The story of the bulk of פרק כה (which I will call ספר אביגיל; she is considered a נביאה in her own right) is important enough that I want to go through it first inside, without comment, then analyze it.
ב ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים; ויהי בגזז את צאנו בכרמל׃
ג ושם האיש נבל ושם אשתו אבגיל; והאשה טובת שכל ויפת תאר והאיש קשה ורע מעללים והוא כלבו (כלבי)׃
ד וישמע דוד במדבר; כי גזז נבל את צאנו׃
ה וישלח דוד עשרה נערים; ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה ובאתם אל נבל ושאלתם לו בשמי לשלום׃
ו ואמרתם כה לחי; ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום׃
ז ועתה שמעתי כי גזזים לך; עתה הרעים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל׃
ח שאל את נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים חן בעיניך כי על יום טוב בנו; תנה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד׃
ט ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד; וינוחו׃
י ויען נבל את עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי; היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו׃
יא ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי; ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה׃
יב ויהפכו נערי דוד לדרכם; וישבו ויבאו ויגדו לו ככל הדברים האלה׃
יג ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו ויחגרו איש את חרבו ויחגר גם דוד את חרבו; ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתים ישבו על הכלים׃
יד ולאביגיל אשת נבל הגיד נער אחד מהנערים לאמר; הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את אדנינו ויעט בהם׃
טו והאנשים טבים לנו מאד; ולא הכלמנו ולא פקדנו מאומה כל ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה׃
טז חומה היו עלינו גם לילה גם יומם כל ימי היותנו עמם רעים הצאן׃
יז ועתה דעי וראי מה תעשי כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו; והוא בן בליעל מדבר אליו׃
יח ותמהר אבוגיל (אביגיל) ותקח מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשוות (עשויות) וחמש סאים קלי ומאה צמקים ומאתים דבלים; ותשם על החמרים׃
יט ותאמר לנעריה עברו לפני הנני אחריכם באה; ולאישה נבל לא הגידה׃
כ והיה היא רכבת על החמור וירדת בסתר ההר והנה דוד ואנשיו ירדים לקראתה; ותפגש אתם׃
כא ודוד אמר אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר ולא נפקד מכל אשר לו מאומה; וישב לי רעה תחת טובה׃
כב כה יעשה אלקים לאיבי דוד וכה יסיף; אם אשאיר מכל אשר לו עד הבקר משתין בקיר׃
כג ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור; ותפל לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ׃
כד ותפל על רגליו ותאמר בי אני אדני העון; ותדבר נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך׃
כה אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו; ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת׃
כו ועתה אדני חי ה׳ וחי נפשך אשר מנעך ה׳ מבוא בדמים והושע ידך לך; ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל אדני רעה׃
כז ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדני; ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני׃
כח שא נא לפשע אמתך; כי עשה יעשה ה׳ לאדני בית נאמן כי מלחמות ה׳ אדני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך׃
כט ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך; והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלקיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע׃
ל והיה כי יעשה ה׳ לאדני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל׃
לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדני לו; והיטב ה׳ לאדני וזכרת את אמתך׃
לב ויאמר דוד לאביגל; ברוך ה׳ אלקי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי׃
לג וברוך טעמך וברוכה את; אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים והשע ידי לי׃
לד ואולם חי ה׳ אלקי ישראל אשר מנעני מהרע אתך; כי לולי מהרת ותבאתי (ותבאת) לקראתי כי אם נותר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר׃
לה ויקח דוד מידה את אשר הביאה לו; ולה אמר עלי לשלום לביתך ראי שמעתי בקולך ואשא פניך׃
לו ותבא אביגיל אל נבל והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו והוא שכר עד מאד; ולא הגידה לו דבר קטן וגדול עד אור הבקר׃
לז ויהי בבקר בצאת היין מנבל ותגד לו אשתו את הדברים האלה; וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן׃
לח ויהי כעשרת הימים; ויגף ה׳ את נבל וימת׃
לט וישמע דוד כי מת נבל ויאמר ברוך ה׳ אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה׳ בראשו; וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה׃
מ ויבאו עבדי דוד אל אביגיל הכרמלה; וידברו אליה לאמר דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאשה׃
מא ותקם ותשתחו אפים ארצה; ותאמר הנה אמתך לשפחה לרחץ רגלי עבדי אדני׃
מב ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על החמור וחמש נערתיה ההלכות לרגלה; ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאשה׃
מג ואת אחינעם לקח דוד מיזרעאל; ותהיין גם שתיהן לו לנשים׃
מי נבל ומי כלבי
The irony of Naval’s question, מי דוד ומי בן ישי, is that we know exactly who David is; it’s Naval himself that is the mystery.
Obviously, Avigail translates Naval’s name with the literal Hebrew word for “fool” or “ingrate”, but it’s hard to imagine that his parents named him that! Rav Bazak suggests that it is from the Arabic, نُبْل, /nub’l/, “nobility, generosity”, but it is unclear to me whether that is a loan-word from the Latin or if it is truly Semitic. I have also read (though I can’t find it now) that it may be from נֶבֶל, ”harp“, a larger version of the כִּנּוֹר. Names do not determine fate, though they are often interpreted significantly both in the תנ״ךand in חז״ל (see ברכות ז,ב and the discussion in the Artscroll Gemara):
לה ויאמר בא אחיך במרמה; ויקח ברכתך׃
לו ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי; ויאמר הלא אצלת לי ברכה׃
ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא; נשיא בית אב לשמעני׃
א״ר יוחנן חמשה שמות יש לו זמרי ובן סלוא ושאול ובן הכנענית ושלומיאל בן צורישדי. זמרי על שנעשה כביצה המוזרת. בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו…
כי אע״פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע לומר לך שם רשעים ירקב.
And what does כלבי mean? Again, we can interpret it midrashically:
ואפשר
לפריש שכ״ף לשמוש כפי הכתוב ר״ל כן היה מראה מעשיו
רעים כמו שהיה לבו רע, כי יש בני אדם מעשיהם נאים ולבם
רע והוא היה תוכו כברו וברו כתוכו לרעה. וגם הקרי יש לפרשו
על זה הדרך כי כל אדם ששואל ממנו היה אומר עליו היא כלבי כמו שהייתי חושב עליו…
ור״ל שלרוב אכזריותו היה תכונתו בתכונת הכלבים ששונאים בני מינם וינבחו להם בבאם אצלם ולא יניחום לאכול מהנמצא בבית ואע״פ שלא יגרע ממאכלם דבר .
But the literal sense in generally understood to be “from the family of כלב בן יפונה”:
והוא מבית כלב
Which is very interesting in its own right. Ran Medan had a long article in Megadim on this entire incident, and points the implication of Naval’s family. We know the yichus of David:
יח ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון׃
יט וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב׃
כ ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה׃
כא ושלמון הוליד את בעז ובעז הוליד את עובד׃
כב ועבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד׃
And it was known that the kingship would eventually descend through פרץ בן יהודה:
הגמרא במס׳ יבמות (עו,ב) מבארת, ששאול חקר [כששאל ”בן מיזה הנער?“, (שמואל א, יז:נה)] אם דוד הוא מבני פרץ בן יהודה וראוי
למלוכה. מסורת הייתה בידם, ששבט המלוכה, שנתן יעקב לבני יהודה (בראשית, מ״ט, י), עבר לבנו
. אך טבעי הוא, שמפרץ עובר שבט זה לבכורו פרץ, שקם בייבום על שם ער בכור יהודה שמת
And נחשון בן עמינדב was the נשיא of שבט יהודה, so David has some claim to the hereditary leadership. But פרץ had other descendents:
ג בני יהודה ער ואונן ושלה שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית; ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳ וימיתהו׃
ד ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח; כל בני יהודה חמשה׃
ה בני פרץ חצרון וחמול׃
…ט ובני חצרון אשר נולד לו את ירחמאל ואת רם ואת כלובי׃
י ורם הוליד את עמינדב; ועמינדב הוליד את נחשון נשיא בני יהודה׃
…יח וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות; ואלה בניה ישר ושובב וארדון׃
יט ותמת עזובה; ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור׃
כ וחור הוליד את אורי ואורי הוליד את בצלאל׃
כה ויהיו בני ירחמאל בכור חצרון הבכור רם; ובונה וארן ואצם אחיה׃
כו ותהי אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה; היא אם אונם׃
שלשה בנים היו לחצרון דכתיב ובני חצרון ירחמאל ואת רם ואל כלובי. הוא ירחמאל קדמוי. אלא שנשא אשה גויה להתעטר בה דכתיב ותהיא אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה היא אם אונם שהכניסה אנינה לתוך ביתו. ורם הוליד את עמינדב ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה ושלמון הוליד את בועז ובועז נשא את רות. הא נבל אתי מן דכלובי. אמר נבל לית בישראל בר טבין סגין מישראל. הדא הוא דכתיב ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאוד. והוא כלובי דאתי מן כלובי.
Note that חז״ל identify this כלב בן חצרון as the כלב בן יפונה of the story of the spies:
בן יפנה הוא? בן שפנה מעצת מרגלים.
And he himself became a נשיא:
ז אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ; אלעזר הכהן ויהושע בן נון׃
יח ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ׃
יט ואלה שמות האנשים; למטה יהודה כלב בן יפנה׃
So the conflict between David and Naval may well have been much larger than an argument about food at a sheep-shearing party. It was an argument about the destiny of the future kingdom of Israel.
Down the Garden Path
Looking at our perek as a literary text, it does two things that are not very תנ״ך-y. First, the narrator makes an explicit judgment about Naval: והאיש קשה ורע מעללים. Usually תנ״ך just shows us the actions and words of the characters, and allows us to form our own judgments. Sometimes the text tells rather than shows (like with נח: נח איש צדיק תמים היה בדרתיו) but that’s generally when there is no story told; the text summarizes the superfluous backstory. Here we immediately see an example of Naval’s evil; there’s no need for the judgment.
And the text juxtaposes the death of Samuel with the story of Naval’s sheep-shearing party to emphasize Naval’s grossness:
וכתיב וימת שמואל וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל אמר הקב״ה הכל צווחין וטופחים על מיתתו של צדיק והרשע הזה יושב ועשה מרזיחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כפר בעיקר,.
Naval’s sarcastic comment to David’s men, היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו, emphasizes how rude he is. It has three meanings:
- It is an insult to David, who is supposed to to be a loyal subject of Saul, but who is instead engaged in active rebellion.
- As Rav Medan points out, it is an insult to all of David’s men. They are described as (שמואל א כב:ב) כל איש אשר לו נשא, everyone who had a creditor. Halachically, if one cannot pay a debt, one can be sold as an עבד עברי to pay it off. Instead, these men are running away into the desert.
- And the unusual term מתפרצים is a hint to what we discussed above. Naval is saying about David, “look who is claiming to be a בן פרץ; this עבד thinks he’s qualified to be king!”
The other aspect that is unusual for תנ״ך is that we don’t get the necessary story. Usually when there is repetition in the text, first we have the narration of what happened, then one or more reports by the characters (like the story of רבקה and אליעזר). Here we only have the two reports, one by David to his men to tell Naval, and the other by Naval’s shepherd to Avigail.
I think that the נביא does this to try to force our expectations, in order to make the conflict that much stronger. We go into pasuk יג, David’s reaction, “knowing” what will happen. David is a wonderful person; he trusts in ה׳, he believes (last perek) מרשעים יצא רשע, he just spared the person who was actively trying to kill him. Naval is a terrible, selfish person. David will obviously make a poetic declaration that the evil one will suffer from his own wrongdoing, that David will trust in ה׳'s mercy and all will be right in the end.
The vehemence of David’s reply, and its crudity (משתין בקיר‽) shocks us. And what’s worse, when we get the report from Naval’s men about what really happened, it turns out that Naval is technically correct:
יורד לתוך שדה חבירו
This halachic analysis is from the Business Halacha Institutee.
היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעל השדה.
כן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו.
הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אפי׳ היה בשטר ואפי׳ היה עליו משכון ונטלו זה שפרע אין הלוה חייב לשלם לו.
[The hypothetical case is Zvi and David shovel the snow from Mr. Winter’s drive without being asked]
“I still think that Mr. Winter should pay us the full rate,” said David. “He didn’t come home until Sunday afternoon and could have gotten a fine meanwhile. Also, someone could have slipped on his sidewalk and he would face a lawsuit!”
“That touches upon a whole other topic called mavriach ari, one who chases away a lion,” said Rabbi Dayan. “The Gemara (B.K. 58a) teaches that if a person lays out money of his own volition to spare his friend a possible loss, such as to ward off a lion threatening his flock, he cannot legally demand reimbursement. (C.M. 128:1) Therefore, the fact that you spared Mr. Winter a potential fine or lawsuit is not sufficient grounds to obligate him.” (Nesivos 264:1)
“How is this any different from the law of yored that we began with?” asked Zvi.
“In this case, the owner did not receive any positive gain; he was just spared a possible loss,” answered Rabbi Dayan. “The obligation to pay a yored is for the gain that the planter provided. (Tosfos s.v. e nami) Furthermore, Mr. Winter might not have gotten a fine anyway. Therefore, he has to pay for the gained benefit of having a clean, usable area, but not for being spared the potential loss of a fine or lawsuit.”
אדמוני עם יפה עינים
And further, after we see David’s response, the text calls up an allusion that casts David in the worst possible light. רב יובל שרלו of Yeshivat Petach Tikvah points out the parallel to the meeting of Yaakov and Esav:
לב:ז וישבו המלאכים אל יעקב לאמר
באנו אל אחיך אל עשו
וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו׃
לב:יד…ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו׃
לב:יז ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו
ויאמר אל עבדיו עברו לפני…׃
לג:ח ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי
ויאמר למצא חן בעיני אדני׃
לג:יא קח נא את ברכתי אשר הבאת לך…
יג…ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש…׃
יח ותמהר אבוגיל (אביגיל) ותקח מאתים לחם
ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות…
יט ותאמר לנעריה
עברו לפני הנני אחריכם באה…
כד ותפל על רגליו ותאמר בי אני אדני העון…
כז ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדני…
The text presents Avigail preparing her tribute to David making the parallel between herself and Yaakov, preparing to appease Esav. Which make David the Esav in this story—the bad guy! Suddenly throw-away line from when we first met David becomes ominously significant (שמואל א טז:יב) והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. Shades of (בראשית כה:כה) ויצא הראשון אדמוני! What happened to the David of the previous 9 chapters, whom ה׳ called (שמואל ב ג,יד) דוד עבדי? Is David a criminal warlord, running some kind of protection scheme (“Nice flock you got here. Pity if anything would happen to it…”), extorting money from the local businessmen?
משפט וצדקה
One answer is that this is a strength of תנ״ך: it does not minimize the foibles of its heroes. David is just as human as the next man; he loses his temper, does rash things, isn’t always perfect in his faith. But we neeed to look deeper. Who is this “next man” that David is “just as human as”?
I cannot remember where I read this point, but I think it is the key to understanding the placement and depiction of this “ספר אביגיל”. It is the axis around which rotates the chiasmus that describes David’s rise to מלכות. And the text highlights the comparison to Saul.
The text is pointing out that David is not perfect, and that he may still fall into the trap that ended Saul’s reign. What makes us sure that David will be able to found the dynasty that fulfils Yaakov’s blessing (בראשית מט:י) לא יסור שבט מיהודה? First, why did Saul lose his dynasty? What was so unforgiveably wrong with sparing Agag? We dealt with this when we looked at the massacre of Nob:
טז אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר; למה תשומם׃
יז אל תרשע הרבה ואל תהי סכל; למה תמות בלא עתך׃
רבי שמעון בן לקיש אומר:
כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי,
סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן.
ומניין שנעשה אכזרי במקום רחמן?
שנאמר (שמואל א כב:יח) ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב.
Sparing Agag did not in itself disqualify Saul from kingship. If he was simply a רחמן, a person of excessive mercy, that could be corrected. But murdering the kohanim of Nob showed that instead, Saul had no judgment at all. He spared Agag for other reasons: prehaps, a sense of common nobility with another king, as opposed to the hoi polloi. This is Saul’s fatal flaw: he has no judgment. He is swayed by the people, he lets his emotions rule his behavior, and ends up in a downward spiral that ends with his ignominious suicide.
And being a king had two responsibilities. In wartime, he was the warlord, which Saul fulfilled admirably. But in peace, he was required to be the chief justice:
ד ויתקבצו כל זקני ישראל; ויבאו אל שמואל הרמתה׃
ה ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך; עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים׃
And that requires judgment, the ability to balance משפט and צדקה:
יהי ה׳ אלקיך ברוך אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל באהבת ה׳ את ישראל לעלם וישימך למלך לעשות משפט וצדקה׃
The Ramchal explains (in the context of explaining ה׳'s רחמים and דין) that justice determines guilt or innocence. Mercy determines the timing and extent of the punishment:
ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף…אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור,
But there is no sense of משפט and צדקה that allows one to, on the one hand, spare Agag for the evils of Amlek and, on the other hand, massacre Nob for being מורד במלכות. Saul is simply not qualified to be king.
If we look carefully at the last two stories of David, his sparing of Saul and almost killing Naval and his family, the similarities to Saul’s situation are striking. Both spare the enemy king after they are advised to kill them, and even have halachic justification for killing them. The Targum uses the same word to describe their decisions:
וחס שאול ועמא על אגג…
ואמר לגברוהי חס לי מן קדם ה׳ אם אעביד ית פתגמא הדין…
And then they threaten to kill those they see as being מורד במלכות, along with their entire families. And the text tells us that David fails this test, just as Saul did. He is on his way to wipe out Naval and all his family. The difference, though, is that David, while not perfect, can learn. He admits his error immediately. Both David and Saul are confronted by a נביא, Saul by Samuel in the Agag incident, and David by Avigail in this story. In both there is a paragraph break after the prophet’s speech:
יט ולמה לא שמעת בקול ה׳; ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה׳׃
{פרשה סתומה}
כ ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעתי בקול ה׳ ואלך בדרך אשר שלחני ה׳; ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי׃
לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדני לו; והיטב ה׳ לאדני וזכרת את אמתך׃
{פרשה סתומה}
לב ויאמר דוד לאביגל; ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי׃
A פרשה break has a specific meaning in תנ״ך:
ולמה הפסיק? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה.
Both stop and think. But Saul stops and comes up with excuses, and David stops and comes up with חרטה. And he is able to fulfill both roles of the king:
וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו׃