א ויאמר דוד אל לבו עתה אספה יום אחד ביד שאול; אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל גבול ישראל ונמלטתי מידו׃
ב ויקם דוד ויעבר הוא ושש מאות איש אשר עמו; אל אכיש בן מעוך מלך גת׃
ג וישב דוד עם אכיש בגת הוא ואנשיו איש וביתו; דוד ושתי נשיו אחינעם היזרעאלת ואביגיל אשת נבל הכרמלית׃
ד ויגד לשאול כי ברח דוד גת; ולא יוסף (יסף) עוד לבקשו׃
How could David leave ארץ ישראל? Didn’t he just compare that to worshipping אלהים אחרים?
…כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבד אלהים אחרים׃
ת״ר לעולם ידור אדם בא״י אפי׳ בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו״ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א־לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א־לוה.
And in fact, the commentators say this is exactly what David was talking about. When he said היום, he meant literally “today”—I have been forced into exile today, to the Philistines:
כאלו יאמרו אלי לך עבוד וכו׳ , כי גורשים אותי מבין ישראל , ללכת בין פלשתים .
The משבצות זהב points out that there is a problem with this interpretation, since ארץ פלשתים really is part of ארץ ישראל:
א המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם. רבן גמליאל אומר, אף המביא מרקם ומן ההגר; רבי אליעזר אומר, אפילו מכפר לודים ללוד. וחכמים אומרין, אין צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם, אלא המביא ממדינת הים. והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים, צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו מאגמוניה לאגמוניה.
ב רבי יהודה אומר, מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון ולדרום ואשקלון כדרום, מעכו ולצפון ועכו כצפון; רבי מאיר אומר, עכו כארץ ישראל לגיטים.
הקשה ר״ת דאשקלון מארץ ישראל היא דכתיב ביהושע זאת הארץ הנשארת וגו׳ האשדודי והאשקלוני וכתיב הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך ואחר כך לכדוה כדכתיב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה.
So we have the Mishna that explains that Ashkelon (in the ancient land of the Philistines) is not part of ארץ ישראל, though the נביא says that it is. While Tosaphot doesn’t bring this, the idea that ארץ פלשתים is part of ארץ ישראל is implied in the Torah as well:
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם; וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה׃
ב וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה; שכן בארץ אשר אמר אליך׃
ג גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך; כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך׃
שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך.
Tosaphot brings two explanations:
ואר״ת דעולי בבל לא כבשוה כדאמר בפ״ק דחולין (דף ז.) גבי בית שאן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל…ואמר ר״י דאפילו בצד של ארץ ישראל צ״ל בפני נכתב וכו׳ לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלג מן הישיבות ובתי דינים.
The Ri says that Ashkelon is in fact in Israel, but it’s so far from the center of the population that we consider it foreign. Rabbeinu Tam makes a distinction between the first commonwealth, כבוש עולי מצרים, and the second, כבוש עולי בבל, that is reflected in the Rambam:
כל שהחזיקו עולי מצריים, ונתקדש קדושה ראשונה—כיון שגלו, בטלה קדושתן: שקדושה ראשונה—לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא.
כיון שעלו בני הגולה, והחזיקו במקצת הארץ—קידשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא…ורבנו הקדוש התיר בית שאן, מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל; והוא נמנה על אשקלון, ופטרה מן המעשרות.
ולמה אני אומר במקדש וירושלים, שקדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא: לפי שקדושת המקדש וירושלים—מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה. והרי הוא אומר: והשימותי את מקדשיכם (ויקרא כו:לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הן עומדים.
אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם—בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית, שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה—הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
It’s not clear from the Rambam why there should be a difference between כיבוש and חזקה. Rav Shaviv of the Herzog Institute has a summary of some of the discussion. Rav Soloveitchik explains the concept of חזקה in this context:
אבל, מדוע לא תתבטל קדושת עזרא?…גדירה של חזקה בהלכה הוא פשוט בהתישבות…קולוניזציה, אבל במה יפה כוחה של קולוניזציה מכוחה של אוקופציה? אם כיבוש יהושע בטלה על ידי כיבוש בבל, הרי גם ההתיישבות של עזרא בטלה כשכבשו הרומאים את הארץ…!
מעניין שהרמב״ם מזכיר עניין זה של בטול קדושת יהושע…בהלכות בית הבחירה…נראה מכך, כי אותו תירוץ המסביר את ההבדל בין קדושת המקדש לקדושת הארץ…הוא־הוא התירוץ המסביר את ההבדל בין יהושע לעזרא.
…
[בכיבוש יהושע]
ארץ ישראל נתקדשה בכיבוש עוד לפני שהיתה קדושת בית הבחירה…והיתה כאן כאילו קדושה מין החוץ אל פנים, מן הפריפריה שנכבשה־נתקדשה תחילה למרכז שנכבש־מתקדש אחר־כך.
ואולם, שונה היה המצב בימי עזרא. כשהרמב״ם מדבר על חזקה שהחזיקו בה עולי בבל—היכן היתה חזקה זו? לא בפריפריה, אלא מיד במרכז, בירושלים.
Thus the קדושה of ארץ ישראל in the days of Ezra was derived from the קדושה of the בית המקדש, and was not removed with the Roman exile. As an aside, the question then arises: why wasn’t כבוש עולי מצרים קידשה לשעתה ולעתיד לבוא? The Rav doesn’t address that question; he is only interested in the halachic implications. But telelogically I think the answer is that given by the אור החיים among others:
והנכון הוא על פי דבריהם ז״ל (תענית כט,א) שאמרו בפסוק (במדבר י׳ד:א) ויבכו העם בלילה וגו׳ קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט,א) שאם היה נכנם משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלקים באו גוים וגו׳ וז״ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה׳ בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית.
A מקדש-centered conquest at that time, led by leaders of the caliber of Moshe, would have resulted in a קדושה that would never be destroyed. Instead, when the Jewish people sinned, they would have been the ones to be destroyed.
But this idea, that David’s sojourn in ארץ פלשתים was in a quasi-Israel, may be how Radak understands David’s situation:
אעפ״י שאנו רואים כי בעת כיבוש הארץ היתה צקלג לבני יהודה אפשר כי על שם סופו נכתבה שם, או אפשר שכבשוה אז ואחרי כן לקחוה פלשתים מידם ומיום שישב בה דוד נשארה לו על כן היתה למלכי יהודה מהיום ההוא ומעלה לפיכך אמר למלכי יהודה ולא אמר ליהודה.
ארץ פלשתים may have had the holiness of ארץ ישראל when Joshua conquered it, but this is the Middle East. No battle is ever over; no one stays beaten. The Philistines retook their land and in David’s time he considered it חוץ לארץ.
Bleep
And to return to Rashi’s interesting comment:
היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הבית כאלו עובד עבודה זרה
The phrase בזמן הבית is clearly extraneous; it’s not in the original quote in the Talmud and more to the point, it doesn’t apply to David: there is no בית המקדש. This would appear to have been an interpolation by the censor. Rabbi Steven Weil of the OU likes to point out that there is evidence that most of what we call “censoring” of medieval Jewish manuscripts was actually self-censorship: the Church would be more likely to burn the whole book rather thanoffer a detailed critique of the phrases it didn’t like. The Jewish publishers took out or edited anything that they were afraidmight offend the censor. In the case of Rashi’s commentary, Lisa Fredman (who has a PhD in such things) mentions Domenico Irosolomitano (in the linked lecture, at 23:44 on), a sixteenth century Italian apostate who published Sefer HaZikuk in Hebrew, with a list of books and phrases to be censored (like כל שם גוי גויים, או נכרי נכרים…ימחק ויכתב במקומו: עכו״ם; see Rav Berman’s article).