בס״ד

Kavanot: Once Upon a Midnight Dreary

Thoughts on Tanach and the Davening

After the discussion of David's kingdom and government, we have a nice little story:

א ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול; ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן׃ ב ולבית שאול עבד ושמו ציבא ויקראו לו אל דוד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא ויאמר עבדך׃ ג ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלקים; ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים׃

שמואל ב פרק ט

We have met this נכה רגלים once before, in the context of the fall of the house of Saul:

וליהונתן בן שאול בן נכה רגלים; בן חמש שנים היה בבא שמעת שאול ויהונתן מיזרעאל ותשאהו אמנתו ותנס ויהי בחפזה לנוס ויפל ויפסח ושמו מפיבשת׃

שמואל ב ד:ד

And David wants to find him because of his oath to Jonathan:

טו ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם; ולא בהכרת ה׳ את איבי דוד איש מעל פני האדמה׃ טז ויכרת יהונתן עם בית דוד; ובקש ה׳ מיד איבי דוד׃ יז ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אתו; כי אהבת נפשו אהבו׃

שמואל א פרק כ

ד ויאמר לו המלך איפה הוא; ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר׃ ה וישלח המלך דוד; ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר׃

שמואל ב פרק ט

Now מפיבשת is in hiding, which is rational given what happened to his uncle איש בושת:

ז ויבאו הבית והוא שכב על מטתו בחדר משכבו ויכהו וימתהו ויסירו את ראשו; ויקחו את ראשו וילכו דרך הערבה כל הלילה׃ ח ויבאו את ראש איש בשת אל דוד חברון ויאמרו אל המלך הנה ראש איש בשת בן שאול איבך אשר בקש את נפשך; ויתן ה׳ לאדני המלך נקמות היום הזה משאול ומזרעו׃

שמואל ב פרק ד

And that’s how the family of kings was usually treated when a new king came to power:

בעת שגברה יד דוד יראו לנפשם פן יהרגם כדרך מלכי קדם שהיו הורגים אף את אחיהם בל ימרדו ומכ׳׳ש זרע המלך הראשון, והתחבאו כל הימים עד שעקבותם לא נודעו.

מלבי״ם, שמואל ב ט:א

הנה הוא בית מכיר: מתחבא שם.

מלבי״ם, שמואל ב ט:ד

So why is ציבא betraying him? It might be that David is trustworthy, but in fact ציבא is a rather unsavory character, as we see during Avshalom’s rebellion, when מפיבשת is living in Jerusalem:

א ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא נער מפיבשת לקראתו; וצמד חמרים חבשים ועליהם מאתים לחם ומאה צמוקים ומאה קיץ ונבל יין׃ ב ויאמר המלך אל ציבא מה אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית המלך לרכב ולהלחם (והלחם) והקיץ לאכול הנערים והיין לשתות היעף במדבר׃ ג ויאמר המלך ואיה בן אדניך; ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלם כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי׃ ד ויאמר המלך לצבא הנה לך כל אשר למפיבשת; ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדני המלך׃

שמואל ב פרק טז

After the rebellion is suppressed and Avshalom is dead, David returns to Jerusalem:

כה ומפבשת בן שאול ירד לקראת המלך; ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום׃ כו ויהי כי בא ירושלם לקראת המלך; ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבשת׃ כז ויאמר אדני המלך עבדי רמני; כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח עבדך׃ כח וירגל בעבדך אל אדני המלך; ואדני המלך כמלאך האלקים ועשה הטוב בעיניך׃ כט כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדני המלך ותשת את עבדך באכלי שלחנך; ומה יש לי עוד צדקה ולזעק עוד אל המלך׃

ל ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך; אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה׃ לא ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח; אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו׃

שמואל ב פרק יט

ניכר היטב כי עבדו דבר עליו לשון שקר, כי הראיה ממה שלא הצטער בצרתו, נראה שקרותה ממה שלא עשה שער רגליו ושפמו ולא כבס בגדיו מיום לכת המלך עד שובו, כי התאבל ונצטער על צרת אדוניו…

מלבי״ם, שמואל ב יט:כה

But David doesn’t know this now, and he finds מפיבשת, and (fortunately for מפיבשת) David in fact means it when he said אעשה עמו חסד:

ו ויבא מפיבשת בן יהונתן בן שאול אל דוד ויפל על פניו וישתחו; ויאמר דוד מפיבשת ויאמר הנה עבדך׃ ז ויאמר לו דוד אל תירא כי עשה אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך והשבתי לך את כל שדה שאול אביך; ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד׃ ח וישתחו ויאמר מה עבדך; כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני׃ ט ויקרא המלך אל ציבא נער שאול ויאמר אליו; כל אשר היה לשאול ולכל ביתו נתתי לבן אדניך׃ י ועבדת לו את האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת והיה לבן אדניך לחם ואכלו ומפיבשת בן אדניך יאכל תמיד לחם על שלחני; ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים׃ יא ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדני המלך את עבדו כן יעשה עבדך; ומפיבשת אכל על שלחני כאחד מבני המלך׃ יב ולמפיבשת בן קטן ושמו מיכא; וכל מושב בית ציבא עבדים למפיבשת׃ יג ומפיבשת ישב בירושלם כי על שלחן המלך תמיד הוא אכל; והוא פסח שתי רגליו׃

שמואל ב פרק ט

And so the story ends. Next chapter starts the war with Amon and the saga of Bat Sheva.


Two questions come to mind: first, when does this take place? There’s no “אחר הדברים האלה”. How does it fit in the context, the מלחמות רשות and the summary of David’s kingdom of the previous perek, and the war with Amon in the next? Second, why is David looking for Saul’s survivors? הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול sounds very omnious.

My answer is based on an amazing shiur by Rabbi Calman Weinreb, 10th grade rebbi at Ner Yisrael, which is itself based on a sermon by Rabbi Yehonasan Eybeschutz.

First two aggadot:

חצות לילה אקום להודות לך; על משפטי צדקך׃

תהילים קיט:סב

קדמתי בנשף ואשועה; לדבריך (לדברך) יחלתי׃

תהילים קיט:קמז

אמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים.

ברכות ג,ב

The trouble with Socialism is that eventually you run out of other people’s money.

So we have a story that seems to take place regularly: היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. What was going on that the חכמי ישראל came to ask פרנסה every morning?

Another aggadah:

והנה בעניי הכינותי לבית ה׳ זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל כי לרב היה; ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף׃

דברי הימים א כב:יד

נאמר (ואני) [והנה] בעניי הכינותי וגו׳, וכי עני מקדיש כל הככרים הללו של זהב וכסף, אלא ביום שהרג דוד את גלית השליכו עליו בנות ישראל כל הכסף והזהב הזה והקדישו לבית המקדש וכשבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא קבלת עליך להחיות בו נפשות חייך שאין המקדש נבנה על ידך אלא על ידי שלמה, דכתיב ויהי דבר ה‘ אל נתן לאמר לך ואמרת וגו’ אשר יצא ממעיך הוא יבנה הבית לשמי.

ילקוט שמעוני רות רמז תרג

We’ve quoted this before, the idea that David was so focused on building the בית המקדש that he wouldn’t use the funds that he had dedicate for it for any other purpose, even when people were starving. When was this רעב שלש שנים? It is described in שמואל ב פרק כא, but without any specific dates. This perek is an appendix, a story that happened בימי דוד:

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה׳;
ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים׃

שמואל ב כא:א

ויבקש דוד את פני ה׳ מאי היא? אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים.

יבמות עח,ב

We will look at what ה׳’s answer means later. But Rabbi Eybeschutz connects these two stories with the stories of David’s מלחמות רשות, and thus פרק ח with the beginning of פרק כא:

ענין הדבר כי ידוע מה שכתבו חז״ל כשעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל לדוד ”עמך ישראל צריכין פרנסה“. אמר ”פשטו ידיכם בגדוד“. ויש להבין מה ביקשו מדוד בזה באמרם ישראל צריכין פרנסה. אבל כבר מבואר במדרש: ”ואני בעניי הכינותי אלף אלפים דינרי זהב“. וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב? אלא כשהרג לגלית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב, והוא הפרישן לבנין בהמ״ק. וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים. ולכך קצף עליו השם ואמר טובה צדקה מבנין בית המקדש. ולכך אתה לא תבנה וגו׳. ונראה כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהכ ההוא, ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן. והוא מיאן לתת וצוה להלחם. וא״כ הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה׳. וזהו פי׳ הפסוק ”דמים הרבה שפכת“ כי לָחַמְתָּ מלחמת רשות ולא היה הצורך כי היה לך לפרנס מן האוצרות ואת קמצת בשלך בצדקה. והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה ובין כך סבלו דוחק ולחץ. ולכך אתה לא תבנה הבית כי נבחר לה׳ צדקה מבנין בית, ולכך אמרתי דרך הלצה (ויקרא כו:ה) ”ואכלתם לחמכם לשובע…ונתתי שלום בארץ“ כי כאשר לא היה לעם ישראל פרנסה פשטו ידיהם בגדוד. וז״א ואכלתם לחמכם לשובע שלא יחסר לחמכם א״כ אין צורך למלחמה ונתתי שלום בארץ. אכל נשמע מזה כי יותר טוב צדקה מבנין כית ה׳.


So if the three years famine of פרק כא was during the time of the wars of פרק ח, then the aftermath of the famine corresponds to פרק ט, our perek.

א ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה׳;
ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים׃ ב ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם; והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה׃ ג ויאמר דוד אל הגבענים מה אעשה לכם; ובמה אכפר וברכו את נחלת ה׳׃ ד ויאמרו לו הגבענים אין לי (לנו) כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל; ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם׃ ה ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו; נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל׃ ו ינתן (יותן ) לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה׳ בגבעת שאול בחיר ה׳;
ויאמר המלך אני אתן׃ ז ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול; על שבעת ה׳ אשר בינתם בין דוד ובין יהונתן בן שאול׃ ח ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת; ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי׃ ט ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני ה׳ ויפלו שבעתים (שבעתם) יחד; והם (והמה) המתו בימי קציר בראשנים תחלת (בתחלת) קציר שערים׃

שמואל ב פרק כא

Again, the dates are not explicit, and there are different opinions in חז״ל.

ר‘ פנחס אומר (שלש שנים) [אחרי שנה] שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד שלשה שנים שנה אחר שנה, שנ’ ויהי רעב בימי דוד שלש שנים.

The bracketed text is in the hebrewbooks.com edition, which makes more sense to me.

פרקי דרבי אליעזר (היגר)—”חורב“ פרק יז

”ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה“. שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי (עבודת כוכבים) [עבודה זרה] יש בכם דכתיב (דברים יא) ”ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו׳“? בדקו ולא מצאו. שניה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב (ירמיהו ג) ”וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו׳“? בדקו ולא מצאו. שלישית אמר להם שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין דכתיב (משלי כה) ”נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר“? בדקו ולא מצאו. אמר אין הדבר תלוי אלא בי.

יבמות עח,ב

They narrow the problem down to one of צדקה, and then to David himself. And the problem is אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים. Who were the גבענים?

כו ויעש להם כן; ויצל אותם מיד בני ישראל ולא הרגום׃ כז ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים לעדה; ולמזבח ה׳ עד היום הזה אל המקום אשר יבחר׃

יהושוע פרק ט

But if they were the hewers of wood and the drawers of water למזבח ה׳, then when did Saul kill them? We have no record in תנ״ך. Rashi speculates:

על אשר המית את הגבעונים: כשהרג נוב עיר הכהנים המית מהם ז' שני חוטבי עצים ושני שואבי מים ושמש וחזן וסופר כך מפורש בגמרא ירושלמית בסנהדרין, ורבותינו אמרו מתוך שהרג את הכהנים שהיו מספיקין להם מזון העלה עליו הכתוב כאלו המיתם.

רש״י, שמואל ב כא:א

(We will look at Rashi’s second opinion shortly)

Malbim is bothered by this; why should all of the people suffer for Saul’s sin, and why should be punishment be in the time of David? He says the problem started under Saul, but the injustice continued:

ואני אומר כי אחרי נהרגו הגבעונים אשר נמצאו אז בעיר נוב, שעז״א אשר המית את הגבעונים, שפך שאול כאש חמתו גם על יתר הגבעונים הנמצאים בערי ישראל, וצוה לכלותם או לגרשם מן הארץ, אחרי שחשב עליהם כי ידם עם הכהנים המורדים, כי הם משרתי המזבח וכהני ה׳. והגם שנשבע להם יהושע להחיותם, חשב כי הם הפרו ברית במה שמרדו במלך…ועז״א ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה. והגם שלא קמה עצתו, בכ״ז כבר נתנו להפקר, ועשו בם איש הישר בעיניו, והיו לבז ואין מציל, גולים ומגורשים, שעז״א ואשר דמה לנו ונשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל…וגם עת שמלך דוד לא שמו על לבם לתקן העוות הזה…וע״כ חרה אף ה׳ בעמו בימי דוד.

מלבי״ם, שמואל ב כא:א

רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק
עיקר אוותנטיא [peak of the famine] שלו לא היה ראוי להיות בימי דוד אלא בימי שאול, אלא על ידי שהיה שאול
גרופית של שקמה [of weak character; lit. shoot of a sycamore] גלגלו הקדוש ברוך הוא והביאו בימי דוד. מתלא אמרין,
שילו חטא ויוחנא משתלמא [the proverb is, Shiloh sinned and Yohana paid]…
אמר רבי חייא רבה משל לזגג [glazier] שהיה בידו קופה מליאה כוסות
ודייטרוטין [crystal], בשעה שהיה מבקש לתלות את קופתו היה מביא יתד ותקעה ונתלה בה ואחר כך היה תולה קופתו, לפיכך לא באו בימי בני אדם שפופים אלא בימי בני אדם גבורים שהן יכולין לעמוד בהן.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כה סימן ג

The sin of the Givonim started in the days of Saul. Whether they were literally killed or simply impoverished, we don’t know. But the oppression of the Givonim continued through the start of David’s reign, and it reached a point that ה׳ punished Israel with a famine. Now it wasn’t just the outcasts, the strangers, who were suffering, but all the people. And still David missed the point, not opening his storehouses of gold and silver but instead encouraging more war, until he finally said, אין הדבר תלוי אלא בי. What is happening is the very antithesis of ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו. So David tries to make amends. I will give David the benefit of the doubt and assume that he believed them when they said אין לנו איש להמית בישראל, that they would only humiliate Saul’s family. The fact that they killed them had consequences, and we will deal with that when we learn פרק כא inside. But now, the injustice reached the point that ה׳ required drastic action:

ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן…(שמואל ב כא) ויקרא המלך לגבעונים…מיפייס ולא פייסינהו…והא כתיב (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים וגו׳? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא…שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם! ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו—ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה, ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף.

יבמות עח,ב-עט,א

The shock of the famine and its consequence marked the turn of David’s kingdom from מלחמות רשות and conquest to משפט וצדקה.


And the Givonim? David restored their hereditary role:

מג הנתינים; בני ציחא בני חשופא בני טבעות׃ … נח כל הנתינים ובני עבדי שלמה; שלש מאות תשעים ושנים׃

עזרא ב:מג

הנתינים:הם הגבעונים ונקראו נתינים ע״ש שנאמר בם ”ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו׳“.

מצודת דוד, שם

ומן הנתינים שנתן דויד והשרים לעבדת הלוים נתינים מאתים ועשרים; כלם נקבו בשמות׃

עזרא ח:כ

ומן הנתינים: ומן העבדים נתינים שנתן דוד המלך ושרי ישראל עלו עמהם.

רש"י, עזרא ח:כ

So what about our perek? I would argue that the entire story, of ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול; ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן through ומפיבשת אכל על שלחני כאחד מבני המלך is actually contained in the one pasuk of ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול; על שבעת ה׳ אשר בינתם בין דוד ובין יהונתן בן שאול in the story of the Givonim. David is seeking out the descendants of Saul because the Givonim demanded them. Clearly David knew about the others, so it makes no sense to ask הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול. But that pasuk should be read as in the JPS:

David inquired, “Is there anyone still left of the House of Saul with whom I can keep faith, for the sake of Jonathan?”

II Samuel 9:1, 1985 JPS translation

He knows he is betraying the House of Saul and wants to find one with whom he can fulfill his oath with Jonathan. He saves מפיבשת while sacrificing the rest of his family.


So the story of מפיבשת is on the surface a heartwarming vignette, and on a deeper look a horrifying tale of revenge, and in the end is a profound lesson to David. חז״ל say that David called מפיבשת,‎ מפיבשת רבי, my teacher:

א תפלה לדוד;
הטה ה׳ אזנך ענני כי עני ואביון אני׃
ב שמרה נפשי כי חסיד אני;
הושע עבדך אתה אלקי הבוטח אליך׃

תהילים פרק פו

לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני: לוי ורבי יצחק. חד אמר: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי! יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי…

ודוד מי קרי לנפשיה חסיד? והכתיב ”לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים“ ותנא משמיה דרבי יוסי: למה נקוד על לולא? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! - שמא יגרום החטא; כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב: ויירא יעקב מאד! אמר: שמא יגרום החטא.

ברכות ד,א

This is one of the few chapters of תהילים that are called תפלה, a prayer. David starts by declaring his virtue, that he is a חסיד. One opinion is that his חסידות is in his learning and תהילים;‎ חצות לילה אקום. The second opinion is that his חסידות is in getting his hands dirty to help others, and in his willingness to learn from others. I would propose that both are true, and that David’s understanding of what is morally required changes.

ג חנני א־דני; כי אליך אקרא כל היום׃
ד שמח נפש עבדך; כי אליך א־דני נפשי אשא׃
ו האזינה ה׳ תפלתי; והקשיבה בקול תחנונותי׃
ז ביום צרתי אקראך; כי תענני׃

תהילים פרק פו

That was all introduction; a piyut that ה׳ should hear his prayer. This perek is one of the few called תפלה but we haven’t seen any actual prayer yet. That comes next:

ח אין כמוך באלקים א־דני; ואין כמעשיך׃
ט כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך א־דני; ויכבדו לשמך׃
י כי גדול אתה ועשה נפלאות; אתה אלקים לבדך׃
יא הורני ה׳ דרכך אהלך באמתך;
יחד לבבי ליראה שמך׃
יב אודך א־דני אלקי בכל לבבי; ואכבדה שמך לעולם׃

תהילים פרק פו

Notice that this represents the classical three parts of prayer, שבח,‎ בקשה and הודאה:

חיוב מצוה זו [תפילה] כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

משנה תורה, הלכות תפילה, א:א-ב

And there are really two בקשות:‎ כל גוים…יבואו וישתחוו לפניך and הורני ה׳ דרכך, each preceded by a line of שבח.

The hope that כל גוים…ויכבדו לשמך is really David’s hope to build the בית המקדש. That is the goal and the meaning of a בית המקדש as opposed to the local משכן:

והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי; כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים׃

ישעיהו נו:ז

And הורני ה׳ דרכך isn’t really a separate thing in David’s mind. It’s part of the one thing he wants:

ד אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש;
שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי;
לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו׃
יא הורני ה׳ דרכך; ונחני בארח מישור למען שוררי׃

תהילים פרק כז

The next psukim are further הודאה, outlining the difficulties that David faces in fulfilling his desire. He has too many enemies to fight:

יג כי חסדך גדול עלי; והצלת נפשי משאול תחתיה׃
יד אלקים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי;
ולא שמוך לנגדם׃
טו ואתה א־דני אל רחום וחנון; ארך אפים ורב חסד ואמת׃

תהילים פרק פו

The last part is a familiar quote:

ה וירד ה׳ בענן ויתיצב עמו שם; ויקרא בשם ה׳׃ ו ויעבר ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ א־ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת׃ ז נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה; ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים׃

שמות פרק לד

”ויעבור ה׳ על פניו ויקרא“: א״ר יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

ראש השנה יז,ב

It’s worth noting that the יג מידות are not some formula of theurgy that we simply say and force ה׳, as it were, to help us. David only quotes some of the terms, as does Moshe himself later in the Torah:

יז ועתה יגדל נא כח א־דני כאשר דברת לאמר׃ יח ה׳ ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע; ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׃ יט סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך; וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה׃ כ ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׃

במדבר פרק יד

That’s because יעשו לפני כסדר הזה doesn’t mean “say them”; it means “do them”.

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת…לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י״ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת.

And these מידות are most relevent to governing society. David here acknowledges what it takes to create a ממלכת משפט וצדקה:

Our Sages call them middot (qualities), and speak of the thirteen middoth of God (Talm. B. Rosh ha-shanah, p. 17b); they used the term also in reference to man…They do not mean to say that God really possesses middot (qualities), but that He performs actions similar to such of our actions as originate in certain qualities, i.e., in certain psychical dispositions not that God has really such dispositions. Although Moses was shown “all His goodness,” i.e., all His works, only the thirteen middot are mentioned, because they include those acts of God which refer to the creation and the government of mankind, and to know these acts was the principal object of the prayer of Moses. This is shown by the conclusion of his prayer, “that I may know thee, that I may find grace in thy sight, and consider that this nation is thy people” (Exod. 33:16), that is to say, the people whom I have to rule by certain acts in the performance of which I must be guided by Thy own acts in governing them.

And David concludes:

טז פנה אלי וחנני; תנה עזך לעבדך; והושיעה לבן אמתך׃
יז עשה עמי אות לטובה;
ויראו שנאי ויבשו כי אתה ה׳ עזרתני ונחמתני׃

תהילים פרק פו

אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים פו:יז) ”עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו“? אמר דוד לפני הקב״ה: רבונו של עולם מחול לי על אותו עון! אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמי אות בחיי! אמר לו: בחייך איני מודיע; בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים. דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר (תהלים כד:ז) ”שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד“, רהטו בתריה למיבלעיה. אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להו (תהלים כד:ט): ”ה׳ עזוז וגבור“…ולא נענה. כיון שאמר (דברי הימים ב ו:מב) ”ה׳ אלקים אל תשב פני משיחך; זכרה לחסדי דוד עבדך“ מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב״ה על אותו עון.

שבת ל,א

And so this פרק תהילים is a fitting coda to part two of ספר שמואל. David is a חסיד because he has learned from מפיבשת; I would argue that it is that he has learned from the entire episode of שמואל ב פרקים ח-ט. He has learned that he will not build the בית המקדש, that going to war to collect money for building the בית המקדש is inappropriate, and that his role is to create the ממלכת משפט וצדקה that will allow his successor to build the בית המקדש. And when it is finally built, the very gates will declare David’s חסד.