ח ויהי ממחרת ויבאו פלשתים לפשט את החללים; וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבע׃
ט ויכרתו את ראשו ויפשטו את כליו; וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת העם׃
י וישימו את כליו בית עשתרות; ואת גויתו תקעו בחומת בית שן׃
יא וישמעו אליו ישבי יביש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול׃
יב ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן; ויבאו יבשה וישרפו אתם שם׃
When we looked at the reasons for Saul’s suicide, we cited the Maharshal who gave two possible justifications:
ואולי שאול ע״ה כיון על זה שנפל על חרבו (ש״א לא:ד), שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם…וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה׳, שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה׳ בדת אמונתנו.
Note that both these things came true after his death; he was made a חלול ה׳, and בני ישראל launched a desperate mission to save his body. How much worse might it have been if were still alive?
Such Thanks I Give
Thou thought’st to help me; and such thanks I give
As one near death to those that wish him live
Saul’s body is rescued by the inhabitants of יביש גלעד, on the eastern side of the Jordan:
יא וישמעו אליו ישבי יביש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול׃
יב ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן; ויבאו יבשה וישרפו אתם שם׃
יג ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה; ויצמו שבעת ימים׃
Why them? What is their connection to Saul? It goes back to the beginning of Saul’s reign:
א ויעל נחש העמוני ויחן על יביש גלעד; ויאמרו כל אנשי יביש אל נחש כרת לנו ברית ונעבדך׃
ב ויאמר אליהם נחש העמוני בזאת אכרת לכם בנקור לכם כל עין ימין; ושמתיה חרפה על כל ישראל׃
ג ויאמרו אליו זקני יביש הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל; ואם אין מושיע אתנו ויצאנו אליך׃
ד ויבאו המלאכים גבעת שאול וידברו הדברים באזני העם; וישאו כל העם את קולם ויבכו׃
ה והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה ויאמר שאול מה לעם כי יבכו; ויספרו לו את דברי אנשי יביש׃
ו ותצלח רוח אלקים על שאול בשמעו (כשמעו) את הדברים האלה; ויחר אפו מאד׃
ז ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו; ויפל פחד ה׳ על העם ויצאו כאיש אחד׃
ח ויפקדם בבזק; ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף׃
ט ויאמרו למלאכים הבאים כה תאמרון לאיש יביש גלעד מחר תהיה לכם תשועה בחם (כחם) השמש; ויבאו המלאכים ויגידו לאנשי יביש וישמחו׃
י ויאמרו אנשי יביש מחר נצא אליכם; ועשיתם לנו ככל הטוב בעיניכם׃
יא ויהי ממחרת וישם שאול את העם שלשה ראשים ויבאו בתוך המחנה באשמרת הבקר ויכו את עמון עד חם היום; ויהי הנשארים ויפצו ולא נשארו בם שנים יחד׃
It’s a virtuous cycle: Saul saved them, so they “save” Saul. But the connection goes even farther back: יביש גלעד rescued Saul’s ancestors in the tribe of Benjamin:
ה ויאמרו בני ישראל מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל אל ה׳; כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה׳ המצפה לאמר מות יומת׃
ו וינחמו בני ישראל אל בנימן אחיו; ויאמרו נגדע היום שבט אחד מישראל׃
ז מה נעשה להם לנותרים לנשים; ואנחנו נשבענו בה׳ לבלתי תת להם מבנותינו לנשים׃
ח ויאמרו מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה אל ה׳ המצפה; והנה לא בא איש אל המחנה מיביש גלעד אל הקהל׃
ט ויתפקד העם; והנה אין שם איש מיושבי יבש גלעד׃
י וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל; ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב והנשים והטף׃
יא וזה הדבר אשר תעשו; כל זכר וכל אשה ידעת משכב זכר תחרימו׃
יב וימצאו מיושבי יביש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש למשכב זכר; ויבאו אותם אל המחנה שלה אשר בארץ כנען׃
And it feeds forward as well, to the ultimate redemption:
גמילות חסד לאבלים מנין? אנו למדין מאנשי יבש גלעד, כיון שנהרג שאול ובניו אמרו אנשי יבש גלעד אותו האיש שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבין לגמול לו חסד, ועמדו כל הגבורים שבהם והלכו כל הלילה לחומת בית שן ולקחו את גופת שאול ואת גופת בניו מחומת בית שן, שנ׳ ויקומו כל אנשי חיל כל הלילה…אף אני נותן לכם שכרכם ולבניכם לעתיד לבא כשעתיד הקב״ה לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם, ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה, שנ׳ (תהלים ס:ט) לי גלעד ולי מנשה.
The Burning Shore
One remaining question is וישרפו אתם שם. Why did they burn the bodies of Saul and his sons? The Targum answers that אתם here does not mean “them” but “with them”:
וְקָמוּ כָּל גְבַר גִבַּר וַאֲזַלוּ כָּל לֵילְיָא וּנְסִיבוּ יַת גוּפָא דְשָׁאוּל וְיַת גוּפֵי בְּנוֹהִי מִשׁוּרָא דְבֵית שָׁן וַאֲתוֹ לְיָבֵשׁ וּקְלוֹ עֲלֵיהוֹן כְּמָא דְקָלַן עַל מַלְכַיָא תַּמָן׃
קָלַן עַל מַלְכַיָא (in Hebrew, שורפין על המלכים) is the term for destroying the property of kings so that no one can ever use them again. It is a sign of respect:
א הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳; ונבוכדראצר מלך בבל וכל חילו וכל ממלכות ארץ ממשלת ידו וכל העמים נלחמים על ירושלם ועל כל עריה לאמר׃
ב כה אמר ה׳ אלקי ישראל הלך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ הנני נתן את העיר הזאת ביד מלך בבל ושרפה באש׃
ג ואתה לא תמלט מידו כי תפש תתפש ובידו תנתן; ועיניך את עיני מלך בבל תראינה ופיהו את פיך ידבר ובבל תבוא׃
ד אך שמע דבר ה׳ צדקיהו מלך יהודה; כה אמר ה׳ עליך לא תמות בחרב׃
ה בשלום תמות וכמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך; כי דבר אני דברתי נאם ה׳׃
שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי שנאמר (ירמיהו לד) בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים וגו׳ וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים ומה הם שורפין על המלכים מיטתן וכלי תשמישן.
The Radak suggests two more possibilities:
ת״י וקלו עליהון כמא דקלן על מלכיא תמן אפשר שהיה דעתו כמו שכתבו רבותינו ז״ל שורפין על המלכים ומה הם שורפין עליהם מטתן וכלי תשמישן, או דעתו על שריפת בשמים כמו ויחנטו הרופאים ויתכן לפרש כי הבשר שרפו שהעלה רמה ולא רצו לקברם עם התולעים כי לא היה דרך כבוד ושרפו הבשר וקברו העצמות.
תוספות יום טוב expands on the idea of ויחנטו הרופאים in his explanation of a mishna in Pesachim, about חזקיהו disrespecting the body of his father אחז:
שישה דברים עשה חזקייה מלך יהודה…גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים והודו לו…
וישכב אחז עם אבתיו ויקברהו בעיר בירושלם כי לא הביאהו לקברי מלכי ישראל; וימלך יחזקיהו בנו תחתיו׃
…שמע מינה שהיה זה אחר עיכול הבשר כי כן היה מנהגם לקבור מתחילה. ואחר זמן כשנתעכל הבשר מלקטים העצמות וקוברין בארזים …אלא נ״ל שלא היה כאן כי אם קבורה אחת. כי לא כן יעשה למלכים לקוברם בתחילה ואח״כ ללקט עצמותיהן. אלא קודם קבורתם מחנטין אותן ועל ידי החניטה שהיא הוצאת כל האיברים הפנימים וממלא במקומן בשמים ומשיחת הגוף מבית ומחוץ לא יתעפש ולא יסרח ויותכו העור והבשר מעט מעט עד שישארו העצמות לבד כדברי האברבנאל בפרשת ויחי. וכה תמצא בשאול (שמואל א לא) ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו וגו׳ וישרפו אותם שם ויקחו עצמותיהם ויקברו וגו׳ קראו החנטה כבשם שריפה. והרד״ק כתב שהוא על שם הבשמים ששורפין ע״כ. ולי נראה שהשריפה מוסב על הגויות לפי שבשמי החנטה שורפים אותם. והנה העיד הכתוב שלא קברו אחר השריפה כ״א העצמות ואין זה כ״א שהשריפה הזאת שריפת החניטה היא ולא נשארו כ״א עצמותיהם… והחכם יונתן בתרגומו ג״כ לא בא אלא לבאר ולהוסיף שלא מלבד ששרפו אותם ע״י חנטה וכיוצא בזה לתועלת האמור שזה מבואר בכתוב עצמו מדאמר אותם גם מדכתיב בתר הכי ויקחו עצמותיהן כמ״ש אלא ביאר שבכלל וישרפו היתה כל ענין שרפת המלכים כמו דקלן על מלכיא ואולי הוציא זה ממלת שם שהיא מיותר לכאורה אלא שאמר הכתוב ששרפו אותם ע״י החנטה וגם שרפו שם שרפה אחרת והיא מטותיהן וכלי תשמישן. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר קבורה זו היתה לו ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים וכבוד לא נעשה לו בשום קבורה כלל.
Sitting Shivah
The people of יביש גלעד fast for Saul for seven days. Many commentators connect this to the seven days that they waited for Saul to rescue them from נחש, but it seems more like the familiar seven-day mourning period that comes up frequently in תנ״ך:
ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד; ויעש לאביו אבל שבעת ימים׃
יא וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבאו איש ממקמו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי; ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו׃
יב וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירהו וישאו קולם ויבכו; ויקרעו איש מעלו ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה׃
יג וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות; ואין דבר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד׃
כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה; ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה׃
אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שחס הקב״ה על כבודו ועכב את הפורענות. צא וחשוב שנותיו של מתושלח ותמצא שהם כלים בשנת שש מאות שנה לחיי נח.
The Yerushalmi even sees ה׳ observing shivah:
ומניין ששימר הקדוש ברוך הוא על עולמו שבעה (בראשית ז:י) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ומתאבלין קודם שימות המת? אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחילה.
Despite all this, it’s not a מצוה דאוריתא, but an ancient דרבנן:
מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר (ויקרא י:יט) ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳. ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה אינן דין תורה אף על פי שנאמר (בראשית נ:י) בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים; ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומשה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות ושבעת ימי המשתה (ירושלמי כתובות א:א).
Our days of mourning parallel our days of celebration:
מנין לאבילות שבעה? דכתיב (עמוס ח) והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה
תקן להם שיהיה אבילות נוהג שבעת ימים שיהיו ימי האבל כימי השמחה כלומר בימי המשתה יתן אל לבו יום המות וכן אמר שלמה ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה.
And I think the reverse is true as well; we need to keep out days of celebration in mind even in the darkest times. Next time, as we complete our שבעה for שאול, we will try to both mourn and celebrate the first king of Israel.