בס״ד

Kavanot: Paved with Good Intentions

Thoughts on Tanach and the Davening

After David ends his period of מלחמות רשות and creates his kingdom of (שמואל ב ח:טו)‎ עשה משפט וצדקה לכל עמו, he sends a delegation to Amon:

א ויהי אחרי כן וימת מלך בני עמון; וימלך חנון בנו תחתיו׃ ב ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו; ויבאו עבדי דוד ארץ בני עמון׃

שמואל ב פרק י

Now, this is strikingly different from the way he treated Amon’s sister state, Moav:

ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות; ותהי מואב לדוד לעבדים נשאי מנחה׃

שמואל ב ח:ב

There is no hint in תנ״ך what the king of Amon might have done, that David would say כאשר עשה אביו עמדי חסד. Even the most stringent בעלי פשט have to go back to the Aggadah:

א וילך דוד משם וימלט אל מערת עדלם; וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה׃ …ג וילך דוד משם מצפה מואב; ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלקים׃ ד וינחם את פני מלך מואב; וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה׃

ה ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה; וילך דוד ויבא יער חרת׃

שמואל א פרק כב

כשהיה דוד בורח מן שאול הלך דוד וכל בית אביו אצל בני מואב אמר להם קבלו בית אבא שנאמר ”וינחם את פני מלך מואב ויאמר ישב נא אבי ואמי“, קבלו אותם, וכיון שיצא דוד עמד מלך מואב והרג לאביו ולאמו ולאחיו של דוד ולא נשתייר מהם אלא אחד שנאמר (דברי הימים א כז:יח) ”ליהודה אליהו מאחי דויד“ שלא נשתייר מהם אלא הוא וברח ממלך מואב והלך אצל נחש מלך בני עמון שלח מלך מואב ואמר לנחש שמא בא אצלך אחד מאחי דוד אמר לו לאו ושמרו עד שבא דוד.

ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמז

But Amon’s response is shocking:

ג ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדניהם המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים; הלוא בעבור חקר את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך׃ ד ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם; וישלחם׃ ה ויגדו לדוד וישלח לקראתם כי היו האנשים נכלמים מאד; ויאמר המלך שבו בירחו עד יצמח זקנכם ושבתם׃

שמואל ב פרק י

As an aside, David has them wait in ירחו because it’s right over the Jordan, and because no one lived there:

וישבע יהושע בעת ההיא לאמר; ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה׃

יהושוע ו:כו

What went wrong in David’s overture to Amon? חז״ל read תנ״ך as ספרי נבואה, so there must be a message in the text’s choice of what incidents to relate. There is an inherent problem in trusting Amon:

ד לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳; גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם׃ ה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים; ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך׃ ו ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה; כי אהבך ה׳ אלקיך׃ ז לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם׃

דברים פרק כג

אף על פי שכתבתי (דברים כ:י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, לאלו לא תעשו כן; ”לא תדרוש שלומם וטובתם“. את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון, מלחמות וצרור; ואיזה? זה דוד (שמואל ב י) ”ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש“. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תעבור על דברי? אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה עושה עמם גמילות חסד? (קהלת ז:טז) אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, שלא יהא אדם מוותר על התורה. וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד סוף בא לידי בזיון (שמואל ב י) ”ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם“, ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון…מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא לא תדרוש שלומם.

במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא סימן ה

The pasuk of אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה is the same one חז״ל use to describe Saul who had pity on the king of Amalek:

שאמר לו הקב״ה לשאול (שמואל א:טו) לך והכית את עמלק…יצאה בת קול ואמרה לו (קוהלת ז:טז) אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לו שאול לדואג (שמואל א:כב) סוב אתה ופגע בכהנים יצאה בת קול ואמרה לו (קוהלת ז:יז) אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה.

יומא כב,ב

The Kesef Mishna proposes a reason that David might have felt that he was justified in his overture to Amon:

כתבו הגהות מיימון שנאמר לא תדרוש וכו׳ כתב רא״ם [רבי אליעזר בן שמואל ממֵיץ, מגדולי בעלי התוספות, מחבר ספר יראים] בד״א? בדרישת שלום דאסור, אבל תשלומי שלום מותר, כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנאמר ”וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו“ עכ״ל. ויש לתמוה על זה שאמרו חז״ל במדרש [שלא כהוגן עשה דוד בזה]

כסף משנה, הלכות מלכים ו:ו

Rambam’s formulation indicates that the prohibition is addressed to the community rather than the individual…Thus may Dovid have rationalized. He sent the messengers as an individual who appreciated a favor once done to his family…it had nothing to do with his kingly duties and therefore did not fall within the public domain.

The משבצות זהב makes the same point, noting that the pasuk says וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו, not דוד המלך ביד שרי המלוכה, and they went לנחמו אל אביו, not as king of Amon but as a son in mourning.

But the truth is that the king represents the people as a whole. Nothing David does now represents himself as an individual. Whatever good Amon did to him personally does not outweigh the utter evil that Amon not so long before had committed against Israel:

א ויעל נחש העמוני ויחן על יביש גלעד; ויאמרו כל אנשי יביש אל נחש כרת לנו ברית ונעבדך׃ ב ויאמר אליהם נחש העמוני בזאת אכרת לכם בנקור לכם כל עין ימין; ושמתיה חרפה על כל ישראל׃ ג ויאמרו אליו זקני יביש הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל; ואם אין מושיע אתנו ויצאנו אליך׃ ד ויבאו המלאכים גבעת שאול וידברו הדברים באזני העם; וישאו כל העם את קולם ויבכו׃ ה והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה ויאמר שאול מה לעם כי יבכו; ויספרו לו את דברי אנשי יביש׃ ו ותצלח רוח אלקים על שאול בשמעו (כשמעו) את הדברים האלה; ויחר אפו מאד׃ ז ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו; ויפל פחד ה׳ על העם ויצאו כאיש אחד׃ …יא ויהי ממחרת וישם שאול את העם שלשה ראשים ויבאו בתוך המחנה באשמרת הבקר ויכו את עמון עד חם היום; ויהי הנשארים ויפצו ולא נשארו בם שנים יחד׃

שמואל א פרק יא

And here Amon proves the point by humiliating David despite his best intentions.


א למנצח על ידותון מזמור לדוד׃
ב אך אל אלקים דומיה נפשי; ממנו ישועתי׃
ג אך הוא צורי וישועתי; משגבי לא אמוט רבה׃
ד עד אנה תהותתו על איש תְּרָצְּחוּ כלכם;
כקיר נטוי; גדר הדחויה׃
ה אך משאתו יעצו להדיח ירצו כזב;
בפיו יברכו; ובקרבם יקללו סלה׃

תהילים פרק סב

על ידותון: שם כלי שיר. ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין הנגזרים על ישראל מאויביהם.

רש״י, תהילים סב:א

דומיה נפשי: מצפה נפשי.

רש״י, תהילים סב:ב

דומיה: מחרישה ושותקת על שתבא ישועתה.

רד״ק, תהילים סב:ב

Artscroll combines these as “Only for G-d does my soul wait silently”.

The phrase לא אמוט רבה seems grammatically off; it literally means “I will not falter large”. The commentators have to add words:

לא אמוט: מוטה רבה.

רד״ק, תהילים סב:ג

משגבי לא אמוט רבה: מאד.

מלבי״ם, תהילים סב:ג

Even so, it seems to be damning by faint praise: ה׳ will only let me slip a little? Sforno reads רבה as an apostrophe. This perek is addressed to עמון and its capital רבה, or רבת בני עמון:

זה המזמור אמר על בני עמון שקרעו בגדי עבדי דוד אשר שלח לנחם את חנון מלכם על מיתת אביו שאמרי לו שהם היו מרגלים.

ספורנו, תהילים פרק סב, הקדמה

לא אמוט רבה: דעו לך רבת בני עמון שלא אמוט ולא אזדזע בשביל מלחמתך.

ספורנו, תהילים סב:ג

עד אנה תהותתו: מגזרת הַוּוֹת תחשבו עליו.

אבן עזרא, תהילים סב:ד

כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ; מִדֶּבֶר הַוּוֹת׃

תהלים צא:ג

עד אנה תהותתו על איש: אמנם אתם עבדי חנון מלככם עד אנה תשימו הוות ומחשבה רעה בדמיונו.

ספורנו, תהילים סב:ד

תְּרָצְּחוּ could be read as “may you all be murdered”:

תרצחו כולכם: יהי רצון שתרצחו כולכם.

רד״ק, תהילים סב:ד

But that doesn’t seem to fit the theme of trusting in ה׳. Artscroll cites Rashbam and Ibn Yachya (neither of which I can find) that this is David addressing his enemies, “You all plan to murder me!”. His enemies are subtle, setting up the situation so they cannot be blamed:

דרש רבא: מאי דכתיב (תהילים סב) ”עד אנה תהותתו על איש תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה“? מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאים ונוטלין את ממונו.

סנהדרין קט,א

And more that that, they would arrange for their victim to be liable for the damage:

ודוחין אותו עליו כו׳: שנוטלין ממונן בדין כאילו הפילו להן הקיר בידים, ”ונוטלין ממונו“ רצונו לאמר של הקיר, שאומרים שהזיקו להפיל להן כותל בריא וחייב לשלם אותו הקיר.

מהרש״א, חידושי אגדות, סנהדרין, שם

אך משאתו יעצו להדיח means “only because of his—the איש of פסוק ד—elevated stature do they plot to topple him”.

And Sforno continues to read all this as referring to the Amonites:

ירצו כזב: רצו לומר לו ששלחתי אותם למרגלים שהוא כזב.

ספורנו, תהילים סב:ה

Second verse, same as the first!

Herman’s Hermits, I’m Henery the Eighth, I Am

ו אך לאלקים דומי נפשי; כי ממנו תקותי׃
ז אך הוא צורי וישועתי; משגבי לא אמוט׃
ח על אלקים ישעי וכבודי; צור עזי מחסי באלקים׃
ט בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם;
אלקים מחסה לנו סלה׃

תהילים פרק סב

This stich expresses the same faith in ה׳, but here it’s addressed to the people: בטחו בו בכל עת, עם rather than the רשעים.

Then David concludes that there is no point in worrying about their evil plans; it’s all הבל. That’s usually translated as “vanity” but that word has a different meaning in modern English. הבל means “breath, puff of air”.

י אך הבל בני אדם כזב בני איש;
במאזנים לעלות; המה מהבל יחד׃
יא אל תבטחו בעשק ובגזל אל תהבלו;
חיל כי ינוב אל תשיתו לב׃
יב אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי; כי עז לאלקים׃
יג ולך א־דני חסד; כי אתה תשלם לאיש כמעשהו׃

תהילים פרק סב

אך הבל בני אדם: ואל תיראו מהם מאחר שהקב"ה מחסה לנו בעת צרה.

רש״י, תהילים סב:י

חיל כי ינוב: אם תראו רשעים שממונם מצליח וגדל אל תשיתו לב.

ינוב: יצמח לשון תנובה.

רש״י, תהילים סב:יא

אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי in the פשט is simply emphatic: “ה׳ has said this not once but many times”.

אחת דבר אלקים. פעם ושתים כלומר פעמים רבות דבר אלהים ושמענו מפי נביאיו כי העוז לאלקים לבדו, לכן אין לו לאדם לבטוח לא בכחו ולא בממונו.

רג״ק, תהילים סב:יב

חז״ל saw in this pasuk the idea that Torah has multiple levels of meaning; one word of G-d should be heard in multiple ways:

אמר אביי דאמר קרא (תהלים סב:יב) ”אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי; כי עז לאלקים“: מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

סנהדרין לד,א

But the meaning in context is that ה׳ has said over and over again that He will mete out the appropriate punishment; אתה תשלם לאיש כמעשהו. There is no reason for David to seek revenge against Amon. He thinks he has learned the lessons of the wars with Moav and Edom. But life is never that easy.