ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד; לפלטי בן ליש אשר מגלים׃
How could Saul do this with David’s wife? The text even emphasizes the problem, calling her אשת דוד. One explanation might be that, in fact, Saul sinned. The Midrash Tehillim attributes the advice to our old adversary, Doeg:
למה קרא שמו [של דואג] אדומי?…רב נחמן אומר: על שהתיר דמו של דוד. שאמר לשאול, בן מות הוא ודמו מותר ואשתו מותרת לינשא לאחר.
However, there’s an important point to be made about תנ״ך. ספר שמואל is written as a ספר נבואה, not just as a history book. We have mentioned before that the actions of those that the נביא or חז״ל identify as צדיקים are assumed to be consistent with the Torah, unless they are specifically called out as wrong (such as David and Bat Sheva). While we can assume Doeg was sinning, we are going to try to justify the actions of Saul and David, and even can use the stories here to learn הלכה למעשה. The questions at hand are ones that come up in real life, and this incident is quoted by the פוסקים in deciding matters of marriage and adultery. We will therefore be going further afield than usual, quoting not just the בעלי פשט but also those who focus on actual הלכה.
It goes without saying, so I’m going to engage in a little paralipsis: I make no claim to know anything and nothing I say can be used for a final halachic decision. CYLOR.
One solution is to say that David was not at that time married to Michal. We know that חז״ל said that every Israelite soldier would give his wife a get before going to war, to avoid a possible עגונה problem:
דא״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר (שמואל א יז) וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף; וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח׃ מאי ערובתם תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה.
והנכון בעיני כי גט נתן דוד למיכל כי ראינו ששנא שאול את דוד אחר שנתחתן עמו עד שברח דוד מפני שאול וכראות שאול כי דוד היה בורח אף על פי שהיה חוזר אליו לפעמים הכריחו לתת גט לבתו שלא תשב עגונה ועשה כן ושאול נתנה לאשה לפלטי בן ליש.
But there’s a huge problem with this answer, from David’s later behavior:
יד וישלח דוד מלאכים אל איש בשת בן שאול לאמר: תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים׃
טו וישלח איש בשת ויקחה מעם איש מעם פלטיאל בן לוש (ליש)׃
טז וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחרים; ויאמר אליו אבנר לך שוב וישב׃
If he divorced Michal, he cannot remarry her after she is married to Palti:
א כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו׃
ב ויצאה מביתו; והלכה והיתה לאיש אחר׃
ג ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו; או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה׃
ד לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה כי תועבה הוא לפני ה׳; ולא תחטיא את הארץ אשר ה׳ אלהיך נתן לך נחלה׃
And the Radak is aware of the problem:
וא״ת אם כן אסור היה לדוד להחזירה כי אסור לאדם להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר או שנתארסה. ונאמר כי לא מדעתו נתן זה הגט…ובעוד שהיה עמו [עם שאול] הכריחו לתת הגט וגט המעושה בישראל שלא כדין פסול…וטוב מזה עוד שנאמר כי דוד קודם שנתן הגט אמר בפני שני עדים מאוהביו ראו שאני אנוס בנתינת הגט והסתירו הדבר ונתן הגט והנה הגט לא היה גט. ופלטי בן ליש לא ידע ומיכל לא ידעה והיו סבורין כי הגט גט…והנה מיכל נבעלה בטעות
So if the divorce was invalid, why bring it up? It explains why Saul would feel it permissible to have Michal marry another, and why Michal would go along with it (at least, we have no evidence that she protested, and Palti is called אישה). But this explanation is rather forced; there’s no evidence for it in the text. And it leaves unanswered another textual question: why does David call her מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים? Why bring that up?
Before we get to that, I want to mention one other solution to the problem, from the Gemara:
כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר ר׳ יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל שפלטו א־ל מן העבירה מה עשה נעץ חרב בינו לבינה אמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה והכתיב (שמואל ב ג) וילך אתה אישה שנעשה לה כאישה והכתיב (שמואל ב ג) הלוך ובכה על המצוה דאזיל מיניה עד בחורים שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם ביאה.
While this makes Palti a great צדיק, it doesn’t really solve the problem of adultery, as Tosaphot points out (in a discussion of immorality with both parties fully clothed):
ופלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה (סנהדרין פ׳״ב דף יט,ב) איכא למימר שרחוק ממנה היה ביותר והיה פתוח לרה״ר שלא היה משום יחוד; או שמא סבר כשאול שלא היתה מקודשת לדוד ומחמיר על עצמו היה מלבא עליה.
What does תוספות mean by סבר כשאול? The gemara’s solution to the question of how Saul could give away Michal centers on David’s comment about the מאה ערלות פלשתים:
שאלו תלמידיו את ר׳ יוסי היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן?… ר׳ יהושע בן קרחה אומר קידושי טעות היו לו במירב שנאמר (שמואל ב ג) תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים. מאי תלמודא? אמר רב פפא מיכל אשתי ולא מירב אשתי. מאי קידושי טעות? דכתיב (שמואל א יז) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול וגו׳. אזל קטליה. אמר לו [שאול לדוד] מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת; אזל יהבה לעדריאל, דכתיב (שמואל א יח) ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד וגו׳. א״ל אי בעית דאתן לך מיכל, זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים. אזל אייתי ליה. א״ל מלוה ופרוטה אית לך גבאי; שאול סבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה, ודוד סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה. ואיבעית אימא דכולי עלמא מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה שאול סבר לא חזו ולא מידי ודוד סבר חזו לכלבי ושונרי.
So Saul had a halachic justification for claiming that David was not truly married to Michal, even though the final פסק is that he was married (similar to Radak’s explanation about the get, above). The פוסקים use this as the “hook” to explain our story.
But first, we need to look at another adultery in תנ״ך: Esther. The gemara claims she was in fact married to Mordechai:
תנא משום ר״מ אל תקרי לבת אלא לבית.
Which brings up the question of how she could allow herself to be married to Achashverosh:
עד אשר לא כדת אמר רבי אבא שלא כדת היה שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך.
עד עכשיו: נבעלתי באונס.
ועכשיו: מכאן ואילך מדעתי.
אבדתי ממך: ואסורה אני לך דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה וברצון אסורה לבעלה.
This brings up the fascinating question of whether Esther was right to do what she did; commit a mortal sin to save the entire Jewish people:
והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא [”like an egg in milk“—something obvious in halacha, like the fact that eggs are pareve] כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפי׳ נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל…ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה משום אותו מעשה שהיה…
And the Rashba’s famous comment:
מה שכתוב בהגדה ואני כאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך…דהא אסתר היכי עבדה הכי דהשתא ברצונה נבעלת ותהרג ואל תעבור ואלו היה מגרשה בכתב ידו לא היתה עוברת על אסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי, אלא שדברי אגדה הן ואין משיבין עליהן.
But it would take us too far afield to go into that question. We are left with the gemara’s unambigous conclusion that אשת ישראל שנאנסה מותרת. The Rashba puts this together with the discussion above about Saul’s halachic reasoning to bring what I think is an amazing חידוש (the Radak comes to a similar conclusion with respect to his proposed invalid get):
שאלת זה לשונך תבאר לי דברי חכמים במיכל בת שאול ובהחזרתה לדוד ובאותו הענין שהוא נראה כסותר זה את זה. וכמה דברים שמעתי מפי הזקנים ובעת שראיתי הדברים בתלמוד לא היו הולכים אחר השמועות ז״ל.
…
ואחר שהיא נשאת אצל דוד היאך נתנה לפלטיאל בן ליש ואסורה היתה לו? ואם נשאת לפלטיאל בן ליש בעברה איך הותרה לחזור לדוד? והלא אסורה היא לו דכתיב (דברים כ״ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה. ודרשינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואסורה היא בין לבעל בין לבועל.
אם דברים אלו נתקשו בעיניך כבר ידעת שאמרו בסנהדרין בפרק כהן גדול (דף יט,ב) ששאול היה סבור שלא היו קדושי דוד במיכל קדושין…ונראה לי שיסייע הדעת הזו ואף על פי שלא גלו אותו חכמים שם מה ששלח דוד לאיש בשת לאמר (שמואל ב ג) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. ומה צורך היה לו להזכיר כאן במה אירשה אילולי שהיא עיקר הטענה שנחלקו בה הדעות.
…
ואי אפשר לומר שהחזירה בעברה שהרי הכתוב מעיד עליו שלא חטא רק בדבר אוריה החתי.
ואם זה שנסתפק לך דע כי אונס בישראל משרא שרי ואשת ישראל שנאנסה מותרת היא לבעלה. ולא אונס של כפייה בלבד אף טעות אונס הוא שאילו נבעלת לאחר ברצון וכסבורה בעלה הוא מותרת לו…ולפיכך אם היתה מיכל סבורה שנשאת אצל פלטי בהתר מחמת שקדושי דוד אינן קדושין וכמו שהיה שאול סבור. אף היא אנוסה היתה ולפיכך מותרת לחזור לו. ועוד ששאול היה מכריחה בכך והרי היא אנוסה גמורה והיא קרקע עולם היא ועל כרחה נבעלת. וכענין שאמרו באסתר שהיתה נשאת למרדכי ואף על פי כן עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ועומדת בחיקו של מרדכי וכמו שאמרו במגילה.
Note that Michal is permitted to David whether or not she went willingly to Paltiel. We will look more at her mindset toward her first husband when we deal with her return על אתר in שמואל ב.
The Malbim summarizes our conclusions:
הנה התפלאו איך נתן שאול את בתו שהיתה אשת איש לאחר, ואיך לקחה דוד אחר כך בחזרה אחרי הוטמאה, ויאמר הרד״ק ששאול אנס את דוד לגרשה, ובכ״ז החזירה דוד כי היה גט מעושה ופסול, ויאמר מהרי״א שלא נתנה לפלטיאל לאשה רק לשמרה. וכל זה רחוק, איך היה ביכלתו לכוף את דוד שברח מפניו, והכתוב אומר (לקמן ש״ב ג:טז) וילך אתה אישה, אבל העקר כדברי חכמינו זכרונם לברכה ששאול טעה וחשב שקדושי מיכל לא היו כפי הדין כי קדשה במלוה של עושר שהובטח למכה גלית, או שדוד חשב שמאה ערלות פלשתים שוים פרוטה ושאול חשב שאינם שוים כלום, ולכן דייק דוד (לקמן שם יד) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים, ובכ״ז היה דוד מותר להחזירה, כי היא היתה אנוסה על פי בית דין של שאול שטעו בדין, וכמו שהוא ההלכה במי שאמרו לה מת בעלך ונשאת על פי בית דין שלא נאסרה.