קנג ראה עניי וחלצני; כי תורתך לא שכחתי׃
קנד ריבה ריבי וגאלני; לאמרתך חיני׃
ריבה ריבי is a nice little bit of polyptoton that we cite on Purim and Chanukah:
בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָרָב אֶת רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ, וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם, הָאֵ־ל הַמּוֹשִׁיעַ.
וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם
This perek is about learning and loving Torah. We’ve understood the mention of “enemies” as those who learn Torah for the wrong reasons, and mock David’s תלמוד תורה לשמה. But then why ask ריבה ריבי? Do we want ה׳ to fight our intellectual battles? This is exactly the sort of thing about which we say לא בשמים היא. Artscroll cites the Mishna:
רבי נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.
The battles that David wants ה׳ to save him from are the trials and tribulations of being king of a country full of Jews.
Israel’s Prime Minister Golda Meir quietly pulled President Richard Nixon aside and insisted that her job was much more difficult than his.
“You may be the president of 250 million people,” she said, “but I’m the prime minister of 5 million prime ministers.”
ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר; אדני משה כלאם׃
מאי כלאם? א״ל הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאיליהן.
אמר רבי יוחנן אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה שאין לך כל נביא ונביא שלא קִיפֵּחַ ארבעה מלכים בימיו שנאמר (ישעיהו א:א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה.
David continues to describe his opponents:
קנה רחוק מרשעים ישועה; כי חקיך לא דרשו׃
קנו רחמיך רבים ה׳; כמשפטיך חיני׃
קנז רבים רדפי וצרי; מעדותיך לא נטיתי׃
קנח ראיתי בגדים ואתקוטטה אשר אמרתך לא שמרו׃
And Radak sees the suggestion here that David doesn’t want revenge:
רבים רודפי: ועם כל זה מעדותיך לא נטיתי כי לא בקשתי רעתם כמו שבקשו שרעתי.
ומעדותיך: היא לא תקום ולא תטור.
He emphasizes that the only battle he has with his “enemies” is over אמרתך לא שמרו: it’s not personal.
ואתקוטטה: מענין קטטה בדברי רבותינו ז״ל, אמר יותר הייתי מתקוטט עמהם על אשר אמרתך לא שמרו ממה שהייתי מתקוטט עמהם על שהיו מריעים לי.
Then David gets more philosophical:
קנט ראה כי פקודיך אהבתי; ה׳ כחסדך חיני׃
קס ראש דברך אמת; ולעולם כל משפט צדקך׃
ראש דברך אמת is a deep idea, that we cite in אנעים זמירות. We’ve talked about Torah being defined as אמת, as opposed to the חכמה of the nations, which is “only” the human, limited approach to the truth:
We have a method, and that method helps us to reach not absolute truth, only asymptotic approaches to the truth—never there, just closer and closer, always finding vast new oceans of undiscovered possibilities.
The problem is that “truth” turns out to be very slippery:
- truth
- the property of being in accord with reality.
So what is real? That’s the philosophical question called “ontology”, and the question has always bothered philosophers:
Plato was discoursing on his theory of ideas and, pointing to the cups on the table before him, said while there are many cups in
the world, there is only one ‘idea’ of a cup, and this cupness precedes the existence of all particular cups.
“I can see the cup on the table,” interrupted Diogenes, “but I can’t see the ‘cupness’.”
“That’s because you have the eyes to see the cup,” said Plato, “but”, tapping his head with his forefinger, "you don’t have the intellect
with which to comprehend ‘cupness’.”
Diogenes walked up to the table, examined a cup and, looking inside, asked, “Is it empty?”
Plato nodded.
“Where is the ‘emptiness’ which precedes this empty cup?” asked Diogenes.
Plato allowed himself a few moments to collect his thoughts, but Diogenes reached over and, tapping Plato’s head with his finger,
said “I think you will find here is the ‘emptiness’.”
And in our own lives in the 21st century, it’s clear that the things we consider “real” aren’t physical, observable things at all:
Negroponte discusses the differences between bits and atoms. Atoms make up physical tangible objects such as CDs, books and letters. Digital information, on the other hand, is made up of bits, the smallest unit of information on a computer. He believes that all forms of information that are now made of atoms (books, CDs, etc.) will eventually be made into bits.
The things we work for, out savings, are not solid “things”, but patterns of information held in an amorphous cloud. I can’t jump into my retirement savings like Scrooge McDuck, but that’s clearly what I consider “real”. So defining what is “real” depends on how I look at it, and the only answerable question is “how do we know if something is real?”; this is called “epistemology”. The tests that we select define what it means to be “real” or “true”. But that leads to postmodernism: if everything is true, then nothing is true.
Postmodernism…stems from a recognition that reality is not simply mirrored in human understanding of it, but rather, is constructed as the mind tries to understand its own particular and personal reality. For this reason, postmodernism is highly skeptical of explanations which claim to be valid for all groups, cultures, traditions, or races, and instead focuses on the relative truths of each person…Postmodernism is “post” because it is denies the existence of any ultimate principles, and it lacks the optimism of there being a scientific, philosophical, or religious truth which will explain everything for everybody—a characterisitic of the so-called “modern” [scientific] mind.
ראש דברך אמת; ולעולם כל משפט צדקך is a statement of our faith in the nature of reality.
בראשית ברא אלקים סופי תיבות: אמת. מלמד שברא הקב״ה העולם באמת, כמו שנאמר (תהלים קיט:קס) ראש דברך אמת.
ברא אלקים את (פסוק א) סופי תיבות: אמת.
וירא אלקים את (פסוק ד) סופי תיבות: אמת.
ויברא אלקים את (פסוק כא) סופי תיבות: אמת.
וירא אלקים את (פסוק לא) סופי תיבות: אמת.
ברא אלקים לעשות (להלן ב, ג) סופי תיבות: אמת.
ולכך תיקנו ו׳ פעמים אמת באמת ויציב.
אמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.
ראש דברך אמת is a statement of faith, that there exists an absolute truth and that ה׳ is the fixed point in the universe; otherwise all truth is relative.
יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו.
And it is the דברך that is the אמת; as we said last time, דברה refers to the revealed Torah, while אמירה refers to the רצון ה׳ inherent in the creation of the physical universe, which is (in a very Platonic sense) a reflection of the דברה:(בראשית רבה א:ב) נסתכל בתורה וברא את העולם.
There is another way to look at ראש דברך אמת:
דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: מאי דכתיב (תהילים קלח:ד) יוֹדוּךָ ה׳ כָּל מַלְכֵי אָרֶץ; כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ׃ ”מאמר פיך“ לא נאמר אלא ”אמרי פיך“. בשעה שאמר הקב׳׳ה (שמות כ:ב) ”אנכי“ ו”לא יהיה לך“ אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר (שמות כ:יב) ”כבד את אביך ואת אמך“, חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר מהכא (תהילים קיט:קס) ”ראש דברך אמת“. ראש דברך, ולא סוף דברך? אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת.
We start from a sense of what is morally right, and realize that this implies that there must be a higher power. It’s an ”argument from design“ not from the physical universe but from the normative one. But it ends up in the same philosophical place: there exists an absolute Truth, Rambam’s מצוי ראשון.
We quoted the idea of חותמו של הקב״ה אמת. What does that mean? The Maharal says that it relates to the fundamental unity of G-d. The only absolute Truth is that which encompasses the entire universe. There can be only one Truth, and that is
נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה ”אמת“. אמר רב חנינא: שמע מינה חותמו של הקב״ה אמת.
ודבר זה צריך ביאור למה חותמו של הקב״ה אמת ולא שאר מדות משאר תוארים אשר יתוארו אל הש״י. ויש לפרש כי לכך חותמו של הקב״ה אמת מפני שהוא יתב׳ אחד ואין שני ולפיכך חותמו של הקב״ה אמת, כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד, ואי אפשר שיהיה האמת שנים; שאם תשאל על האדם מה זה, הנה אם אתה אומר שהוא בהמה או חיה או עוף וכל הדברים אשר אתה אומר עליו הכל הוא שקר, והם רבים עד שאין קץ ואין תכלית אל השקר, ואלו האמת הוא אחד שהרי הוא אדם ולא ד״א, א״כ האמת הוא אחד, וכן כל דבר שקר הוא הרבה והאמת הוא אחד.
To say something is true is to say that it is part of the universal, unitary רצון ה׳. לעולם כל משפט צדקך.