We now return to Jerusalem. We last left Avshalom on his way with his followers, and Chushai heading back to Jerusalem to act as a double agent on David’s behalf:
ויבא חושי רעה דוד העיר; ואבשלום יבוא ירושלם׃
So the text picks up there:
טו ואבשלום וכל העם איש ישראל באו ירושלם; ואחיתפל אתו׃
טז ויהי כאשר בא חושי הארכי רֵעֶה דוד אל אבשלום; ויאמר חושי אל אבשלום יחי המלך יחי המלך׃
יז ויאמר אבשלום אל חושי זה חסדך את רעך; למה לא הלכת את רעך׃
יח ויאמר חושי אל אבשלם לא כי אשר בחר ה׳ והעם הזה וכל איש ישראל לא (לו) אהיה ואתו אשב׃
יט והשנית למי אני אעבד הלוא לפני בנו; כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך׃
The קרי, the way the text is read, is לו אהיה, ”I will belong to him [the one chosen to be king, Avshalom]“, but the כתיב, the text as written, is לא אהיה, ”I will not be his“. In modern Hebrew, לו and לא are homophones, but the א is actually a consonant, a glottal stop (per Wikipedia, it’s the sound between the vowel sounds in “uh-oh!”). This particular קרי/כתיב pair occurs multiple times in תנ״ך, and is generally interpreted as meaningful, even though they have opposite meanings. It is the typological indication of a dialectic. The “real” meaning is לו, the subtext is לא. The statement is true, but not really.
אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע; אשר לא (לו) כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ׃
אשר לא כרעים [כתיב לא קרינן לו, מלמד] שאפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל, מותר (חולין סה,א).
Here, we have the sense that Chushai is openly proclaiming his loyalty to Avshalom, but under his breath he is saying “לא”. He remains loyal to David.
Avshalom then turns as well to his other advisor (note that he addresses “לכם”, both of you):
כ ויאמר אבשלום אל אחיתפל; הבו לכם עצה מה נעשה׃
כא ויאמר אחיתפל אל אבשלם בוא אל פלגשי אביך אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך׃
כב ויטו לאבשלום האהל על הגג; ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל׃
At one level, this is a fulfillment of Nathan’s prophecy:
יא כה אמר ה׳ הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך; ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת׃ יב כי אתה עשית בסתר; ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש׃
But I don’t think Avshalom is trying to fulfill a prophecy (though the existence of the prophecy doesn’t hurt his case). He is trying to send a message.
ז ולשאול פלגש ושמה רצפה בת איה; ויאמר אל אבנר מדוע באתה אל פילגש אבי׃
ח ויחר לאבנר מאד על דברי איש בשת ויאמר הראש כלב אנכי אשר ליהודה היום אעשה חסד עם בית שאול אביך אל אחיו ואל מרעהו ולא המציתך ביד דוד; ותפקד עלי עון האשה היום׃
ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל;
ויהיו בני יעקב שנים עשר׃
(Note that בלהה is never called a פילגש anywhere else. She was a full-fledged wife. The text is emphasizing what Reuven was trying to accomplish)
שמן הדין (סנהדרין כב,א) פלגש המלך אסורה להדיוט כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך.
Taking פלגשי אביו is a way of publicly declaring, “I am the king”.
But why are David’s concubines in Jerusalem?
ויצא המלך וכל־ביתו ברגליו; ויעזב המלך את עשר נשים פלגשים לשמר הבית׃
Why does he leave them behind? The Vilna Gaon says, effectively, that he sacrificed them.
ומבאר הגר״א, שכיון שנתן הנביא אמר לדוד ”ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך; ושכב עם נשיך וגו׳“, היה הדבר צריך להתקיים, ורק אח״כ תוכל להיות ישועה לדוד.
But the Abarbanel has the opposite understanding. They were left לשמר הבית.
ורלב״ג כתב שעשה דוד זה כדי שלא יתפרסם לכתו, כי הרואים אותו הולך ברגליו לא יחשבו שהוא דוד…והשאיר המלך עשרה נשים ופילגשים לשמור את ביתו.
David wanted to buy time, so he left a skeleton crew at the palace to keep up the appearance that he was still there. His staff was all family, and I imagine that David anticipated that Avshalom would kill them all (remember what happened to Amnon). Concubines would never be mothers of the king, so they and their children would not be rivals to Avshalom, and so ought to be safe. I would argue (against the Vilna Gaon) that David was not trying to fulfill the prophecy.
ויש בזה משום חזרה למוטיב מוכר וטרגי: שוב דוד מביא על עצמו את הצרות והעונשים שנגזרו עליו בעקבות פרשת בת שבע.
Now Avshalom offers another suggestion. The context (as we will see) implies that Chushai is no longer present.
כג ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל (איש) בדבר האלקים; כן כל עצת אחיתפל גם לדוד גם לאבשלם׃
א ויאמר אחיתפל אל אבשלום; אבחרה נא שנים עשר אלף איש ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה׃
ב ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים והחרדתי אתו ונס כל העם אשר אתו; והכיתי את המלך לבדו׃
ג ואשיבה כל העם אליך; כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש כל העם יהיה שלום׃
ד ויישר הדבר בעיני אבשלם ובעיני כל זקני ישראל׃
I would interpret כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש like Abarbanel:
ואני אחשוב בפירושו שיאמר ואשיבה כל העם אליך, רוצה לומר האנשים אשר עם דוד כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש, כלומר כאשר שבו כל ישראל אל האיש אשר אתה מבקש שהוא דוד (שבמות שאול שבו כל ישראל אליו) ככה במות דוד ישובו כל ישראל אל אבשלום, כי יקרה לו עם אנשי דוד מה שקרה לדוד עם אנשי שאול.
We’ve said before that Avshalom had no intention of killing his father.
ראיתי בקהלת יעקב, וכן הוא באריכות באברבנל…שפירשו שאבשלום לא רצה לקחת את המלוכה מדוד אביו…היתה התכנית של אבשלום להמליך את עצמו על חברון כל ימי דוד אביו, ולאחר
פטירתו של דוד, יקבל באופן טבעי את המלוכה על כל ישראל…
אבל אחיתופל שהיה שונא את דוד, הוא נתן את העצה, שאבשלום יהרוג את דוד, ואף
הציע את עצמו לעשות את זאת בפועל, כמו שאמר לקמן… ”ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה…והכיתי את המלך לבדו“…
וראיתי לומר, שלכך ביקש אבשלום גם את דעת חושי הארכי, כי לא היה נראה לו כ״כ,
מה שהציע אחיתופל להרוג את דוד, וחשש פן שנאתו של אחיתופל לדוד קלקלה את השורה,
והפעם אין עצתו טובה, כיון שיש לו נגיעות ושנאה אישית לדוד.
ה ויאמר אבשלום קרא נא גם לחושי הארכי; ונשמעה מה בפיו גם הוא׃
ו ויבא חושי אל אבשלום ויאמר אבשלום אליו לאמר כדבר הזה דבר אחיתפל הנעשה את דברו; אם אין אתה דבר׃
Remember Chushai’s role:
לב ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים; והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו׃
לג ויאמר לו דוד; אם עברת אתי והית עלי למשא׃ לד ואם העיר תשוב ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה עבד אביך ואני מאז ועתה ואני עבדך; והפרתה לי את עצת אחיתפל׃
ז ויאמר חושי אל אבשלום; לא טובה העצה אשר יעץ אחיתפל בפעם הזאת׃
ח ויאמר חושי אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גברים המה ומרי נפש המה כדב שכול בשדה; ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם׃
ט הנה עתה הוא נחבא באחת הפחתים או באחד המקומת; והיה כנפל בהם בתחלה ושמע השמע ואמר היתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלם׃
י והוא גם בן חיל אשר לבו כלב האריה המס ימס; כי ידע כל ישראל כי גבור אביך ובני חיל אשר אתו׃
יא כי יעצתי האסף יאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע כחול אשר על הים לרב; ופניך הלכים בקרב׃
יב ובאנו אליו באחת (באחד) המקומת אשר נמצא שם ונחנו עליו כאשר יפל הטל על האדמה; ולא נותר בו ובכל האנשים אשר אתו גם אחד׃
יג ואם אל עיר יאסף והשיאו כל ישראל אל העיר ההיא חבלים; וסחבנו אתו עד הנחל עד אשר לא נמצא שם גם צרור׃
And Chushai wins the argument, by divine fiat:
ויאמר אבשלום וכל איש ישראל טובה עצת חושי הארכי מעצת אחיתפל;
וה׳ צוה להפר את עצת אחיתפל הטובה לבעבור הביא ה׳ אל אבשלום את הרעה׃
פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה׳; עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ׃
פלגי מים לב מלך ביד ה׳: הגם שלב האדם הפרטי נתון ברשותו והבחירה בידו, לא כן לב המלך, אחר שבבחירותו תלוי אושר הכלל, ואם יבחר בדרך רע ישחית רבים ועצומים, לכן ליבו זה הכללי הוא ביד ה׳, והוא בענייני הכלל משולל הבחירה.
ומדמהו לפלגי מים, שהמים, ברדתם מהררי עד וממקורות רבות, יתאספו ויהיו לנחל שוטף… ועל-כן ישתדלו האנשים לחפור להם תעלה ולהטותם אל מקומות הצריכים, וליישרם ולהסב אותם מן מקומות הבלתי צריך, וכל-שכן ממקומות שיזיקו וישטופו, אחר שזה צורך הכלל.
כן לב מלך, אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל, אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום, הם ביד ה׳, ויטה אותם כפי רצונו, בהנהגת הכלל, אם זכו יטהו לטובה, ובהיפך. ולא ימתין לשנות גמר מעשהו לפי רצונו, רק תחילת נטיית הלב יטה לרצונו, כמו שמטים פלגי מים בהתחלת הפלגותם.
We have now come full circle. The last time we have seen ה׳ as a character in this story, actively intervening in history, was back in פרק יב, describing ה׳'s reaction to the sin of Bat Sheva, and the birth of Shlomo. We have been reading all these chapters as the story of David’s תשובה, and now we explicitly see that ה׳ is accepted that תשובה and is acting on David’s behalf.
טו ויאמר חושי אל צדוק ואל אביתר הכהנים כזאת וכזאת יעץ אחיתפל את אבשלם ואת זקני ישראל; וכזאת וכזאת יעצתי אני׃
טז ועתה שלחו מהרה והגידו לדוד לאמר אל תלן הלילה בערבות המדבר וגם עבור תעבור פן יבלע למלך ולכל העם אשר אתו׃
יז ויהונתן ואחימעץ עמדים בעין רגל והלכה השפחה והגידה להם והם ילכו והגידו למלך דוד; כי לא יוכלו להראות לבוא העירה׃
יח וירא אתם נער ויגד לאבשלם; וילכו שניהם מהרה ויבאו אל בית איש בבחורים ולו באר בחצרו וירדו שם׃
יט ותקח האשה ותפרש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הרפות; ולא נודע דבר׃
כ ויבאו עבדי אבשלום אל האשה הביתה ויאמרו איה אחימעץ ויהונתן ותאמר להם האשה עברו מיכל המים; ויבקשו ולא מצאו וישבו ירושלם׃
We’ve seen this story before:
א וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו; וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה׃…ד ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו; ותאמר כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה׃ ה ויהי השער לסגור בחשך והאנשים יצאו לא ידעתי אנה הלכו האנשים; רדפו מהר אחריהם כי תשיגום׃ ו והיא העלתם הגגה; ותטמנם בפשתי העץ הערכות לה על הגג׃
We know about Rachav who saved Joshua’s spies. Who was this woman from בית איש בבחורים? The only person we know in בחורים is שמעי בן גרא, who at this same time is stoning and cursing David. The midrash makes the connection:
בוא וראה כמה גדול זכותה של אשת שמעי, בשעה שברח צדוק ואביתר שבקש אבשלום להרגם מצאו דלת של שמעי פתוחה נכנסו שם וירדו לתוך הבור מיד באה אשת שמעי ופרסה מסך על פיו ופרסה עליו הריפות שנאמר ותקח האשה ותפרוש את המסך על פי הבאר ותשטח עליו ופרעה ראשה וישבה על המסך כאשה שנפנה לצרכה, באו עבדי אבשלום ומצאוה שהיתה יושבת וראשה פרוע, אמרו עבדי אבשלום אפשר שהצדיקים בתוך הבאר וזו יושבת עליהם, מיד חזרו. אמר הקב״ה הואיל ועל ידה נמלטו עתידה שיצאו ממנה שני צדיקים שפודין את ישראל על ידיהם, אלו מרדכי ואסתר.
מגילת אסתר lists part of Mordechai’s genealogy; he is מרדכי בן יאיר but the rest is presumably a list of his יחוס, not his actual grandfather and great-grandfather (why list those?). בן קיש means he is from the family of שאול בן קיש (and there are many midrashim making that connection, mostly between Saul and Esther). Our midrash explains the בן שמעי part.
איש יהודי היה בשושן הבירה; ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני׃
And so David escapes:
כא ויהי אחרי לכתם ויעלו מהבאר וילכו ויגדו למלך דוד; ויאמרו אל דוד קומו ועברו מהרה את המים כי ככה יעץ עליכם אחיתפל׃
כב ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן; עד אור הבקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן׃
כג ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק; וימת ויקבר בקבר אביו׃
The suicide of Achitophel is a horrifying twist, a tragic end for someone David called (תהילים נה:יד) אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִית, and of whom the נביא says (שמואל ב טז:כג) כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל בִּדְבַר הָאֱלֹקִים, כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל. Being intelligent doesn’t make you wise.
איזהו חכם הרואה את הנולד.
והנה יש לראות בכך עד כמה היתה גדולה חכמת אחיתופל, ועד כמה היה ברור לו שכיון שלא נתקבלה עצתו, הרי שמן השמים רוצים שאבשלום יכשל ויחזור דוד למלוכה, ודוד ודאי יהרוג אותו כמורד במלכות, ולכך בחר אחיתופל להרוג את עצמו לפני שיהרגהו דוד, כדי למנוע את החרפה הזאת מעצמו, וגם כדי להציל את רכושו למען יורשיו, שהרי הרוגי מלכות—ממונן למלך. וז״ש הכתוב ”ויצו אל ביתו ויחנק וימת“, שהרג את עצמו כדי שיהיה ממונו בידו, ויוכל לצוות אותו לביתו, וגם רצה להרוויח בזה שיוכל להקבר בקבר אביו, ולא כהרוגי מלכות הנקברין בבית קברות של הרוגי המלך.
שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא: שלושה מלכים—ירובעם, ואחאב, ומנשה….ארבעה הדיוטות—בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגיחזי.
ואחיתופל איבד את חלקו לעולה״ב, כדין המאבד עצמו לדעת…ועיין בתפארת ישראל למשניות…וכתב שם, דאין מקור בפסוקים שלאחיתופל אין חלק לעולה״ב, והטעם…מצד דין מאבד עצמו לדעת.
And there is a מוסר השכל here:
…והנה יש לשאול ולהתפלא על חכם שכמותו, למה היה כ״כ ברור לו שדוד יהרוג אותו, וכי לא ידע את טוב לבו של דוד, ומידת הרחמים שהיתה טבועה בו…והרי שמעי בן גרא, שחז״ל אומרים שאין מי שהצר ופגע בדוד המלך יותר ממנו, ואעפ״כ כשבא להתפייס עמו, קיבל את דבריו, ונשבע לו שלא יהרוג אותו…וא״כ למה לא חשב שדוד ירחם גם עליו, ולא יהרוג אותו כשיבקש רחמים ממנו.
ורואים כאן שאחיתופל לא ידע את כוחה של תשובה, שדוד היה מי שהקים עולה של תשובה, ולא חטא דוד אלא להורות תשובה לעולם, אך אחיתופל שלא ידע מכך ולא הכיר בערכה של תשובה, רדף את דוד כ״כ כיון שלא היה מוכן להכיר שדוד יוכל להיות מלך אע״פ שחטא, ואע״פ שדוד הגדיל לעשות בכח תשובתו, הוא לא הכיר בכך, ולכך היה בטוח שדוד יהרגנו ולא יחוס עליו.
The contrast between David and Achitophel teaches us the power of תשובה.