Kavanot: Like a Hole in the Head

Thoughts on Tanach and the Davening

ויחגר דוד את חרבו מעל למדיו ויאל ללכת כי לא נסה ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי; ויסרם דוד מעליו׃

שמואל א יז:לט

Some more thoughts about David’s preparation for battle. A point that seems obvious to me though I have not seen any commentators mention it: The phrase ויאל ללכת, which we have translated as “He wanted to go”, uses an unusual verb. In שמואל א יד:כד‎ “ויאל שאול” clearly means “Saul swore with the people”. The original example of ויאל meaning “to want” is (שמות ב:כא)‎ ויואל משה לשבת את האיש.‎ רש״י brings the gemara (נדרים סה,א)‎ אין אלה אלא שבועה. So ויאל ללכת has the implication of “David swore to go”, adding to the sense that this was a religious, not only a military, mission.

We’ve translated לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי as “I cannot go with these because I have never tried/learned them,” but the Targum translates: לית בהון נסא. As the רד״ק explains, לא יכירו הנס שיעשה לי הקל אם אלך בכלי המלכמה (and then he adds, ודרך דרש הוא פירושו). As we mentioned before, David needed to do more than defeat Goliath; he needed to restore בני ישראל's faith in ה׳ and in themselves.

מה ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון; ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת׃ מו היום הזה יסגרך ה׳ בידי והכיתך והסרתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ; וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל׃ מז וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה׳: כי לה׳ המלחמה ונתן אתכם בידנו׃

מח והיה כי קם הפלשתי וילך ויקרב לקראת דוד; וימהר דוד וירץ המערכה לקראת הפלשתי׃ מט וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי אל מצחו; ותטבע האבן במצחו ויפל על פניו ארצה׃ נ ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן ויך את הפלשתי וימתהו; וחרב אין ביד דוד׃ נא וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו; ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו׃ נב ויקמו אנשי ישראל ויהודה וירעו וירדפו את הפלשתים עד בואך גיא ועד שערי עקרון; ויפלו חללי פלשתים בדרך שערים ועד גת ועד עקרון׃ נג וישבו בני ישראל מדלק אחרי פלשתים; וישסו את מחניהם׃ נד ויקח דוד את ראש הפלשתי ויבאהו ירושלם; ואת כליו שם באהלו׃

שמואל א פרק יז

I Know You Are, But What Am I?

David’s speech is clearly aimed not at Goliath but at the dispirited ranks of בני ישראל. He starts by stating the premise of תהילים כ:ח,‎ אלה ברכב, ואלה בסוסים; ואנחנו בשם ה׳, אלקינו נזכיר. Not only do we come in the name of G-d, but He is our G-d; He is ה׳ צבאות and we are His מערכות. My victory will clearly show His hand. Every curse you uttered will come back onto your head (compare pasuk מד):‎ אתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה.

David has two goals: the first is that כל הארץ (which in תנ״ך always means “all the inhabitants of the earth”; this will be important in interpreting תהילים) will know יש אלקים לישראל. This has a double meaning; אלקים as a שם קודש refers to ה׳'s connection to Israel, but the אלהים also has a secular meaning of master, judge. Thus, now all the world will know that Israel has power, is not destined to be a downtrodden people.

His second goal is addressed to בני ישראל themselves: they need to know what David knows, that their victory depends on ה׳ alone.

Mostly Dead

Miracle Max: Whoo-hoo-hoo, look who knows so much. It just so happens that your friend here is only MOSTLY dead. There’s a big difference between mostly dead and all dead. Mostly dead is slightly alive. With all dead, well, with all dead there’s usually only one thing you can do.

Inigo Montoya: What’s that?

Miracle Max: Go through his clothes and look for loose change.

The Princess Bride

After David strikes Goliath in pasuk מט, pasuk נ summarizes what happened from the point of view of the observers: David overpowered Goliath with a rock and a sling, וימתהו—and he killed him. So what does pasuk נא mean by וימתתהו?‎ מלבי״מ explains וימתהו‎ as “רצה לומר שהכהו מכה שסופו למות, ויען עוד היה רוח חיים בו”‎ and וימתתהו as “רצה לומר גמר מיתתו”. The slung rock incapacitated Goliath; cutting off his head was the coup de grâce. This distinction is made even more dramatically when יונתן and his page slaughter the פלישתים in perek יד:

ויעל יונתן על ידיו ועל רגליו ונשא כליו אחריו; ויפלו לפני יונתן ונשא כליו ממותת אחריו׃

שמואל א פרק יד:יג


The mention of ירושלם is very surprising here; not only is it 8 or so years before David makes it the capital of Israel, it’s not even a Jewish city. The Israelites hadn’t managed to conquer it: (יהושע טו:סג)‎ ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יוכלו (יכלו) בני יהודה להורישם; וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה׃ and (שופטים א:כא)‎ ואת היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן; וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה׃‎.

The מפרשים have many explanations of what might be going on. The מלבי״ם and דעת מקרא argue that there were two Jerusalems (hence the dual ending, יְרוּשָׁלָיִם), a fortress that remained in יבוסי hands and an open city that בני ישראל did conquer. But that doesn’t explain why David would bring Goliath’s head there, and seems inconsistent with the story of פילגש בגבעה, which implies that none of ירושלם was Jewish:

י ולא אבה האיש ללון ויקם וילך ויבא עד נכח יבוס היא ירושלם; ועמו צמד חמורים חבושים ופילגשו עמו׃ יא הם עם יבוס והיום רד מאד; ויאמר הנער אל אדניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה׃ יב ויאמר אליו אדניו לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה; ועברנו עד גבעה׃

שופטים יט

The רד״ק quotes his father that “ירושלם” here means נוב, the city that at this time housed the משכן, which makes sense in context (it was a major, central city, and we will see that Goliath’s sword was kept there) but calling it ירושלם seems farfetched.

Artscroll Shmuel translates it as “David…[eventually] brought”, which seems the most logical interpretation. ספר שמואל was written well after David conquered Jerusalem, so it is no anachronism to mention something that happened well after the events of the narrative. We see something similar with the מן (when the מן first falls, well before there was an ארון or עדות):

לג ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן; והנח אתו לפני ה׳ למשמרת לדרתיכם׃ לד כאשר צוה ה׳ אל משה; ויניחהו אהרן לפני העדת למשמרת׃ לה ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת: את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען׃

שמות פרק טז

Though why none of the classical מפרשים don’t mention this is a mystery to me.

א למנצח על מות לבן; מזמור לדוד׃
ב אודה ה׳ בכל לבי; אספרה כל נפלאותיך׃
ג אשמחה ואעלצה בך; אזמרה שמך עליון׃
ד בשוב אויבי אחור; יכשלו ויאבדו מפניך׃
ה כי עשית משפטי ודיני; ישבת לכסא שופט צדק׃
ו גערת גוים אבדת רשע; שמם מחית לעולם ועד׃
ז האויב תמו חרבות לנצח; וערים נתשת אבד זכרם המה׃
ח וה׳ לעולם ישב; כונן למשפט כסאו׃
ט והוא ישפט תבל בצדק; ידין לאמים במישרים׃
י ויהי ה׳ משגב לדך; משגב לעתות בצרה׃
יא ויבטחו בך יודעי שמך; כי לא עזבת דרשיך ה׳׃
יב זמרו לה׳ ישב ציון; הגידו בעמים עלילותיו׃
יג כי דרש דמים אותם זכר; לא שכח צעקת עניים (ענוים)׃
יד חננני ה׳ ראה עניי משנאי; מרוממי משערי מות׃
טו למען אספרה כל תהלתיך: בשערי בת ציון אגילה בישועתך׃
טז טבעו גוים בשחת עשו; ברשת זו טמנו נלכדה רגלם׃
יז נודע ה׳ משפט עשה: בפעל כפיו נוקש רשע; הגיון סלה׃
יח ישובו רשעים לשאולה: כל גוים שכחי אלהים׃
יט כי לא לנצח ישכח אביון; תקות ענוים (עניים) תאבד לעד׃
כ קומה ה׳ אל יעז אנוש; ישפטו גוים על פניך׃
כא שיתה ה׳ מורה להם: ידעו גוים אנוש המה סלה׃

תהילים פרק ט

The מפרשים disagree on the dedication of this perek. Most translate על מות as “on the death [of]” (though some take it as one word, “youth” or “eternity”). But whose death? There’s no one in תנ״ך named לבן. Some (brought down by רש״י as “יש מפרשים”) interpret this as David’s son, but that doesn’t explain the ל.‎ רש״י,‎ אבן עזרא and מצודת interpret this a the name of an otherwise unknown enemy of David’s. רד״ק connects the word to איש־הבנים, the man in the middle of the battle, גלית. That interpretation seems to fit the message of the perek, and that is the one we will adopt.

אודה ה׳ בכל לבי

David starts by thanking ה׳, which inspires him to praise Him for all of His wonders, not just the victory over Goliath. תהילים‎ are meant to be timeless, even ones with a specific historical origin. ה׳ defeats all our enemies, judging them and משפטי ודיני, a hendiadys for “my just cause”.

גערת גוים

There are three stages of the victory: גערת is rebuke, a threat. Then אבדת, You destroyed them. Last, שמם מחית, even their memory is lost.


האויב is an apostrophe, directly addressing the enemy: your ruined cities and the cities you destroyed will be forgotten; there will be no memory of you or your victories. Even if that does not happen immediately, ה׳ is waiting, preparing His judgment. As רש״י says on בראשית יט:כד‎, כל מקום שנאמר וה׳, הוא ובית דינו. ה׳ judges both individuals (תבל is the inhabited world) and nations.

ויבטחו בך

David addresses ה׳, that we, the יודעי שמך‎ trust You (as in (תהילים‎ כ:ח)‎ ואנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר or above, ואנכי בא אליך בשם ה׳).

זמרו לה׳

David turn to his audience, the ישב ציון. If this was written after the defeat of Goliath, then ציון is an anachronism. רד״ק says היתה קבלה אצלם כי שם הכבוד ושם יבנה בית המקדש. As we will discuss, it’s not clear that בני ישראל at that time were aware of ירושלם's significance, but as תהילים‎ was edited at the end of David’s life, it is possible to assume the mention of ציון was a later addition. My understanding of ציון is simply, “the designated place” without necessarily meaning ירושלם.

Then David has a short personal prayer: save me, so that I can praise you.

טבעו גוים

This section ends by reviewing the victory; as we saw in תהילים לז, the enemy was destroyed by their own traps. That is how ה׳'s is manifest, what חז״ל call מדה כנגד מדה.

הגיון סלה marks the effective end of the perek; the remaining 4 psukim are almost independent. The phrase as we said before means something like, “think about this continually”.

ישובו רשעים לשאולה

This is a prayer, a statement about the future. In Hirsh’s reading, the רשעים will retreat in the direction of the grave (both לשאול and שאולה would mean “to the grave”). We do not need to see the final defeat of the רשעים, just the turning of the tide. Note the interchanging in the קרי and כתיב of עניים and ענוים;‎ ה׳ defends both the powerless and those with good מדות.‎ חז״ל talk of two kinds of גאולה, that which we deserve and that which comes because our oppression is unbearable.

אנוש in תהילים‎ emphasizes man’s frailty and mortality; as we quote in יזקר:‎ (תהילים ח:ה‎)‎ מה אנוש כי תזכרנו. Here it emphasizes the inherent frailty of the רשע‎ (the Targum is בר נשא רשיעה). We should not be intimidated; they are only human too.

א למה ה׳ תעמד ברחוק; תעלים לעתות בצרה׃
ב בגאות רשע ידלק עני; יתפשו במזמות זו חשבו׃
ג כי הלל רשע על תאות נפשו; ובצע ברך נאץ ה׳׃
ד רשע כגבה אפו בל ידרש; אין אלקים כל מזמותיו׃
ה יחילו דרכו בכל עת מרום משפטיך מנגדו; כל צורריו יפיח בהם׃
ו אמר בלבו בל אמוט; לדר ודר אשר לא ברע׃
ז אלה פיהו מלא ומרמות ותך; תחת לשונו עמל ואון׃
ח ישב במארב חצרים במסתרים יהרג נקי; עיניו לחלכה יצפנו׃
ט יארב במסתר כאריה בסכה יארב לחטוף עני; יחטף עני במשכו ברשתו׃
י ודכה (ידכה) ישח; ונפל בעצומיו חלכאים (חל כאים)׃
יא אמר בלבו שכח אל; הסתיר פניו בל ראה לנצח׃
יב קומה ה׳ קל נשא ידך; אל תשכח עניים (ענוים)׃
יג על מה נאץ רשע אלקים; אמר בלבו לא תדרש׃
יד ראתה כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידך; עליך יעזב חלכה יתום אתה היית עוזר׃
טו שבר זרוע רשע; ורע תדרוש רשעו בל תמצא׃
טז ה׳ מלך עולם ועד; אבדו גוים מארצו׃
יז תאות ענוים שמעת ה׳; תכין לבם תקשיב אזנך׃
יח לשפט יתום ודך; בל יוסיף עוד לערץ אנוש מן הארץ׃

תהילים פרק י

פרק י does not start with an introductory phrase (though פרק ט ends with a concluding one). The theme continues that of the second part of פרק ט, and רש״י, in one גרסא of מגילה יז:ב, holds that the two פרקים are one psalm (the division of תנ״ך into chapters is a non-Jewish invention, and there is a fair amount of discussion in the gemara about where the divisions in תהילים‎ are). דעת מקרא points out another proof that these are really one long psalm: the partial א-ב that starts in פרק ט continues in פרק י. The letters of א,ב,ג,ה,ו,ז,ח,ט,י,כ are in פרק ט, and ל,ק,ר,ש,ת are in פרק י. Having 2/3 of the alphabet in order seems like too much to be a coincidence, but I don’t have a reason why the acrostic is not complete. As the midrash says in קהלת רבה (on קהלת א:יג)‎ הדין פויטנא כד הוה עביד אלפביתין, זמנין חשל לה וזמנין מחסר לה.

We will treat this perek as a continuation of the previous one.

Hirsch interprets this perek as the extrapolation of the international affairs of the previous perek into present-day human relationships. Now that we have seen the victory over evil nations, let us see the victory over evil people.

למה ה׳ תעמד ברחוק

Hirsch makes a distinction between לָֽמָּה, with a dagesh in the מ and the stress on the first syllable (מלעיל), and לָמָֽה, with no dagesh and the stress on the second syllable (מלרע). For instance, when Moshe is pleading for בני ישראל after the golden calf:

יא וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י ה֣׳ אֱלֹקָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה֙׳ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ יב לָ֩מָּה יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃

שמות לב

In what Hirsch himself calls a hypothesis, לָמָֽה emphasizes the immediate purpose of the subject: “I think I understand your goal, but how does this help achieve it?” while לָֽמָּה is a broader question about the ultimate end: “What is your goal in doing this?”. Thus, he explains Moshe’s questions as, “You need to discipline בני ישראל after חטא העגל, but destroying them in Your anger will not serve an educational purpose (which is what all the miracles of יצאת מצרים were intended to do). Secondly, what possible purpose is there in allowing the Egyptians to misinterpret Your actions?”

So our pasuk means, “How does Your הסתר פנים achieve Your goal of ultimate good for the צדיקים?”

גאות רשע

The רשע may bless ה׳‎ (פסוק ב) but it is really נאץ ה׳. As the מדרש שוחר טוב says, הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ולשה והפריש ממנה חלה כיצד מברך; אין זה מברך אלא מנאץ. His plans (כל מזמותיו) belie his true feelings, “אין אלקים”. There is no אלקים, G-d acting as judge, since His judgment is too distant to matter to humanity. לית דין ולית דיין; הניח הקב״ה עולמו והלך לו‎ (מדרש שוחר טוב). David goes on to describe the sneakiness of the רשע and his hypocrisy. אלה פיהו מלא, he makes pious vows, but they are מרמות ותך, lies and “insides”, full of hidden meanings.

קומה ה׳

David repeats his initial question with a plea, “Arise ה׳,‎ קל (the שם ה׳ that means ”the one who has power“) and show that power”. But why do you allow the רשע to deny Your judgment?


This is David’s answer and the climax of the perek. As Hirsch understands the pasuk, ראתה ‎, You ה׳ do see, for אתה עמל וכעס תביט, You actively watch the עמל וכעס because they actually comes from ידך, in order that עליך יעזב חלכה, Your people need to depend only on you (יעזב in the sense of (בראשית לט:ו)‎ ויעזב כל אשר לו ביד יוסף). As I understand Hirsch, this is the idea of יסורים של אהבה, meant to teach.

פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא חד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תורה שנאמר (תהילים צד) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וחד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תפלה שנאמר (תהילים סו) ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי אמר להו רבי אבא בריה דר׳ חייא בר אבא הכי אמר ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן אלו ואלו יסורין של אהבה

ברכות ה,א

The perek ends with a summary that pulls together the two themes; ה׳ shall judge the רשע‎, רע תדרוש when he thought בל ידרש‎. ה׳ will rule the world even when the nations no longer exist.

Even as תאות ענוים שמעת,‎ You listen to the wants of the poor, David asks that תכין לבם, You set their hearts straight.