בס״ד

Kavanot: Hanging in the Balance

Thoughts on Tanach and the Davening

The first of the appendices to ספר שמואל is a tragic story that starts “בימי דוד”:

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה׳;
ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים׃

שמואל ב כא:א

Who were the Givonim?

ג וישבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי׃ ד ויעשו גם המה בערמה וילכו ויצטירו; ויקחו שקים בלים לחמוריהם ונאדות יין בלים ומבקעים ומצררים׃ ה ונעלות בלות ומטלאות ברגליהם ושלמות בלות עליהם; וכל לחם צידם יבש היה נקדים׃ ו וילכו אל יהושע אל המחנה הגלגל; ויאמרו אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית׃…טו ויעש להם יהושע שלום ויכרת להם ברית לחיותם; וישבעו להם נשיאי העדה׃ טז ויהי מקצה שלשת ימים אחרי אשר כרתו להם ברית; וישמעו כי קרבים הם אליו ובקרבו הם ישבים׃ יז ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי; ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים׃ יח ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה בה׳ אלקי ישראל; וילנו כל העדה על הנשיאים׃ יט ויאמרו כל הנשיאים אל כל העדה אנחנו נשבענו להם בה׳ אלקי ישראל; ועתה לא נוכל לנגע בהם׃…כב ויקרא להם יהושע וידבר אליהם לאמר; למה רמיתם אתנו לאמר רחוקים אנחנו מכם מאד ואתם בקרבנו ישבים׃ כג ועתה ארורים אתם; ולא יכרת מכם עבד וחטבי עצים ושאבי מים לבית אֱלֹקָי׃…כו ויעש להם כן; ויצל אותם מיד בני ישראל ולא הרגום׃ כז ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים לעדה; ולמזבח ה׳ עד היום הזה אל המקום אשר יבחר׃

יהושוע פרק ט

It’s not clear what המית את הגבענים means; there is no recorded death of Givonim in תנ״ך. But (spoiler alert!) the story gets worse from here. Whatever the crime was, the Givonim want revenge, and David hands over almost all of Saul’s surviving descendants. The Givonim kill them all.

It’s a terrible story. You could read this story as David’s Machiavellian plan to eliminate any competition for the throne:

דוד מצא כאן שעת כושר להיפטר משרידי בית שאול שאפשר עוד היו עוללים לרכז סביבם תנועות מרי ומרד.

ש. ייבן, אנציקלופדיה מקראית ב:636, דוד, מובא ב־הרב אמנון בזק, האם צדק דוד כשמסר לגבעונים את צאצאי שאול?

And this is how Yochi Brandes presents the story in The Secret Book of Kings. In fact, one of my complaints about The Secret Book of Kings is that it doesn’t give much time to this story; if you want to portray King David as a heartless monster, you couldn’t do better than this perek. But Brandes only gives two pages to it.

Be that as it may, I think it’s the wrong way to read this perek (as we will see). I would read it as the story of “David and the Trolley”.

The trolley problem is a thought experiment in ethics about a fictional scenario in which an onlooker has the choice to save 5 people in danger of being hit by a trolley, by diverting the trolley to kill just 1 person. The term is often used more loosely with regard to any choice that seemingly has a trade-off between what is good and what sacrifices are “acceptable,” if at all.

Next Stop: ‘Trolley Problem’

David will be faced with a choice, between a nation in the grip of a multi-year drought, and seven innocent men. There are wrong ways to approach the question:

xkcd's approach to the trolley problem

xkcd, Trolley Problem

But there is no right way. We will look at this perek with the approach of Emmanuel Levinas, in his Nine Talmudic Readings.

The [first] four Talmudic readings brought together in this volume represent the texts of talks delivered between 1963 and 1g66 at the Colloquia of Jewish Intellectuals that the French section of the World Jewish Congress has organized in Paris every year since 1957.

…It is certain that, when discussing the right to eat or not to eat “an egg hatched on a holy day,” or payments owed for damages caused by a wild ox," the sages of the Talmud are discussing neither an egg nor an ox but are arguing about fundamental ideas without appearing to do so. It is true that one needs to have encountered an authentic Talmudic master to be sure of it.

Emmanuel Levinas, Nine Talmudic Readings, Introduction, pp. 3-4

Levinas was a French philosopher who emphasized our ethical responsibility to “the Other”; we cannot treat others as objects but must respect their own subjective identity. He actually did learn from a mysterious “authentic Talmudic master”:

Monsieur Chouchani…or “Shushani,” is the nickname of an otherwise anonymous and enigmatic Jewish teacher with students in the land of Israel, South America, post-World War II Europe, and elsewhere, including Emmanuel Levinas and Elie Wiesel.

Wikipedia, Monsieur Chouchani

But first we need to look at the story itself. It takes place בימי דוד; it doesn’t say ויהי אחרי כן. It is not part of the narrative sequence of the previous chapters. We have a similar expression in the beginnings of other books:

ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ; וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו׃

רות א:א

ויהי בימי אחשורוש; הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה׃

אסתר א:א

This perek is its own little book, merged into the larger ספר שמואל.

When d0es this story take place? סדר עולם reads ספר שמואל chronologically, taking this story as happening after פרק כ, in the last years of David’s life. But it is hard to understand why Israel would be punished for Saul’s sin (which we will have to figure out), 30+ years later. So Rabbi Shulman assumes this takes place at the beginning of David’s reign, soon after Saul’s death (we still would have to understand why Saul himself wasn’t punished, and why the nation as a whole was punished). This is the opinion of the פרקי דרבי אליעזר:

ר׳ פנחס אומר: (שלש שנים) [אחרי שנה] שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד שלשה שנים שנה אחר שנה, שנ׳ ויהי רעב בימי דוד שלש שנים.

The bracketed text is in the hebrewbooks.com edition, which makes more sense to me.

פרקי דרבי אליעזר (היגר)—”חורב“ פרק יז

But Abarbanel quotes this same פרקי דרבי אליעזר to support the סדר עולם:

אמר ר׳ פנחס: לאחר שלשים שנה שנהרג שאול ובניו…

אברבנאל, שמואל כא:א

There is internal evidence that this רעב took place before Avshalom’s rebellion; as David is running away from Jerusalem, he is cursed by שמעי בן גרא:

ה ובא המלך דוד עד בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל׃ ו ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד; וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו׃ ז וכה אמר שמעי בקללו; צא צא איש הדמים ואיש הבליעל׃ ח השיב עליך ה׳ כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתו ויתן ה׳ את המלוכה ביד אבשלום בנך; והנך ברעתך כי איש דמים אתה׃

יא ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי; ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו ה׳׃ יב אולי יראה ה׳ בעוני (בעיני); והשיב ה׳ לי טובה תחת קללתו היום הזה׃

שמואל ב פרק טז

Why would שמעי blame David for דמי בית שאול? And David doesn’t protest; he says שמעי is right. David wasn’t responsible for the death of Saul and his sons in battle; that was the Philistines. And Saul’s son Ishboshet was killed by his own men; David had the assassins publicly killed. But (spoiler alert!) in this story, שמואל ב פרק כא, David will tragically be directly responsible for the death of almost all Saul’s descendants.

I presented my opinion about the chronology of this רעב שלש שנים when we looked at שמואל ב פרק ט in Once Upon a Midnight Dreary. I will restate that here.

There is a paragraph break in our pasuk: ויבקש דוד את פני ה׳, then a break, then ויאמר ה׳. There was a gap between the time David started looking for a reason for the drought, and ה׳'s final answer.

ויבקש דוד את פני ה׳ מאי היא? אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים.

יבמות עח,ב

But the אורים ותומים don’t necessarily give explicit responses. ה׳ wants us to think about the consequences of our own behavior, not look for magical answers. We have multiple examples when the אורים ותומים are misleading:

יח ויקמו ויעלו בית אל וישאלו באלקים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימן; ויאמר ה׳ יהודה בתחלה׃ יט ויקומו בני ישראל בבקר; ויחנו על הגבעה׃…כא ויצאו בני בנימן מן הגבעה; וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה׃

שופטים פרק כ

נביא כאן הסבר אשר ראיתיו בספר ”קול אליהו“ להגר״א מוילנא:

…כאשר עלי תמה על כך שחנה מתפללת בלחש, שאל באורים ותומים שלו לפשר הדבר ובלט האותיות ”ה“, ”כ“, ”ש“, ”ר“. כעת במקום לדון את חנה על ידי צירוף האותיות למילה ”כשרה“ הוא דן אותה לחובה על ידי צירוף האותיות למילה ”שכרה“.

נתן קלר, ביאור: האם חנה שתתה

And this seems to be another example of this: even when he gets an answer, it’s not clear: אל שאול ואל בית הדמים, ”Look at Saul and the house of blood“, על אשר המית את הגבענים, ”because he killed the Givonim“. What does that mean?

The gemara says that the process of looking for an answer was just that, a process:

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה: שנה ראשונה אמר להם: שמא עובדי (עבודת כוכבים) [עבודה זרה] יש בכם דכתיב (דברים יא:טז-יז) וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם׃ וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו׳? בדקו ולא מצאו.

שניה, אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב (ירמיהו ג:ג) וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה וגו׳? בדקו ולא מצאו.

שלישית, אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין דכתיב (משלי כה:יד) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר? בדקו ולא מצאו.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.

יבמות עח,ב

Rabbi Yehonasan Eybeschutz connected this to two other midrashim:

נאמר(דברי הימים א כב:יד): וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה׳ זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וגו׳. וכי עני מקדיש כל הככרים הללו של זהב וכסף? אלא ביום שהרג דוד את גלית השליכו עליו בנות ישראל כל הכסף והזהב הזה והקדישו לבית המקדש וכשבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא קבלת עליך להחיות בו נפשות? חייך שאין המקדש נבנה על ידך, אלא על ידי שלמה.

-ילקוט שמעוני רות רמז תרג

אמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר.

כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים.

ברכות ג,ב

There was a point in time when, every morning, the leaders of the people would tell David, עמך ישראל צריכין פרנסה. And he would tell them: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. Go out to war; plunder other nations. Don’t ask me for money. That point in time must have been a time of famine, a time of drought. And the only drought we know about is the one in our perek.

ענין הדבר כי ידוע מה שכתבו חז״ל כשעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל לדוד ”עמך ישראל צריכין פרנסה“. אמר ”פשטו ידיכם בגדוד“. ויש להבין מה ביקשו מדוד בזה באמרם ישראל צריכין פרנסה. אבל כבר מבואר במדרש: ”ואני בעניי הכינותי אלף אלפים דינרי זהב“. וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב? אלא כשהרג לגלית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב, והוא הפרישן לבנין בהמ״ק. וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים. ולכך קצף עליו השם ואמר טובה צדקה מבנין בית המקדש. ולכך אתה לא תבנה וגו׳.

ונראה כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהב ההוא, ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן. והוא מיאן לתת וצוה להלחם. וא״כ הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה׳. וזהו פי׳ הפסוק ”דמים הרבה שפכת“ כי לָחַמְתָּ מלחמת רשות ולא היה הצורך כי היה לך לפרנס מן האוצרות ואת קמצת בשלך בצדקה. והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה ובין כך סבלו דוחק ולחץ. ולכך אתה לא תבנה הבית כי נבחר לה׳ צדקה מבנין בית, ולכך אמרתי דרך הלצה (ויקרא כו:ה-ו) וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע [וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, כי כאשר לא היה לעם ישראל פרנסה פשטו ידיהם בגדוד. וז״א ואכלתם לחמכם לשובע שלא יחסר לחמכם א״כ אין צורך למלחמה ונתתי שלום בארץ. אכל נשמע מזה כי יותר טוב צדקה מבנין בית ה׳.

יהונתן איבשיץ, יערות דבש ב׳

So Rabbi Eybeschutz claims the drought of our perek is contemporary with David’s מלחמות רשות, which are described in פרק ח. And this makes sense, since after the drought we will see (שמואל ב כא:ז)‎ ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול; על שבעת ה׳ אשר בינתם בין דוד ובין יהונתן בן שאול, and after the wars of פרק ח the text has the story of מפיבשת in פרק ט:‎ ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלקים…ויבא מפיבשת בן יהונתן בן שאול אל דוד.

So I would place the רעב שלש שנים in the period of time before the affair with Bat Sheva, when David is engaged in expanding his empire. He is focused not on his glory but on כבוד ה׳, planning for the future בית המקדש. But he is not thinking about what the people need. As he is seeking the possible spiritual causes for the drought, he narrows it down to a problem of צדקה…ואין נותנין, then אין הדבר תלוי אלא בי. And he is given an answer: אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים.


So the question we need to answer now is, what did Saul to to the Givonim, why was Israel punished in the time of David, and what does that have to do with פרנסה?

ב ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם; והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה׃ ג ויאמר דוד אל הגבענים מה אעשה לכם; ובמה אכפר וברכו את נחלת ה׳׃ ד ויאמרו לו הגבענים אין לי (לנו) כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל; ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם׃ ה ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו; נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל׃ ו ינתן (יותן) לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה׳ בגבעת שאול בחיר ה׳;

ויאמר המלך אני אתן׃

שמואל ב פרק כא

Note the paragraph break in the middle of the pasuk. There is a pause before ויאמר המלך אני אתן. David is aware of the trolley problem here: does he sacrifice seven apparently innocent men (the descendants of Saul, who presumably were not involved in הכתם בקנאתו) to end the drought and save the nation? I would even give David the benefit of the doubt here; the Givonim say אין לנו איש להמית בישראל. Maybe והוקענום לה׳ בגבעת שאול just means to hang them in stocks, to humiliate them? הוקע occurs one other time in תנ״ך check this!:

ג ויצמד ישראל לבעל פעור; ויחר אף ה׳ בישראל׃ ד ויאמר ה׳ אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה׳ נגד השמש; וישב חרון אף ה׳ מישראל׃

במדבר פרק כה

The case seems similar: there is ויחר אף ה׳ בישראל, and someone needs to be hanged publicly—הוקע אותם לה׳ נגד השמש—to assuage חרון אף ה׳.

ודע דיונתן בן עוזיאל תרגם ”הוקע“, ”צליב“; ואונקלס תרגם ”וקטול“.

הכתב והקבלה, במדבר כה:ד

So maybe David told himself that the Givonim wouldn’t kill anyone. Human beings are good at denial.

What did Saul do, that the Givonim wanted revenge? The Yerushalmi says he literally killed them:

שלח דוד וקראן. אמר להם: מה לכם ולבית שאול? אמרו לו: על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר וחזן ושמש. אמר לון: מה תון בעון? אמרו ליה: יתן לנו שבעה אנשים.

תלמוד ירושלמי סנהדרין ו:ז

מה לכם ולבית שאול: שלא ידע שהומתו גבעונים ביום שנהרגו כהני נוב ע״י שאול.

קרבן העדה, שם

The Givonim were חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח ה׳. When Saul had his קנאתו לבני ישראל ויהודה (and read that not as “his zealotry on behalf of Israel” but “his jealousy about Israel”) and wiped out the city of נב, the place of the משכן, he also killed some of the Givonim who were there. And Malbim goes further, to explain נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל:

ואני אומר כי אחרי נהרגו הגבעונים אשר נמצאו אז בעיר נוב, שעל זה אמר אשר המית את הגבעונים, שפך שאול כאש חמתו גם על יתר הגבעונים הנמצאים בערי ישראל, וצוה לכלותם או לגרשם מן הארץ, אחרי שחשב עליהם כי ידם עם הכהנים המורדים, כי הם משרתי המזבח וכהני ה׳, והגם שנשבע להם יהושע להחיותם חשב כי הם הפרו ברית במה שמרדו במלך.

מלבי״ם, שמואל ב כא:א

But why would Saul not be punished himself for such a terrible crime? In addition, I would imagine that we should have some reference to a genocidal war. So the Talmud Bavli proposes a more subtle answer:

וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

יבמות עח,ב

א״ר יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו…ואומר: אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים.

בבא קמא קיט,א

And the Malbim expands on that (Malbim thinks Saul literally killed Givonim, but his analysis applies even more if Saul impoverished them):

ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, והגם שלא קמה עצתו, בכ״ז כבר נתנו להפקר, ועשו בם איש הישר בעיניו, והיו לבז ואין מציל, גולים ומגורשים, שעל זה אמר ואשר דמה לנו ונשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, וגם אחרי מות שאול שמלך איש בושת תחתיו, גם בני ישראל שמרו להם משטמת אביהם, ואין חונן ומרחם על ענים, וגם עת שמלך דוד לא שמו על לבם לתקן העוות הזה, כי היו נקלים ובזוים בעיניהם, והגם שכהני ה׳ הושבו לכבודם ולמאודם, הגרים האלה העשקים בידי עושקיהם כח, אין מנחם לדמעתם, וע״כ חרה אף ה׳ בעמו בימי דוד, ולפי דברי חכמינו זכרונם לברכה היה זה קודם מעשה אבשלום קרוב לתחלת מלכותו, וירא ה׳ וירע בעיניו כי אין משפט, ויבא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר, כמו שנשברו האומללים האלה והיו מתי רעב.

והיה הרעב שלש שנים שנה אחרי שנה, כי בשתי שנים הראשונים תלו הדבר בעונות אחרים מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, והחטא הזה לא עלה על לב איש לתקנו, ובשנה השלישית שלא מצאו עון אשר חטא בקש דוד את פני ה׳ ושאל באורים ותומים.

מלבי״ם, שמואל ב כא:א

That is why all of בני ישארל were punished. The Givonim were a despised underclass, oppressed and abused by the Jews. It’s an ugly way to look at our history, but all too realistic. And that injustice continued to the early days of David, at which time ה׳ decides it has been too long:

רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: עקר אַוְתֶּנְטְיָא [αὐθεντία, origin] שלו; לא היה ראוי להיות בימי דוד אלא בימי שאול, אלא על ידי שהיה שאול גרופית של שקמה, גלגלו הקדוש ברוך הוא והביאו בימי דוד. מתלא אמרין: שילו חטא ויוחנא משתלמא, אתמהא. אמר רבי חיא רבה משל לזגג שהיה בידו קפה מלאה כוסות ודיטרוטין, בשעה שהיה מבקש לתלות את קפתו היה מביא יתד ותקעה ונתלה בה, ואחר כך היה תולה את קפתו. לפיכך לא באו בימי בני אדם שפופים, אלא בימי בני אדם גבורים, שהן יכולין לעמד בהן.

בראשית רבה כה:ג

ה׳ doesn’t bring this famine in the times of Saul, because the people aren’t strong enough to handle it. I don’t think שפופים and גבורים refer to physical strength—in the time of David they could handle hunger better—but in resources. בימי דוד Israel as a nation was rich. They could have taken care of the outcasts, the lowest echelons of society, the Givonim. But they didn’t. In Saul’s time they had an excuse: there was constant war and poverty. But David had (Joseph Heller, God Knows, p. 256) “taken a kingdom the size of Vermont, and created an empire as large as the state of Maine”. And his reaction was not to support the people, but to focus on building the בית המקדש:

י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃ יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃

דברים פרק יב

א ויהי כי ישב המלך בביתו; וה׳ הניח לו מסביב מכל איביו׃ ב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים; וארון האלהים ישב בתוך היריעה׃

שמואל ב פרק ז

But there are two parts of the condition: הניח לכם מכל איביכם מסביב and ישבתם בטח. And as Rabbi Eybeschutz said, ישבתם בטח is connected to פרנסה:

ה והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע; ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם׃ ו ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם׃

ויקרא פרק כו

יותר טוב צדקה מבנין בית ה׳. And so ויהי רעב בימי דוד…על אשר המית את הגבענים.


ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול; על שבעת ה׳ אשר בינתם בין דוד ובין יהונתן בן שאול׃

שמואל ב כא:ז

יב ויאמר יהונתן אל דוד ה׳ אלקי ישראל כי אחקר את אבי כעת מחר השלשית והנה טוב אל דוד ולא אז אשלח אליך וגליתי את אזנך׃…טו ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם; ולא בהכרת ה׳ את איבי דוד איש מעל פני האדמה׃ א ויכרת יהונתן עם בית דוד; ובקש ה׳ מיד איבי דוד׃ יז ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אתו; כי אהבת נפשו אהבו׃

שמואל א פרק כ

(I would read כי אהבת נפשו אהבו not as “because of his love” but “despite his love”; Yonatan wanted an oath that David would never break and did not rely on their friendship alone).

The contrast here is with Saul: David keeps his שבועה, where Saul breaks the שבועה that בני ישראל had made with the Givonim. But that oath was only with Yonatan and his descendants; the rest of Saul’s family are not under David’s protection. Our perek puts a very different spin on the story that is told in פרק ט:

א ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול; ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן׃ ב ולבית שאול עבד ושמו ציבא ויקראו לו אל דוד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא ויאמר עבדך׃ ג ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלהים; ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים׃ ד ויאמר לו המלך איפה הוא; ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר׃ ה וישלח המלך דוד; ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר׃ ו ויבא מפיבשת בן יהונתן בן שאול אל דוד ויפל על פניו וישתחו; ויאמר דוד מפיבשת ויאמר הנה עבדך׃ ז ויאמר לו דוד אל תירא כי עשה אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך והשבתי לך את כל שדה שאול אביך; ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד׃

שמואל ב פרק ט

insert intelligent comment here


ח ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת; ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי׃ ט ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני ה׳ ויפלו שבעתים (שבעתם) יחד; והם (והמה) המתו בימי קציר בראשנים תחלת (בתחלת) קציר שערים׃

שמואל ב פרק כא

We have to make a few minor points. First, Michal had no sons:

ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה׃

שמואל ב ו:כג

And she wasn’t married to עדריאל בן ברזלי; her sister was:

ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד; והיא נתנה לעדריאל המחלתי לאשה׃

שמואל א יח:יט

So the gemara says that Michal had adopted them:

אמר לך רבי יהושע: וכי מיכל ילדה? והלא מירב ילדה! מירב ילדה ומיכל גידלה, לפיכך נקראו על שמה. ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

סנהדרין יט,ב

Second, רצפה בת איה wasn’t Saul’s wife; she was a concubine:

ולשאול פלגש ושמה רצפה בת איה; ויאמר אל אבנר מדוע באתה אל פילגש אבי׃

שמואל ב ג:ז

So none of these seven men were in line to inherit the throne from Saul. The only person who was in the line of succession was Yonatan’s son Mephiboshet. The fact that David goes out of his way to save Mephiboshet proves that David isn’t using this famine as an excuse to eliminate the competition.

But major point is the injustice: how could the Givonim demand revenge on the family of Saul, and how could הקב״ה allow that to happen?

Abarbanel gives the איוב answer: we can’t understand ה׳'s reasons:

ואין לתמוה מאיחור העונש הזה כל כך מהשנים, כי משפטי ה׳ אמת צדקו יחדו ומחשבותיו עמקו, והוא היודע למה יענשו החוטאים בזמן זולת זמן ומי הוא ראוי מהבנים לקבל עונש האב.

אברבנאל, שמואל ב כא:א

Levinas looks at it differently. ה׳ didn’t command the death of Saul’s descendants. ה׳ commanded that the injustice done to the Givonim be remedied. How it is remedied is up to the human beings involved, especially the victims themselves. He starts with the gemara in Yoma, about the requirement to ask forgiveness when we offend another, and the requirement to forgive when asked. There is a story about Rav:

רב הוה פסיק סידרא קמיה דרבי. עייל אתא ר׳ חייא הדר לרישא. עייל בר קפרא הדר לרישא. אתא ר״ש ברבי הדר לרישא. אתא ר׳ חנינא בר׳ חמא, אמר כולי האי נהדר וניזיל? לא הדר. איקפיד ר׳ חנינא. אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי ולא איפייס…

יומא פז,א-ב

One can, if pressed to the limit, forgive the one who has spoken unconsciously. But it is very difficult to forgive Rab, who was fully aware and destined for a great fate, which was prophetically revealed to his master. One can forgive many Germans, but there are some Germans it is difficult to forgive. It is difficult to forgive Heidegger. If Hanina could not forgive the just and humane Rab because he was also the brilliant Rab, it is even less possible to forgive Heidegger. Here I am brought back to the present, to the new attempts to clear Heidegger, to take away his responsibility—unceasing attempts which, it must be admitted, are at the origin of this colloquium.

…Since you still grant me a few minutes, I will compare this page, in which the issue was not murders but verbal offenses, to a more-tragic situation, in which forgiveness is obtained at a greater price, if it is still possible to obtain it.

[Levinas then summarizes our perek]

…Do admire the savage greatness of this text, whose extreme tension my summary poorly conveys. Its theme is clear. It is about the necessity of talion, which the shedding of blood brings about whether one wants it or not. And probably all the greatness of what is called the Old Testament consists in remaining sensitive to spilled blood, in being incapable of refusing this justice to whoever cries for vengeance, in feeling horror for the pardon granted by proxy when the right to forgive belongs only to the victim.

Emmanuel Levinas, Nine Talmudic Readings, _Toward the Other, pp. 25-26

The Talmud also knows the fault of Saul toward the Gibeonites, for which we cannot find a trace in the Bible. It would have been an indirect one. In executing the priests of the city of Nov, Saul left the Gibeonites who served them without a means of subsistence. The Midrash affirms that the erime of extermination begins before murders take place, that oppression and economic uprooting already indicate its beginnings, that the laws of Nuremberg already contain the seeds of the horrors of the extermination camps and the “final solution.”

Emmanuel Levinas, Nine Talmudic Readings, _Toward the Other, p. 27

והא כתיב (דברים כד:טז): לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים [וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ]? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. …והא כתיב(דברים כא:כג): לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא. שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם. ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו. ומה בני מלכים כך—בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך—ישראל על אחת כמה וכמה! ימיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף…

יומא ע,א

…Last question: How were people able, in opposition to the strict prohibition of the Torah, to leave human corpses exposed for so many months and to protane the image of God they bear? Same answer: “It is better that a letter of the Torah be damaged than that the name of God be profaned!” The image of God is better honored in the right given to the stranger than in symbols. Universalismn has a greater weight than the particularist letter of the text; or, to be more precise, it bursts the letter apart, for it lay, like an explosive, within the letter. We have here then a biblical text which the Midrash spiritualizes and interiorizes but which it preserves in its unusual power and harsh truth. David is not able to oppose a victim who cries out for justice, even if this justice is cruel. To the one who demands “a life for a life”, David answers, “I shall give”.

Emmanuel Levinas, Nine Talmudic Readings, _Toward the Other, p. 28

אמר, שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. רחמנים—דכתיב: ״ונתן לך רחמים ורחמך והרבך״. ביישנין—דכתיב: ״בעבור תהיה יראתו על פניכם״. גומלי חסדים—דכתיב: ״למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו׳״. כל שיש בו שלשה סימנים הללו—ראוי להדבק באומה זו.

יומא ע,א

And yet the Gemara teaches more. A verse of the text (1 Samuel 21:2) indicates to us, seemingly as a simple piece of historical information: “The Gibeonites were not part of the children of Israel but of the rest of the Amoreans”. To this preliminary verse, the Gemara attaches the meaning of a verdict. It is David who would have excluded the Gibeonites from the community of Israel and relegated them to the Arameans. To belong to Israel, one must be humble (place something or someone higher than oneself ), one must know pity and be capable of disinterested acts. The Gibeonites excluded themselves from Israel.

…It is no doubt this pity which the Gibeonites lacked! I have the impression that I have come back to the theme evoked by Mr. Jankélévitch when he opened this colloquium, even though no one in this hall has asked that the descendants of our torturers be nailed to the rocks. The Talmud teaches that one cannot force men who demand retaliatory justice to grant forgiveness. It teaches us that Israel does not deny this imprescripible right to others. But it teaches us above all that if Israel recognizes this right, it does not ask it for itself and that to be Israel is to not claim it.

Emmanuel Levinas, Nine Talmudic Readings, _Toward the Other, pp. 28-29

shiur on reparations


ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים; ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה׃

שמואל ב פרק כא:י

And what remains as well, after this somber vision of the human condition and of Justice itself, what rises above the cruelty inherent in rational order (and perhaps simply in Order), is the image of this woman, this mother, this Rizpah Bat Aiah, who, for six months watches over the corpses of her sons, together with the corpses that are not her sons, to keep from the birds of the air and the beasts of the fields, the victims of the implacable justice of men and of G-d. What remains after so much blood and tears shed in the name of immortal principles is individual sacrifice, which amidst the dialectical rebounds of justice and all its contradictory aboutfaces, without any hesitation, finds a straight and sure way.

Emmanuel Levinas, Nine Talmudic Readings, _Toward the Other, p. 29

יא ויגד לדוד את אשר עשתה רצפה בת איה פלגש שאול׃ יב וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יביש גלעד אשר גנבו אתם מרחב בית שן אשר תלום (תלאום) שם הפלשתים (שמה פלשתים) ביום הכות פלשתים את שאול בגלבע׃ יג ויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו; ויאספו את עצמות המוקעים׃ יד ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימן בצלע בקבר קיש אביו ויעשו כל אשר צוה המלך; ויעתר אלקים לארץ אחרי כן׃

שמואל ב פרק כא

back to the gemara about eulogizing Saul

See Torah temima on hukat; מיתת צדיקים מכפרים Connected to burial of Saul

Rav Bazak:

https://www.hatanakh.com/articles/%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%95%D7%94%D7%92%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D

https://www.hatanakh.com/lessons/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%A6%D7%93%D7%A7-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%9B%D7%A9%D7%9E%D7%A1%D7%A8-%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%A6%D7%90%D7%A6%D7%90%D7%99-%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C