בס״ד

Kavanot: Praise the L-rd

Thoughts on Tanach and the Davening

We mentioned that when David set up a “tent” for the ארון in Jerusalem:

ויעש לו בתים בעיר דויד; ויכן מקום לארון האלקים ויט לו אהל׃

דברי הימים א טו:א

it wasn’t a little tent:

camping tent

but a real structure modeled on the משכן שילה:

Mishkan Shiloh

It was meant to be a permanent building, the basis of the future בית המקדש.

And David established a service there, led by Asaf and his Levites. In דברי הימים that service is recorded as one long psalm, the הודו לה׳ קראו בשמו that we say as part of פסוקי דזמרה every morning. That psalm is a digest of three chapters of תהילים,‎ 105, 96 and 106 (in that order). It is unclear which came first: was the shorter psalm later expanded for inclusion (in three parts) in ספר תהילים, or was it actually said as three psalms and the author of דברי הימים just summarized them? I will assume the latter and look at each psalm separately, and also deal with the question of why they are out of order. 106 clearly follows 105 in context; 96 seems not to fit.

סדר עולם says that תהילים קה was said in the morning, and תהילים צו and קו were said in the afternoon (I called that a kind of מנחה/מעריב). Let’s look at the שחרית service:

א הודו לה׳ קראו בשמו; הודיעו בעמים עלילותיו׃
ב שירו לו זמרו לו; שיחו בכל נפלאותיו׃
ג התהללו בשם קדשו; ישמח לב מבקשי ה׳׃
ד דרשו ה׳ ועזו; בקשו פניו תמיד׃
ה זכרו נפלאותיו אשר עשה; מפתיו ומשפטי פיו׃
ו זרע אברהם עבדו; בני יעקב בחיריו׃
ז הוא ה׳ אלקינו; בכל הארץ משפטיו׃
ח זכר לעולם בריתו; דבר צוה לאלף דור׃
ט אשר כרת את אברהם; ושבועתו לישחק׃
י ויעמידה ליעקב לחק; לישראל ברית עולם׃
יא לאמר לך אתן את ארץ כנען; חבל נחלתכם׃
יב בהיותם מתי מספר; כמעט וגרים בה׃
יג ויתהלכו מגוי אל גוי; מממלכה אל עם אחר׃
יד לא הניח אדם לעשקם; ויוכח עליהם מלכים׃
טו אל תגעו במשיחי; ולנביאי אל תרעו׃
טז ויקרא רעב על הארץ; כל מטה לחם שבר׃
יז שלח לפניהם איש; לעבד נמכר יוסף׃
יח ענו בכבל רגליו (רגלו); ברזל באה נפשו׃
יט עד עת בא דברו אמרת ה׳ צרפתהו׃
כ שלח מלך ויתירהו; משל עמים ויפתחהו׃
כא שמו אדון לביתו; ומשל בכל קנינו׃
כב לאסר שריו בנפשו; וזקניו יחכם׃
כג ויבא ישראל מצרים; ויעקב גר בארץ חם׃
כד ויפר את עמו מאד; ויעצמהו מצריו׃
כה הפך לבם לשנא עמו; להתנכל בעבדיו׃
כו שלח משה עבדו; אהרן אשר בחר בו׃
כז שמו בם דברי אתותיו; ומפתים בארץ חם׃
כח שלח חשך ויחשך; ולא מרו את דבריו (דברו)׃
כט הפך את מימיהם לדם; וימת את דגתם׃
ל שרץ ארצם צפרדעים; בחדרי מלכיהם׃
לא אמר ויבא ערב; כנים בכל גבולם׃
לב נתן גשמיהם ברד; אש להבות בארצם׃
לג ויך גפנם ותאנתם; וישבר עץ גבולם׃
לד אמר ויבא ארבה; וילק ואין מספר׃
לה ויאכל כל עשב בארצם; ויאכל פרי אדמתם׃
לו ויך כל בכור בארצם; ראשית לכל אונם׃
לז ויוציאם בכסף וזהב; ואין בשבטיו כושל׃
לח שמח מצרים בצאתם; כי נפל פחדם עליהם׃
לט פרש ענן למסך; ואש להאיר לילה׃
מ שאל ויבא שלו; ולחם שמים ישביעם׃
מא פתח צור ויזובו מים; הלכו בציות נהר׃
מב כי זכר את דבר קדשו; את אברהם עבדו׃
מג ויוצא עמו בששון; ברנה את בחיריו׃
מד ויתן להם ארצות גוים; ועמל לאמים יירשו׃
מה בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו;
הללוי־ה׃

תהילים פרק קה

###הודו לה׳ קראו בשמו

This was a psalm of הודאה, acknowledgment or thanks. We’ve talked about that, how הודאה can’t just be listened to, it has to be expressed. Such psalms were meant to be responsive, with a שליח ציבור saying the words and the קהילה reciting the refrain after each verse.

שאסף היה מתחיל הודו לה׳ קראו בשמו ואחרי כן כל אחיו עונים אחריו.

רש׳׳י, דברי הימים טז:ז, ד״ה להודות לה׳ ביד אסף ואחיו

And this song is meant to inspire us to spread the word of G-d’s great deeds throughout the world (הודיעו בעמים עלילותיו).

שירו: בפיכם.

זמרו: בכינור.

שיחו: לאחרים.

אבן עזרא, תהלים קה:ב

דרשו ה׳

We are meant to seek out ה׳ (and be happy about it). This is part of David’s mission: building the בית המקדש is a matter of דרישה;‎ ה׳ won’t just hand it to us:

כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה׃

דברים יב:ה

”כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם“…יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר, לשכנו תדרשו ובאת שמה: דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא.

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב

And that דרישה has been lacking until now:

ב ויאמר דויד לכל קהל ישראל אם עליכם טוב ומן ה׳ אלקינו נפרצה נשלחה על אחינו הנשארים בכל ארצות ישראל ועמהם הכהנים והלוים בערי מגרשיהם; ויקבצו אלינו׃ ג ונסבה את ארון אלקינו אלינו; כי לא דרשנהו בימי שאול׃

דברי הימים א פרק יג

זכרו נפלאותיו

And the specific עלילות that David wants to talk about are the stories of the אבות. We’ve seen other תהילים (like עח) that deal with history but they go back to Egypt and יציאת מצרים. This is the only perek that deals with the prehistory of the Jewish people. I think that David is trying to establish that connection. He’s trying to create a unified country out of a bunch of Israelite tribes that still don’t think of themselves as one people, and he has to go back to אברהם,‎ יצחק and יעקב to do that. The original ברית was with them, and it lasts to this very day: זכר לעולם בריתו.

I don’t have a good reason why יצחק is spelled ישחק here (in דברי הימים it is spelled יצחק) but Artscroll brings a “cute” gematria: the difference between ישחק and יצחק is 210 (ש is 300; צ is 90). There’s a hint to the 210 years of servitude that the fulfillment of the ברית was delayed, but it is still a reason for rejoicing (ישחק) because it could have been much longer:

יג ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה׃ יד וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי; ואחרי כן יצאו ברכש גדול׃

בראשית פרק טו

לא הניח אדם לעשקם

ספר בראשית is full of the stories of the אבות being saved from foreign leaders. David specifically refers to the story of Avraham and Avimelech:

ו ויאמר אליו האלקים בחלם גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי; על כן לא נתתיך לנגע אליה׃ ז ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה; ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך׃

בראשית פרק כ

And this pasuk has echoes today:

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (דברי הימים א טז) אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו? ”אל תגעו במשיחי“ אלו תינוקות של בית רבן. ”ובנביאי אל תרעו“ אלו ת״ח. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. א״ל רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי? א״ל: אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ואמר ריש לקיש משום ר״י נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי׳ לבנין בית המקדש. ואמר ר״ל לר״י נשיאה: כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך; כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה.

שבת קיט,ב

שלח לפניהם איש

From this point on is left out of דברי הימים. It leaves the story incomplete, which bolsters my argument that דברי הימים is a summary of the actual שירה.

Then David moves to the story of Joseph, emphasizing that it was all part of ה׳‘s plan. The tragedy of his slavery, even “impisoning his soul” (ברזל באה נפשו), was ה׳’s doing: שלח לפניהם איש‎…עד עת בא דברו.

שלח מלך ויתירהו is intentionally ambiguous:

רבי שמעון אמר כתיב (תהלים קמו) ה׳ מתיר אסורים וגו׳ והכא כתיב שלח מלך ויתירהו…מושל עמים ויפתחהו. אלא שלח מלך דא קודשא בריך הוא, מושל עמים דא קודשא בריך הוא .

זוהר כרך א (בראשית) פרשת מקץ [דף קצג עמוד א]

ואחר כך ”שלח מלך“ הקדוש הנקרא מלך בראש השנה כי אז היה שהוא על כסא דין ויתירהו, ואז ”מושל עמים“ הוא פרעה ויפתחהו, שאם לא כן היה לו לחקור תחת מה היה בסוהר ואולי היה מסתכן על דבר אדונתו, אך מה׳ יצא הדבר כי יצא זכאי בבית דין של מעלה.

אלשיך על תהלים, קה:כ

ויבא ישראל מצרים

Then he gets into more familiar territory, the cycle of Jewish history. We’re successful, we forget G-d, we are punished, we repent and are saved.

ה וענית ואמרת לפני ה׳ אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט; ויהי שם לגוי גדול עצום ורב׃ ו וירעו אתנו המצרים ויענונו; ויתנו עלינו עבדה קשה׃ ז ונצעק אל ה׳ אלקי אבתינו; וישמע ה׳ את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו׃ ח ויוצאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים׃ ט ויבאנו אל המקום הזה; ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש׃

דברים פרק כו

שמו בם דברי אתותיו

He skips the years of servitude to come back to G-d’s greatness (he is emphasizing הודיעו בעמים עלילותיו, after all) and recounts the plagues. Malbim says לא מרו refers to the plagues; ה׳ demonstrated His control of nature when the elements obeyed Hi will:

לא מרו: מוסב על האותות והמופתים שעשו שליחותם.

מלבי״ם ביאור המילות, תהלים קה:כח

As in תהילים עח, I don’t know why the order is off. He skips דבר and שחין:

שלח חשך ויחשיך וכו׳: הנה לְמַה שאינו מזכיר דבר ושחין, הנה כתבנו שכל זה הוא כמדברים ישראל עם הגוים עלילותיו יתברך באומרו הודיעו בעמים עלילותיו (פסוק א), ועודם מגידים, ובל יחשבו שהוא בטבע וידעו קצת גדולתו, על כן בדֶבֶר שיוכלו לומר כי דרך העולם היה, ומי יגיד למו כי ממקנה ישראל לא מת אחד, וגם השחין לא היה מפורסם כשמונה האחרות, לכן השמיטם.

אלשיך על תהלים, קה:כח

Similarly, Ibn Ezra points out that those two did not impress Pharaoh:

ולא הזכיר הדבר והשחין כי לא בקש פרעה ממשה להסיר המכה.

אבן עזרא תהלים פרק קה פסוק לב

שמח מצרים בצאתם

And when they leave בכסף וזהב, the Egyptians are happy to see them go. כי נפל פחדם עליהם may mean simply that the Egyptians were so scared of the Jews that they just wanted them out of the country, but I think it represents something more profound:

ה ובני ישראל עשו כדבר משה; וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת׃ לו וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום; וינצלו את מצרים׃

שמות פרק יב

Benno Jacob translates וינצלו as “saved”, not “plundered”:

Kn. and Di. interpretation “they pulled the Egyptians out, i.e., they looted the objects which they demanded”, represents a Germanization (entzogen), for only in that language is it possible to equate “pull out” with “plunder”: this has no relationship to our Hebrew text. Even if we assumed they “rescued” objects which were legitimately theirs, they should have been the object, not mitz-ra-yim.

We can only translate this phrase as “and they saved Egypt”. This does not refer to the Egyptian fear of death (our statement follows the last plague), nor was it concerned with the earlier plagues, which they deserved as they had not helped the Israelites. Rather they were saved from the future destructive hate of G-d and any final vengeance. [emphasis mine]

Benno Jacob, The Second Book of the Bible: Exodus, 12:35-36

The key to understanding וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת is that these “gifts” are reparations. They allow בני ישראל to leave Egypt without hating the Egyptians, without always looking for revenge. Rabbi Sacks connects this to a mitzvah in Ki Tetse:

לא תתעב אדמי כי אחיך הוא; לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו׃

דברים כג:ח

Now, forty years later, Moses speaks as if none of this had happened, as if the Israelites owed the Egyptians a debt of gratitude for their hospitality. Yet he and the people were where they were only because they were escaping from Egyptian persecution. Nor did he want the people to forget it. To the contrary, he told them to recite the story of the exodus every year, as we still do on Passover, re-enacting it with bitter herbs and unleavened bread so that the memory would be passed on to all future generations. If you want to preserve freedom, he implies, never forget what it feels like to lose it. Yet here, on the banks of the Jordan, addressing the next generation, he tells the people, “Do not hate an Egyptian”. What is going on in this verse?

To be free, you have to let go of hate. That is what Moses is saying. If they continued to hate their erstwhile enemies, Moses would have taken the Israelites out of Egypt, but he would not have taken Egypt out of the Israelites. Mentally, they would still be there, slaves to the past. They would still be in chains, not of metal but of the mind—and chains of the mind are the most constricting of all.

Rabbi Jonathan Sacks, Ki Tetse (5772)—Letting Go of Hate

פרש ענן למסך

David summarizes the way ה׳ protected the Jews in the wilderness. Notably, this psalm is all positive; there’s no mention of rebellions and all the sins of the Jews in those years. That’s an important contrast to תהילים קו that follows. This is the happy morning prayer, but it still comes with a message: יתן להם ארצות גוים; ועמל לאמים יירשו׃ בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו. It’s the same message that Moshe gave the Jews 400 years earlier:

י והיה כי יביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך; ערים גדלת וטבת אשר לא בנית׃ יא ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת; ואכלת ושבעת׃ יב השמר לך פן תשכח את ה׳ אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים׃ יג את ה׳ אלקיך תירא ואתו תעבד; ובשמו תשבע׃

דברים פרק ו

It is David’s hope that the nation he is creating out of בני ישראל will be worthy of being the one foretold in the ברית of אברהם,‎‎ יצחק and יעקב.