; ברביבים תמגגנה צמחה תברך׃
יב עטרת שנת טובתך; ומעגליך ירעפון דשן׃
יג ירעפו נאות מדבר; וגיל גבעות תחגרנה׃
יד לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר;
יתרועעו אף ישירו׃

תהילים פרק סה

Introduction

David starts by saying, I am inadequate to address You, ה׳.

לך דמיה תהלה: השתיקה תהלה לך לפי שאין קץ לשבחך והמרבה בשבח אינו אלא גורע

רש״י, תהלים סה: ב

ולך ישלם נדר has an implied “but”; David swore to establish מקום לה׳:

א שיר המעלות;
זכור ה׳ לדוד את כל ענותו׃
ב אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃
ג אם אבא באהל ביתי; אם אעלה על ערש יצועי׃
ד אם אתן שנת לעיני; לעפעפי תנומה׃
ה עד אמצא מקום לה׳; משכנות לאביר יעקב׃

תהילים פרק קלב

And he cannot remain silent, so he hopes ה׳ who is שמע תפלה will hear him, even though דברי עונת גברו מני. He hopes to be the one chosen to come close to the שכינה.

Then the perek has the familiar structure of תפילה:

אלא חיוב מצוה זו, כך הוא—שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להן בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה׳ על הטובה שהשפיע לו: כל אחד כפי כוחו.

משנה תורה, הלכות תפילה א:ב

שבח

ה׳ is all-powerful and awe-inspiring; psukim 6-9. It ends with the fact that people from all ends of the earth (ישבי קצות) are in awe of ה׳'s wonders, but praise the security implicit in the regular cycles of days and seasons, מוצאי בקר וערב תרנין.

This is the segue to the fact that we need rain, but as a blessing, not a flood.

כא וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר ה׳ אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו; ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי׃ כב עד כל ימי הארץ; זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו׃

בראשית פרק ח

בקשה

Then the בקשה part. It is more subtle than simply asking for rain. We continue to praise ה׳ but it’s much more specific: We need rain and ה׳ will give it to us; psukim 10-13.

תשקקה means “you water it”, as in גן עדן:

ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה׃

בראשית ב:ו

Or Jacob (I like the pun):

י ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו; ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו׃ יא וישק יעקב לרחל; וישא את קלו ויבך׃

בראשית פרק כט

Metzudot translates פלג as “reservoir”:

פלג אלקים: אמת המים הבאה לה מאלהים היא מלאה מים

מצודת דוד, תהלים סה:י

And the rain is divinely decreed at ראש השנה; ‎ עטרת שנת טובתך:

י כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם; אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק׃ יא והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת; למטר השמים תשתה מים׃ יב ארץ אשר ה׳ אלקיך דרש אתה; תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה׃

דברים פרק יא

הודיה

When the fields are green and the flocks well-fed, יתרועעו אף ישירו.

But it all starts with אלקים בציון, the signpost that directs our prayer.


##United Jerusalem

Jerusalem is builded as a city that is in the public domain׃

kingjamesprogramming.tumblr.com

One more perek that expresses the union of Jerusalem as religious capital and Jerusalem as political capital:

א שיר המעלות לדוד;
שמחתי באמרים לי בית ה׳ נלך׃
ב עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם׃
ג ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו׃
ד ששם עלו שבטים שבטי י־ה עדות לישראל; להדות לשם ה׳׃
ה כי שמה ישבו כסאות למשפט; כסאות לבית דוד׃
ו שאלו שלום ירושלם; ישליו אהביך׃
ז יהי שלום בחילך; שלוה בארמנותיך׃
ח למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך׃
ט למען בית ה׳ אלקינו אבקשה טוב לך׃

תהילים פרק קכב

Rashi understands David’s happiness at overhearing people say בית ה׳ נלך even though בית ה׳ doesn’t exist. Even after he gets the news that he will not build the בית המקדש, he wants people to be enthusiastic about it:

שמחתי באומרים לי: שמעתי בני אדם שאומרים מתי ימות אותו זקן וימלוך שלמה בנו ויבנה בית המקדש ונעלה לרגל! ואני שמח.

רש״י, תהלים קכב:א

And then we stand transfixed:

עומדות: הטעם עמדנו להסתכל בנייני החומו׳ ויופי השערים…

אבן עזרא, תהלים קכב:ב

It is the city of both הדות לשם ה׳ and כסאות למשפט; we pray both למען אחי ורעי, for the people, and למען בית ה׳ אלקינו, for the שכינה.


אלקי צבאות

צבאות is an odd word. There’s a halachic question whether it counts as a divine name or not:

ת״ר: כתב אלף למד מא־להים, י־ה מיי׳ ה״ז אינו נמחק. שין דלת מש־די, אלף דלת מא־דני, צדי בית מצבאות ה״ז נמחק. רבי יוסי אומר צבאות כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל שנאמר (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים. אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי.

שבועות לה,ב

We hold that, as part of ה׳ צבאות, it is divine (and I probably should say and write ה׳ צבקות). As a divine name, it was literally invented by Chana:

ט ותקם חנה אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה; ועלי הכהן ישב על הכסא על מזוזת היכל ה׳׃ י והיא מרת נפש; ותתפלל על ה׳ ובכה תבכה׃ יא ותדר נדר ותאמר ה׳ צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה׳ כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו׃

שמואל א פרק א

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה׳ צְבָאוֹת. אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות; אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?

ברכות לא,ב

But what does it mean? What are the hosts that ה׳ is the G-d of? It covers both all of creation:

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם׃

בראשית ב:א

And specifically בני ישראל:

ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה; ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים׃

שמות פרק יב:מא

As Rabbi Shulman points out, a צבא is not a mass but an army, a group organized with a common purpose with a common leader.

David adopts this name when looking at בני ישראל united in ה׳'s service:

ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון; ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות אלקי מערכות ישראל אשר חרפת׃

שמואל א יז:מה

And it’s the name used when he finally brings the ארון to Jerusalem:

ב ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות ישב הכרבים עליו׃ …יח ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים; ויברך את העם בשם ה׳ צבאות׃

שמואל ב פרק ו

He dedicates an entire פרק תהילים to explaining the name, in the פרק dedicated to that accomplishment:

א לדוד מזמור;
לה׳ הארץ ומלואה; תבל וישבי בה׃
ב כי הוא על ימים יסדה; ועל נהרות יכוננה׃
ג מי יעלה בהר ה׳; ומי יקום במקום קדשו׃
ד נקי כפים ובר לבב;
אשר לא נשא לשוא נפשי; ולא נשבע למרמה׃
ה ישא ברכה מאת ה׳; וצדקה מאלקי ישעו׃
ו זה דור דרשו; מבקשי פניך יעקב סלה׃
ז שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם;
ויבוא מלך הכבוד׃
ח מי זה מלך הכבוד;
ה׳ עזוז וגבור; ה׳ גבור מלחמה׃
ט שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם;
ויבא מלך הכבוד׃
י מי הוא זה מלך הכבוד;
ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה׃

תהילים פרק כד

ה׳ created the world. It doesn’t make sense to limit His Presence.

כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדם רגלי; אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי׃

ישעיהו סו:א

But still, we have הר ה׳, and only one who fulfills his word can successfully go up there. I think David is talking about himself here, as we’ve mentioned:

א שיר המעלות;
זכור ה׳ לדוד את כל ענותו׃
ב אשר נשבע לה׳; נדר לאביר יעקב׃

תהילים פרק קלב

And only he can bring the ברכה מאת ה׳. And it is more than a ברכה for the Jews; David sees himself ushering in what we now call ימות משיח. Hirsch notes that the perek addresses G-d in the third person; the פניך of מבקשי פניך refers to יעקב.

Mankind, with all its varied cultures and civilizations, but all seeking G-d, is turned into one united group, all serving Him…[t]his is the דור דרשו, these are the ones that seek your face, Jacob…[T]hey seek that which you too seek; they strive toward the same goal toward which your face also is turned; they seek your guidance.

The Hirsch Psalms, XXIV:6

And then David addresses the gates of Jerusalem to admit מלך הכבוד. There’s a twist here; it sounds like David is referring to himself as the “king of glory” but no, it’s ה׳ the all-powerful, who is acting as מלך, meaning the leader and representative of His people:

מלך הוא שכולם יטו שכם אחד לעבדו ויתנו לו כתר מלוכה ובאמת המלך בעצמו שוה לשאר העם באיכותם אך שכולם ימליכוהו עליהם ויקבלו עול מלכותו. ומושל הוא שמלכותו בא אליו בחינת מושל שהוא גבור מכולם וכבש ארץ או אומה אחת להיות תחת ממשלתו.

ביאור הגר״א, משלי כז:כז

And He is king of כבוד, which in תנ״ך has the specific meaning of the physical manifestion of ה׳'s power

Just as כבד, weight, gives us the idea of the material, mass or content of an object, so כבוד designates the spiritual weight, the impression that the mental and moral worth of a person makes on us…Applied to G-d, כבוד is the impression, the trail which His intervention in earthly affairs leaves behind it, from which one gets an intimation of His Presence and His Greatness…So the appearance of the cloud is called כבוד ה׳, because as the impression of the Presence of G-d amongst the People, it gives an intimation of this Presence.

The Hirsch Chumash, Exodus XVI:7

So when is ה׳ the מלך הכבוד? It is precisely when He is ה׳ צבאות, G-d over His army, the people united in His service.

The image of צבאות ה׳ surrounding the ציון of ה׳ צבאות is the image of בני ישראל surrounding the pillar of fire and cloud. As the Ramban says, the בית המקדש is the permanent re-enactment of מעמד הר סיני:

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר…והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני…

והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש…

רמב״ן, שמות כה:ב