בס״ד

Kavanot: Malbim's Introduction to Tehilim

Thoughts on Tanach and the Davening

##מלבי״ם תהלים, הקדמה

בית קדש הקדשים בית אוצר היקר הזה, מלא יקר כל קדש, מלא הדר כל כבוד ועוז, אוצר בתוכו כל מחמדנו אשר היו לנו מימי קדם, בעוד רוח השיר חי בפי שרי קדש, בעוד התנוסס רוח ה׳ על נעים זמירות ישראל עלי הגיון בכנור, בהיכלו כבוד אומר כלו, תהלות ותפלות, שירות וזמירות, אבני חפץ ופנינים, שוהם יקר ומטמונים, הון עתק ומכמונים, מאוצר המלך החסיד משיח אלהי יעקב, אשר שר לה׳ ואשר אליו התפלל בעת רעה צאן מרעיתו, ובעת רעה צאן עמו, בצר ובטוב לו, עד התפלה האחרונה אשר התפלל לפני מותו אחרי משח את שלמה בנו לשבת על כסא ה׳ למלך תחתיו, שאז נאמר כלו תפלות דוד בן ישי (תהילים עב), בין אשר התפלל על עצמו, בין אשר התפלל על הכלל, בין אשר התפלל על ענין מיוחד, בין אשר היה מתפלל תמיד, כל אלה אסף וחבר לעת זקנתו בספר מיוחד שיהיו מוכנים לצורך הנהגת המתבודד--כל אדם יחזה בו, כל תפלה וכל תחנה, כל הודאה וכל תהלה, על כל דבר ועל כל ענין, צוקה או תשועה, צרה או רוחה, אשר יהיה ליחיד או לרבים, בתהלוכות העתים ומסבות הזמן הסוער על כל עוברי ים החיים בהמון משבריו ושאון גליו; גם יש בו סגולות יקרות ומטמוני מסתרים מסוד ה׳ ליראיו, תרופות וסמי חיים, ומפתחות אל שערי שמים. ובסוף ספרו כתב אלה דברי דוד האחרונים אשר העתיקם כותב ספר שמואל ב (פרק כג), בו חתם שמו על ספרו והודיע מהותו וענינו, עם הודעה עתידית ממלכות זרעו באחרית הימים, כמו שכתבתי בפירושי שמה.

כל עוד התהלך רוח ה׳ בארץ וישכון כבוד על נביאיו וחוזיו, על מוצאי שכל טוב ורוח נדיבה, לדבר או לשורר ברוח הקדש, שערי האוצר הזה לא סוגרו, כי עוד הוסיפו זקני דור דור למלא אסמיו תבואת הדורות, בין שתילי ימי קדם, כמו תפלה למשה איש האלקים, בין מטעי אנשי הרוח הבאים אחריו, שיר המעלות לשלמה, על שושנים לבני קרח שיר ידידות על שלמה ביום חתונתו (תהילים מה), מזמור למנשה בן חזקיהו אחרי שב לאלהי אבותיו (תהילים סו), הלל הגדול על נס סנחריב, נגינות אסף על נס זה (תהילים עו), וכן מאיתן האזרחי, מהימן האזרחי, ידותון, ובני קרח, עד התפלות אשר יסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות, עד שוב ה׳ את שיבת ציון בימי כורש (תהילים קלז ו־פה). גם נמצאו מזמורים רבים מדברים בדרך העיון והמחקר על ענינים שונים, על מעלת האדם (תהילים ח), על ההשגחה הפרטית (תהילים לו ו־קלח), על תכלית האדם (תהילים לט), על שאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו (תהילים י, יא, ו־עג), השיר הנפלא אשר שם מישרים, אחרי נפח המליץ באפו רוח חיים ויברא לו פה ולשון וניב שפתים (תהילים עה), ודומיהם רבים.

לא ארקח הלום קטורת רוקח כמתכונת מעשה מרקחת אשר יעשו המבארים להריח בה, בפתחי באוריהם, במבוא אשר יעשו לספרי הקדש, אשר הרבו חקירות והשערות על תכונת הכלי זמר אשר נזכרו בראשי המזמורים ועל מהותם, כמו נחילות, שמינית, שגיון, גתית, עלמות, שושנים, שושנים עדות, שושן עדות, מכתם, יונת אלם, אילת השחר, מחלת, ידותון, המעלות, וחקירות כיוצא באלה, כי למה זה אצלול במצולת הדמיון אל תהום אין חקר, אחרי כי נעלם מאתנו אם הם שמות כלי נגון או שמות מיני נגינות? ואם הם שמות כלי נגון, לא ידענו אם יש להם עתה עוד מציאות בעולם או מנגינותיהם משער שבתו, ואם עדן נמצאים מי ינבא לנו איך נקראו בשמותם עלי אדמות בימי קדם, וכל הצוללים בחקירות אלה וכאלה, העלו אבני תהו מתהום ההשערות, ויבנו מגדלים הפורחים באויר על כנפי רוח.

לבד זאת מצאתי נכון להודיע אל הקורא, כי הגם שבפירוש הספר הזה לא נטיתי ממסלה הסלולה לפני בכל כתבי קדש ממינו, המתנשאים לדבר נשגבות ברוח המליצה, טירת כסף הזאת גם היא אבן שלמה מסע נבנה לתלפיות, על היסודות המוסדים מאבני בוחן אבני גזית יקרות, ופרטיו גם המה כמוהם ילכו על פי הכללים הנאמנים אצלי בכל התנ״ך, כולם שקולים במאזני צדק אין בהם נפתל ועקש, ולכן אך למותר יחשב להוסיף דבר עוד בדבר הזה, אשר כבר הודעתי את החקים ואת המשפטים בהקדמות הספרים אשר בכרו ראשונה, בכל זאת נפלאה בעיני מלאכת פירוש הספר הזה וכבדה ממלאכת פירושי יתר הספרים מכמה טעמים.

לא יהיה דבר זה זר בעיניך, כי כן תמצא לחז״ל שאמרו בפרק ערבי פסחים בשם ר׳ אלעזר בן עזריה שהלל הגדול חזקיהו אמרו, וכן פירשתיו על נס סנחריב, וכן תמצא להמפרשים הקדמונים המפרשים על דרך הפשט בכל מקום, וכתבתי זאת לגול מעלינו טענות המלעיגים לאמר איך יתכן כי בימי דוד בעוד המלכות על תקפה וישראל על אדמתם ועוד לא נגזרה גזירה וכבר שרו על הדוכן ביטול המלכות וגלות צדקיהו בסימן פ״ט וישיבתם על נהרות בבל וקללתם את בבל ואת בני אדום אשר עוד לא חטאו ולא הרשיעו וכדומה מאלה הטענות, ועל כן פרשתי לפי הפשט לסתום פה המעוררים והנוקפים כי גם למה שאמרו חז״ל שנאמר ספר זה על ידי עשרה זקנים ובתוכם בני קרח ואסף וחלוקים על ידותון, אין הכרח שהיה הכל בימי דוד כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל עד חותם הנביאים מלאכי זה עזרא היה הצינור פתוח והלוים המשוררים חזו ברוח ה׳ ודבריהם קודש עד עזרא שחתם כתבי הקדש ומאז לא נוסף עליהם דבר. כל זה כפי דרך הפשט אשר במסלתו הלכנו בפירושנו זה אשר שמתי לי למטרה לכונן חצי נגד להקת המבארים אשר כוונתם להשפיל כבוד כתבי קודש. אולם אצלנו אמונה אומן כי שבעים פנים לתורה וכפי דרך הדרוש והרמז והקבלה, כל המזמורים הללו כבר צפו במחזה הנביאים והמשוררים בני קרח ואסף בימי דוד והיו גנוזים וצפונים ביד אנשי הרוח דור דור עד עת שיצא הדבר אל הפועל ואז נאמרו בקול רם על הדוכן כל אחת בשעתה. ולא יקשה זאת איך שורר ישיבתם על נהרות בבל ורשעת בבל בעוד לא יצאה לפעולת אדם ולא נגזרה גזירה, שעל ענינים אלה וכיוצא יש לנו דברים בדרושנו על עניני הנבואה ודרכיה באורך, אולם להבין הכתובים כפי הפשט והמליצה לא יגרע הדרת הכתובים וכחם אם יסד אותם איש הרוח מבני לוי בימי דוד או בימי חזקיהו וכדומה, כי רוח ה׳ ודברו היה משוטט בימים האלה מבלי הבדל בהדרת קודש עד שנשבר הכד על המבוע ונאסף האור בימי הנביאים האחרונים ונביאיה לא מצאו חזון מה׳, ועיין מה שכתבתי בפירושי לסימן נ״ג שכבר בא כיוצא בו בסימן י״ד, כי נוסד בימי דוד ונאמר שנית בימי חזקיהו על דבר סנחריב, וכן תוכל לאמר בכל אלה, שתחלה נאמרו בסתר בימי קדם וחזרו ויסדום בגלוי ונמסרו לכל עדת ישראל בקדושת הכתובים, ודי בהערה זו.

Malbim's footnote

כי ברוב המזמורים וכמעט בכולם, באו המאמרים שהם חלקי המזמור מפורדים איש מעל אחיו, ואין להם שום חיבור והמשך וקשר ויחוס כלל, ועל כן כוונת המשורר נפלאה מעיני הקורא נשגבה לא יוכל לה, באשר ימצא בכל מזמור עצמות רבות מפוזרות על פני כולו והרוח אין בהם, ולכן עמלתי עמל רב עד אשר מצאתי קוטב כל מזמור ומרכזו, ועד אשר התקרבו העצמות עצם אל עצמו, ואז נבאתי על הרוח, לאמר, בואי הרוח ופחי בעצמות הקדושות האלה ויחיו--ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם מספרים תהלת ה׳ ועזוזו ונפלאותיו אשר הראם.

זאת שנית, אחרי כי רוב השירים והמזמורים והתפלות כוננו על מעשים ועל קורות וענינים, עברו על המשורר או על עדתו, בעתותי חייו או בימים עברו, ודרך השיר ומלאכתו לכלול ספורים רחבים וארוכים במלות מועטות כנודע, ואיך נפרש את תעלומות השירים האלה עתה, אשר ספר דברי הימים הגדול, בו היו כתובים כל ספורי קורות העתים האלה ואשר עבר עליהם, נאבד מאתנו, וזכרונות משלי אפר צללו בתהום הנשיה דלו מאנוש נעו? ומי ירד לנו אל שערי אבדון להעלות משם מעשים וספורים אין זכר למו בין החיים המתהלכים תחת השמש? גם על זאת שקידתי עמדה לי בישע האל, בשקידתי על דלתות השיר ועל מלותיו, כל מלה ומלה תאמר אלי ”אשכילך ואורך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני“, וכל מאמר אשר ראיתיו קורץ בעיניו מורה באצבעותיו, הוא היה לי לעינים לראות בו בעד האשנב מעשה ידי קדם, ושום שכל והבין במקרא ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו.

זאת שלישית, כי לא כדבור מליציי פשוט, בו נכתבו רוב ספרי הקדש, הדבור השיריי הנשגב, בו הוסד הספר הזה נעים זמירות ישראל, הוא מגדל עז וראשו בשמים מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, רם ונשא וגבוה מאד, עולה הוא על מליצות ספרי הקדש כולנה, באשר כל מאמריו בשיר נדברו ובמשקל השיר נשקלו, כולם ערוכים בפלס ובמאזנים, במספר ובמדה, בהשכל ובתבונה, כולם בנוים בקו ובמשקלת, ועליהם הושם אנך ואבן העופרת, מגדל עז טירת כסף, עליו עוף השמים ישכון, ומבין בכאים ומבין עפאים לרוכב בשמי שמי קדם קול זמירות יתנו, בניו כבני אלהים עם כוכבי בקר יריעו, ובנותיו בעדן גן אלהים גן הזמרה בין פרחי עדנים על שושנים תנצחנה, בתוך עלמות תופפות, מנגניו עלי הגיון בכנור יזמרו משכיל, ומנצחיו על חוג שמים יתהלכו, וקול כנפיהם כקול שדי בלכתם. - מי יעלה לנו אל הר ה׳ הזה הר הקדש? מי עם כנף רננים נעלסה כנשר ידאה, ופרש כנפיו על הכרובים ועל להט השירה המתהפכת? ”מי יתן לי“--כה עלי נפשי תשתוחח-- ”מי יתן לי אבר כיונה ועד חביון עז סתר משוררי אל מנעימי זמירות אלה אעופה ואשכונה“. ”מי יביאני“--כה תהמה עלי נפשי--”מי יביאני בסוד קדושים אלה בסוד קדושים רבה, מי סתריהם וסודותיהם יבינני, ורזיהם ורמיזותיהם יסכון עלי משכיל“? ”מי יתן ואדע“--כה נפשי תשתוחח--”ואנכי לא למדתי חכמה“. מה יקחם לבם ומה ירמזון עיניהם“ אדעה מלים ידברו, ואבינה מה יאמרו לי? מי יתן ואבינה עת ישחו בנות השיר ועת תתרוממנה, עת הלוך וטפוף תלכנה, ועת בבית אלהים תלכנה ברגש, עת ישמיעו קול רעש גדול, ועת אחרי הרעש קול דממה דקה, רגע תשחקנה ורגע תבכינה, רגע תכעסנה ורגע תרצינה, עת בני רשף יגביהו עוף קודחי אש מאזרי זיקות רשפי אש שלהבת יה, ועת ישפכו מים טהורים מי מנוחות מנחל עדניהם, לכבות את השרפה, עת כמראה הלפידים מתהלכת בין החיות, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, ועת תחת רקיע הוד כעין הקרח הנורא, כנפיהם ישרות אשה אל אחותה בעמדם תרפינה כנפיהם.

מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי, מה תפחדי ומה תראי, הוחילי לאלקים, שאי אליו כפיך, הוחילי ישועת פניו, עמדי על אדמת קדש הזאת, שלי נעליך, גשי אל הערפל, אדרתך השליכי, הכי את המים ויחצו הנה והנה, קומי עבורי. ”אל תירא מגשת אל הערפל“--כה דבר אלי האיש לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו. ”הנה עב קטנה ככף איש, אסור ועלה ואל יעצרך הגשם“--הנה רכב אש וסוסי אש, מהרי נפשי עלי, עלי בסערת השיר והזמרה השמימה, ”איה מעון שרי קדש אלה“? שאלי, איה סוד בני עליה? דרשי חקורי, והנה חבל נביאים יורדים לקראתך מהבמה, גם לפניהם תוף ונבל וכנור, והמה מתנבאים, גם המה מליצי קדש מזמרים ומשוררים, גם המה חודי חדות, מושלי משל, מדברים נשגבות, ברוח ה׳ הדובר בם ומלתו על לשונם, הן המה מרחוק נראו לך ותבואי בסודם, על כן משכוך חסד, הן המה יחזיקו בימינך לפתוח לפניך דלתים ושערים לא יסגרו, יביאוך אל הר קדש שירי תהלות ואל היכלם, ובאת בסודם ודלית מים חיים ממעינותיהם, אך השמרי נא מאבן התועים בתוך אבני אש התהלכת, השמרי מכל רעיון כוזב יחללך מהר קדש שם היית--עורה הנבל וכנור, שחר אעירה, עורה נעים זמירות לה׳ אשירה, כי הביאותיני ה׳, עד הלום--חסדך הגדלת, על תולעת כמוני חמול חמלת, ותראני את כל אלה בחכמתך אצלת, אשירה לך כי עלי גמלת.

ואני עת רצון לך ה׳ תפלתי, הוסף חסדך עמדי היה עזרתי, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, גם עדותך שעשועי אנשי עצתי, תחי נפשי ותהללך ומשפטיך יעזרוני, נעניתי עד מאד ה׳ כדברך חייני, סמכני כאמרתך ואחיה ואל משברי תבישני, רחמיך רבים ה׳ כמשפטיך חייני.

חותם כ״ב חשון תרכ״ח מאיר ליבוש מלבי״ם