<a href="/Let+Me+Count+the+Ways+ש/">Last time</a>, we talked about how תהילים יט ends with a תפילה: <blockquote lang=he><p>יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך;<br/> ה׳ צורי וגאלי׃</p> <footer class=source>תהילים יט:טו</footer></blockquote> That perek was a sort of summary of our perek, תהילים קיט, and that ends with a תפילה as well: <blockquote lang=he><p><b>קסט</b> תקרב רנתי לפניך ה׳; כדברך הבינני׃<br/> <b>קע</b> תבוא תחנתי לפניך; כאמרתך הצילני׃<br/> <b>קעא</b> תבענה שפתי תהלה; כי תלמדני חקיך׃<br/> <b>קעב</b> תען לשוני אמרתך; כי כל מצותיך צדק׃<br/> <b>קעג</b> תהי ידך לעזרני; כי פקודיך בחרתי׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> We've come a long way, and I want to review the perek. It started with David's expression how happy are those who "go in the way of the Lord": <blockquote lang=he><p>אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה׳׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:א</footer></blockquote> But it becomes personal, as he turns to his yearning to learn Torah, ה׳'s laws: <blockquote lang=he><p>אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:ז</footer></blockquote> And how that was the basis of a *personal* relationship with ה׳, an I-Thou relationship rather than I-It: <blockquote lang=he><p>בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:יב</footer></blockquote> And this relationship creates an obligation to "bless" ה׳ for the Torah (this perek is the source of our form of ברכות: בָּרוּךְ אַתָּה ה׳. <blockquote lang=he><p>מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב) כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלקינו.</p> <footer class=source>ברכות כא,א</footer></blockquote> Note that in this gemara, calling out "שם ה׳" is understood as learning Torah, that requires a response of הבו גדל לאלקינו. We will return to this idea of the Torah being שם ה׳. There are those who profess to learn Torah, but do it out of intellectual arrogance rather than love of ה׳: <blockquote lang=he><p>גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשֹּׁגִים מִמִּצְוֺתֶיךָ׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:כא</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>התלמיד חכם לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה אל לומדיה, <em>ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום</em> בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה אין בלימוד שלהם האהבה אל ה׳ יתברך במה שנתן התורה, <em>כי אין האהבה לשנים</em>…</p> <footer class=source>מהר״ל, תפארת ישראל, הקדמה</footer></blockquote> And the "enemies" that David laments throughout this perek are those who misuse or mock the Torah: <blockquote lang=he><p>וכמה היה דויד המלך מצטער מן המינים והגויים, שהיו משיבין על החוקים; וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דבקה בתורה, שנאמר (תהילים קיט:סט) טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים; אֲנִי בְּכָל לֵב אֱצֹּר פִּקּוּדֶיךָ., ונאמר שם בעניין (תהילים קיט:פו) כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה; שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי.</p> <footer class=source>משנה תורה, הלכות מעלה ח:ז</footer></blockquote> As Hillel Halkin says (in his review of Robert Alter's translation of חומש): <blockquote lang=en><p>And for those who would read the Bible as mere literature? For them the biggest obstacle is the Bible itself, since, despite its literary brilliance, which Alter has helped us to see, it remains stubbornly resistant to being read in this way...To read the Bible merely as literature is to read it not so much without faith as in bad faith...</p> <footer class=source>Hillel Halkin, <a href="https://www.commentarymagazine.com/articles/doing-justice-to-the-bible/"><cite>Doing Justice to the Bible</cite></a></footer></blockquote> The purpose of תלמוד תורה is come close to ה׳, and that closeness is the ultimate reward: <blockquote lang=he><p><b>לא</b>דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֺתֶיךָ; ה׳ אַל תְּבִישֵׁנִי׃</p> ... <p><b>לג</b>הוֹרֵנִי ה׳ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ; וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> That is why David *loves* to learn, because the apparently dry, boring, law is the manifestation of the Divine in the world, and loving Torah *is* loving ה׳: <blockquote lang=he><p>וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֺתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:מז</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>In the world of Torah learning, communion with the mind of G-d is not...a transcendent vision of perfection; instead, one seeks the specific shape of G-d’s intent to sanctify our daily lives...In communion with the mind of the G-d of Israel, one seeks not the ideal forms but, rather, proper use of the pots and pans in a kosher kitchen, the candles and wine of the Sabbath table, and the laws governing Jewish birth, marriage, and death. </p> <footer class="source"><a href="https://www.firstthings.com/article/2010/10/torah-and-incarnation">Meir Soloveitchik, <cite>Torah and Incarnation</cite></a></footer></blockquote> We use "Torah" as a metonym for ה׳ ("The Torah tells us to keep שבת"). It's not heresy to say דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֺתֶיךָ rather than דָּבַקְתִּי בה׳, because the entire Torah is seen as the "name" of G-d, the description of His essence: <blockquote lang=he><p> אלין עשר אמירן אינון שמא דקודשא בריך הוא ואורייתא כלא שמא חד הוי.</p> <footer class=source>זהר חלק ב צ,ב</footer></blockquote> There are many understandings of this Kabbalistic concept, and I don't want to go too deeply into things I don't understand, but I like the approach of Joseph Gikatilla, a 13th century Spanish Kabbalist: <blockquote lang=he><p>דע כי כל שמותיו הקדושים הנזכרים בתורה כולם תלויים בשם בן ד׳ אותיות שהוא יקוק...וממנו ישתרשו שורשים ויתפשטו ענפים לכל צד וצד, ושאר כל שמות הקודש כולם בדמיון ענפים וסנסנים נמשכים מגוף האילן, וכל אחד מן הענפים עושה פרי למינהו. ומלבד שמות הקודש הידועים שאסור למוחקן, יש כמה כינויים אחרים תלויים בכל שם ושם, כגון...נורא, נושא עוון, עובר על פשע...גדול, רחום, וחנון...אדיר, שופט, דיין. ולכל אחד מאלו הכינויים יש כינויין אחרים תלויים בכל כינוי וכינוי מאלו, והם שאר כל מלות התורה. עד שנמצא כל התורה כולה נארגת על הכינויין, והכינויין על השמות, והשמות הקדושים כולם תלויים על שם יקוק וכולם מתאחדים בו. נמצאת כל התורה כולה נארגת על שם יקוק... </p> <footer class=source>ר׳ יוסף ג׳קטילה, שערי אורה, הקדמה, מובא ב־<a href="https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-15-%D7%AA%D7%A4%D7%90%D7%A8%D7%AA-%D7%92-%D7%90%D7%A9%D7%A8-%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%AA">הרב איתמר אלדר, <cite>תפארת (ג): אשר נתן לנו תורת אמת</cite></a></footer></blockquote> Every phrase, every aspect of Torah represents an aspect of ה׳'s manifestation in the world. תלמוד תורה is not in order to gain knowledge; it is performative. The act of learning is what is important. It is closer to listening to and playing and composing music than to memorizing an anatomy text: <blockquote lang=he><p>זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:נד</footer></blockquote> David speaks of Torah at midnight, and חז״ל saw in that a hint of two aspects of אהבת תורה, the intellectual ("left-brain") and emotional ("right-brain"): <blockquote lang=he><p><b>סב</b>חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ; עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ׃</p> ...<p><b>סו</b>טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי; כִּי בְמִצְוֺתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות.</p> <footer class=source>ברכות ג,ב</footer></blockquote> David acknowledges that he is a role model; again, תלמוד תורה needs to be *performed*: <blockquote lang=he><p><b>עד</b> יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ; כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי׃</p> ...<p><b>עט</b> יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ; וידעו (וְיֹדְעֵי) עֵדֹתֶיךָ׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> And (skipping ahead a bit) he needs to have the humility to learn from others as well: <blockquote lang=he><p><b>צח</b> מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֺתֶךָ; כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי׃ <b>צט</b> מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי; כִּי עֵדְוֺתֶיךָ שִׂיחָה לִי׃ <b>ק</b> מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן; כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> Halfway through the perek, David turns to ה׳ to complain: <blockquote lang=he><p>כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ; מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרֹדְפַי מִשְׁפָּט׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:פד</footer></blockquote> There is a sense of absolute מִשְׁפָּט, of an ethic independent of ה׳'s revealed Torah. But that is an illusion, because we construct that ethic from observing the world and society around us, and that world was created by ה׳ as well. Both the physical universe and the normative universe which we inhabit are expressions of רצון ה׳: <blockquote lang=he><p><b>פט</b> לְעוֹלָם ה׳ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם׃<br/> <b>צ</b> לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ; כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>העולם המופיע לעיני האדם כמתן-הכרח, מטיל על האדם חובה של חרות לקיימו ולא להשחיתו…ותכונת המיצוע שיש ברצון הזה הוא הוא המיחדו לרשות מיוחדת, וקובע לו שם לעצמו: ”דרך ארץ“.</p> <footer class=source>פחד יצחק, חנוכה ז:ז</footer></blockquote> <blockquote lang="he"><p>שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד—על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים.</p> <footer class="source">משנה אבות א:ב</footer></blockquote> <blockquote lang="en"><p>The “world” of which Simeon the Just spoke was the <i lang="el"> nomos</i>, the normative universe.</p> … <p>This <i lang="el"> nomos</i> is as much “our world” as is the physical universe of mass, energy, and momentum. Indeed, our apprehension of the structure of the normative world is no less fundamental than our appreciation of the structure of the physical world. </p> <footer class="source"><a href="http://digitalcommons.law.yale.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=3690&context=fss_papers">Robert M. Cover (1983), <cite>The Supreme Court, 1982 Term—Foreword: Nomos and Narrative</cite>, pp. 5-11 <i lang="la">passim</i>, re-ordered</a></footer></blockquote> Just as the laws of nature come together to create a coherent universe, the laws of Torah, the הלכה, forms a coherent whole: <blockquote lang=he><p> נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ; וְאוֹר לִנְתִיבָתִי׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:קה</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>וזה שאמר הפסוק כי נר מצווה, כל מצווה היא נר, בפני עצמו. אולם אין התורה כולה נרות הרבה נפרדים, אלא, תורה אור, התורה שיש בה כל המצות, היא אור אחד. שהתחברו הנרות ונעשו אור אחד גדול, שהתורה היא אחת…ולפיכך עשיית מצווה אחת גוררת אחריה עשיית מצווה אחרת כי כולן מהוות שלמות אחת וכל אחת היא חצי דבר בלבד.</p> <footer class=source>מהר״ל, דרך חיים, אבות ד:ב</footer></blockquote> We, as human beings, make distinctions in how we see those laws: <blockquote lang=he><p><b>קיז</b> סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה; וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד׃</p> ...<p><b>קכ</b> סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי; וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> David thinks about חֻקֶּיךָ but *feels* מִשְׁפָּטֶיךָ. The difference between rational משפטים and the חוקים that we don't understand is dependent on our intuition, which is determined by what we observe in the society in which we live. <blockquote lang=he><p>הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים רָעוֹת, אֲשֶׁר אָמְרוּ: שֶׁמִי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְיִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶן—<em>הֵם הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם: ”רָעוֹת“</em>: כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה...וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ”שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיוֹת הֵן לִכָּתֵב“. …וְאֵין סָפֵק שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּכְסֹף לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו, שֶׁהִיא חֲסֵרָה.</p> <p>אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַחֲכָמִים, שֶׁהַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶם הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וּגְמוּלוּ יוֹתֵר גָּדוֹל, הֵם...שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל…בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז...וְאֵלּוּ הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן אֲשֶׁר קְרָאָן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: חֻקּוֹת.</p> <footer class=source>רמב״ם, שמונה פרקים (הקדמה למםכת אבות), פרק שישי</footer></blockquote> But both are part of the unitary רצון ה׳. Then David adds a line that חז״ל interpret in a radical way: when the Torah was given to בני ישראל, it was *given* to them. Human beings could actually decide what רצון ה׳ is. <blockquote lang=he><p> עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:קכו</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ורבינו הקדוש שחבר המשנה ולמד אותם ברבים וכתבוה הכל בימיו, כונתו היתה כדי שלא תשכח תורה מישראל, שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות, על כן הותר לו לעשות כן משום שנאמר (תהלים קיט) עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, וכתב וחבר המשנה שהיא תורה שבעל פה.</p> <footer class=source>רבנו בחיי, שמות לד:כז</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>הגיעו גדולי ישראל רבים, דוגמת ”החפץ חיים“, למסקנה שאי אפשר להסתפק בחינוך הביתי לתורה וחובה להקים מוסדות חינוך תורניים לבנות (כמו שנעשה למשל בהקמת ”בית יעקב“ על ידי הגברת שרה שנירר הזכורה לטוב). גם כאן השתמשו הפוסקים בקביעה ”עת לעשות לה׳ הפרו תורתך“: אם הנשים לא תלמדנה תורה וכל השכלתן תסתכם בלימודי חול, הן עלולות לעזוב את דרך התורה והמצוות והחברה הדתית תאבד אותן.</p> <footer class="source"><a href="http://www.pnimi.org.il/kabbalah-chassidut/548-four-revolutions"><cite>הפרו תורתך: ארבע מהפכות בלימוד התורה</cite></a></footer></blockquote> And David realizes the paradox inherent in this: <blockquote lang=he><p><b>קכט</b> פְּלָאוֹת עֵדְוֺתֶיךָ; עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי׃</p> <p><b>קל</b> פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר; מֵבִין פְּתָיִים׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> לפי שאמר פלאות עדותיך, שלא יתרשל אדם מלהתבונן בהם ויאמר: כיון שהם פלאות לא אוּכַל להתבונן בהם, ואניחם כמו שהם. אלא יחל להתבונן בהם, והדברים יפתחו לו דרך התבונה, כי פתח הדברים יאיר לו כי הא־ל מבין פתאים, כלומר נותן תבונה לפתאים.</p> <footer class=source>רד״ק, תהלים קיט:קל</footer></blockquote> And the resolution of the paradox is that ה׳ *gave us the Torah*, not just to read, but to understand its meaning and *to determine its meaning*: <blockquote lang=he><p>צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם; וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:קמב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא...חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים...מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ...אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ? תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה:יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.</p> <footer class=source>בראשית רבה ח:ה</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>והכוונה כך הוא, דאמת אמר אל יברא מפני השקרים, ר״ל מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע בשכלם אל נקודת האמת. מה עשה הקב״ה? השליך אמת ארצה, ר״ל שמסר האמת לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי שיסכימו הם כן יקום. שנאמר אמת מארץ תצמח, ומשנתן הקב״ה התורה לישראל <em>צוה בעצמו</em> שאם יולד איזה ספק בתורה יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם...על כן כשיצא הבת קול ואמר הלכה כר״א, עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא! ר״ל שכבר יצא הפסק דין מיד הדיין. על כן אין אנו משגיחין בב״ק ולא בשום נברא בעולם במה שנוגע בעניני הדת רק כפי הסכמת חכמי התורה, למטה בארץ.</p> <footer class=source>הגר״א, קול אליהו רכו</footer></blockquote> So when we learn Torah לשמה, without trying to advance our own goals but simply trying to understand רצון ה׳, then ה׳ has assured us that we will be successful, by definition. We have to listen to hear G-d's voice, both in the created universe and in the revealed Torah (written and oral): <blockquote lang=he><p><b>קמז</b> קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה; לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי׃ <b>קמח</b> קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>והנה רצון ה׳ מתגלה לנו בשתי מערכות. מערכה אחת במעשה בראשית בעולם שנברא בעשרה מאמרות; ומערכה שניה, במעמד הר סיני בתורה שניתנה בעשרה דברות. אידי ואידי גלוי רצון של מקום הן.</p> <footer class=source>רב יצחק הוטנר, פחד יצחק-חנוכה ד:ה</footer></blockquote> And both need to be considered as a unified whole. אמת means אחדות: <blockquote lang=he><p>רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:קס</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ודבר זה צריך ביאור למה חותמו של הקב״ה אמת ולא שאר מדות משאר תוארים אשר יתוארו אל הש״י. ויש לפרש כי לכך חותמו של הקב״ה אמת מפני שהוא יתב׳ אחד ואין שני ולפיכך חותמו של הקב״ה אמת, כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד, ואי אפשר שיהיה האמת שנים</p> <footer class=source>מהר״ל, נתיבות עולם, נתיב האמת א:ב</footer></blockquote> And David moves to the end of the perek, he turns this paean of praise into a prayer: <blockquote lang=he><p>שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:קסד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>משנה</em>: בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה...</p> <p>רבי יוסי בר אבין בשם רבי יהושע בן לוי: ע״ש (תהילים קיט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ר׳ נחמן בשם רבי מנא כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה.</p> <footer class=source>ירושלמי ברכות ט,א א:ה</footer></blockquote> The seven ברכות of קריאת שמע are derived from this perek. The themes of the ברכות before are creation and revelation, the עשרה מאמרות and עשרה דברות. Then we actually learn Torah by reciting שמע. The theme of the ברכות after is salvation, the fulfillment of our purpose as human beings and as Jews in our service to ה׳: <blockquote lang=he><p><b>קעד</b> תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה׳; וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי׃<br/> <b>קעה</b> תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ; וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְרֻנִי׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קיט</footer></blockquote> Our goal is to identify with the Torah, which is identified with הקב״ה. This leads to the heretical-sounding saying (that's a popular song on שמחת תורה): <blockquote lang=he><p>קודשא בריך הוא אוריתא וישראל כולא חד.</p> <footer class=source>נפש החיים, שער ד, פרק יא</footer></blockquote> When we engage in תלמוד תורה, we do more than learn. We incorporate the Mind of G-d into ourselves: <blockquote lang=he><p>גילויו המלא של הקב״ה בעולם אינו יכול להעשות ללא התורה, שהרי רק היא משקפת את שם הוי-ה העצמותי והכולל כל. ותורה אינה יכולה להנתן בעולם, אם אין את ישראל, שבתכונתם הכוללת יכולים להכיל אותה. כנסת ישראל היא כלי קיבול נאה לתורה...</p> <footer class=source><a href="https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-15-%D7%AA%D7%A4%D7%90%D7%A8%D7%AA-%D7%92-%D7%90%D7%A9%D7%A8-%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%AA">הרב איתמר אלדר, <cite>תפארת (ג): אשר נתן לנו תורת אמת</cite></a></footer></blockquote> Torah represents the idea that all "truths" reflect the ultimate Truth of ה׳'s world; ראש דברך אמת. To us, many concepts seem true but contradictory (we love the word "dialectic"), but we have faith that there is an ultimate harmony in the universe. The Kabbalists call this the ספירה of תפארת, "harmony" and that is a one-word summary of this entire perek. The gemara cites the well-known pasuk that is the source for the terms we use for the ספירות: <blockquote lang=he><p>לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ; לְךָ ה׳ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ׃</p> <footer class=source>דברי הימים א כט:יא</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>תנא משמיה דרבי עקיבא: ”לך ה' הגדולה“ זו קריעת ים סוף ”והגבורה“ זו מכת בכורות ”והתפארת“ זו מתן תורה...</p> <footer class=source>ברכות נח,א</footer></blockquote> As Rav Eldar says (מלכות is the ספירה that represents כנסת ישראל): <blockquote lang=he><p>ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר׃</p> <footer class=source>ישעיהו מט:ג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>כנסת ישראל היא כלי קיבול נאה לתורה, כשם שהמלכות היא כלי קיבול נאה לתפארת.</p> <footer class=source><a href="https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-15-%D7%AA%D7%A4%D7%90%D7%A8%D7%AA-%D7%92-%D7%90%D7%A9%D7%A8-%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%AA">הרב איתמר אלדר, <cite>תפארת (ג): אשר נתן לנו תורת אמת</cite></a></footer></blockquote> But that's going far too Kabbalistic for my taste. But it tells us that each of us has a place in learning Torah; the Mind of G-d is infinite and cannot be comprehended even in part by a single human being, but כנסת ישראל, the sum total of the Jewish people, were granted that power, each according to our own ability: <blockquote lang=he><p>הן החכמים שאמר הוא עליהן (קהלת יב:יא) דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת...נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד. ושלא לתמוה על מחלוקתם בריחוק הדיעות, שזה מטמא וזה מטהר, זה אוסר וזה מתיר...וכולם דברי אלקים חיים, כאילו קיבל כל חד מפי הגבורה... </p> <p> והמקובלים כתבו טעם לדבר, לפי שכל הנשמות היו בהר סיני...וכל ישראל רואים את הקולות הן הדיעות המתחלקות בצינור. כל אחד ראה דרך צינור שלו לפי השגתו. וקבל כפי כח נשמתו העליונה, לרוב עילוייה, או פחיתותה, זה רחוק מזה. עד שאחד יגיע לטהור. והשני יגיע לקצה האחרון לטמא. והשלישי לאמצעות, רחוק מן הקצוות והכל אמת והבן.</p> ... <p>על כן מסר התורה לחכמים השתולים בכל דור, כל אחד ואחד לפי חוצב מקור שכלו. לחלק לעילוי ולהוסיף, כפי מה שיראו לו מן השמים, ואם בא לטהר יסייעו לו.</p> ... <p>ובגלל הדבר לא יכולתי להתאפק ולמשול ברוחי, מלעשות ספר וחיבור, אף שאין קץ...</p> <footer class=source>ים של שלמה, מסכת בבא קמא הקדמה</footer></blockquote> <hr/> The perek ends: <blockquote lang=he><p>תעיתי כשה אבד בקש עבדך;<br/>כי מצותיך לא שכחתי׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:קעו</footer></blockquote> Note the contrast with the first pasuk אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה׳׃. David starts by praising those who stick the the right path, and ends with acknowledging that he is a שה אבד, he is lost. But who are those תְמִימֵי דָרֶךְ? If we compare this perek to תהילים יט, which is the "summary" of this perek, we see: <blockquote lang=he><p><b>ב</b> השמים מספרים כבוד א־ל; ומעשה ידיו מגיד הרקיע׃<br/> ...<b>ה</b> בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם;<br/>לשמש שם אהל בהם׃<br/> <b>ו</b> והוא כחתן יצא מחפתו; ישיש כגבור <em>לרוץ ארח</em>׃<br/> ...<b>יב</b> גם עבדך נזהר בהם; בשמרם עקב רב׃<br/> <b>יג</b> שגיאות מי יבין; מנסתרות נקני׃</p> <footer class=source>תהילים פרק יט</footer></blockquote> The natural world is the תְמִימֵי דָרֶךְ. The universe embodies רצון ה׳ effortlessly. As human beings, we strive for that unachievable goal. <blockquote lang=en><p>Human existence is interpreted differently in cosmic and covenantal terms, since G-d's <i lang=el>kerygma</i> revealed to man through these two media--nature and prophecy--are not commensurate...</p> <p>Can complete harmony be achieved? Certainly not, since the natural and the covenantal belong to different and incommensurate orders! They must engender in man conflict and strife...Yet this schism in the personality is indicative not of a sick soul but of a great one that sees G-d in both the flames of the rising sun and the fire of the Sinai apocalypse.</p> <footer class=source><a href="http://www.ktav.com/index.php/out-of-the-whirlwind.html">Rabbi Joseph B. Soloveitchik, <cite>Out of the Whirlwind</cite></a>, pp. 117-118</footer></blockquote> תהילים פרק קיט is both a paean to G-d's word and a celebration of what it means to be human.