Kavanot: Don't Worry, Be Happy

Thoughts on Tanach and the Davening

Everything we’ve done recently seems to be overwhelmingly tragic for David, but we have this image of him as always optimistically trusting in ה׳'s providence, never despairing. I think that’s true, and I think that image of him comes from תהילים. As Henry Biberfeld says:

Hence we see David, as depicted in the Biblical narrative, walking through life in an attitude which, to his contemporaries, at first seemed unrealistic, contradictory, remote, fantastic. Seeing where others did not see, sensing what others did not sense, his actions often provoked perplexity and anger.

Henry Biberfeld,David, King of Israel, p. 8

David’s real life is recorded in the psalms. This is the true mirror of his being, reflecting every phase of his life. If the historical books show the outward contours of image, the psalms probe the deepest secrets…[A]llusions to actual events occur only rarely in the psalms.

Henry Biberfeld,David, King of Israel, p. 132

[P]oetry is the spontaneous overflow of powerful feelings: it takes its origin from emotion recollected in tranquillity: the emotion is contemplated till…the tranquillity gradually disappears, and an emotion, kindred to that which was before the subject of contemplation, is gradually produced, and does itself actually exist in the mind.

William Wordsworth, Lyrical Ballads

In that spirit, I’d like to cheer us up in זמן שמחתנו and not focus on the tragic but in David’s poetic and religious response.

We have a triptych of short poems:

א לדוד מזמור;
נאם ה׳ לאדני שב לימיני; עד אשית איביך הדם לרגליך׃
ב מטה עזך ישלח ה׳ מציון; רדה בקרב איביך׃
ג עמך נדבת ביום חילך;
בהדרי קדש מרחם משחר; לך טל ילדתיך׃
ד נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם;
על דברתי מלכי צדק׃
ה א־דני על ימינך; מחץ ביום אפו מלכים׃
ו ידין בגוים מלא גויות; מחץ ראש על ארץ רבה׃
ז מנחל בדרך ישתה; על כן ירים ראש׃

תהילים פרק קי

As Hirsch points out, this is one of two psalms written in the second person addressed, not to ה׳, but to David:

א למנצח מזמור לדוד׃
ב יענך ה׳ ביום צרה; ישגבך שם אלקי יעקב׃
ג ישלח עזרך מקדש; ומציון יסעדך׃

תהילים פרק כ

He’s looking in the mirror, talking to himself (or to some abstract leader of Israel).

שב לימיני

And he is reassuring that leader that ה׳ will fight for him:

ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו.

דוד אמר (תהלים יח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו׳ אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן הה״ד (ש״א ל) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם.

עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (דברי הימים ב יד) וירדפם אסא…כי נשברו לפני ה׳ ולפני מחנהו וגו׳ לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה׳ ולפני מחנהו.

עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה [(דברי הימים ב כ יב) אלקינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו; ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו׃], אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (דברי הימים ב כ) ובעת החלו ברנה ותהלה וגו׳.

עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנא׳ (מלכים ב יט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור.

איכה רבה (וילנא) פתיחתות , ד״ה זבדי בן

עמך נדבת

The king is reassured that all his people will volunteer to serve. Hirsch explains that is applies to the adults in the army, but because of the king’s הדרי קדש (”reflections of holiness“), even the youth are his (טל is a metaphor for Torah: (דברים לב:ב)‎ תזל כטל אמרתי).

מלכי צדק

David compares the king of Israel to the original king of Jerusalem, מלכי צדק:

יח ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין; והוא כהן לא־ל עליון׃ יט ויברכהו ויאמר; ברוך אברם לא־ל עליון קנה שמים וארץ׃

בראשית פרק יד

But that is only true as long as the king is a כהן לא־ל עליון.‎ כהן doesn’t necessarily mean a religious priest; David’s sons are called כהנים in the sense of leaders in the service of the king:

ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי; ובני דוד כהנים היו׃

שמואל ב ח:יח

ובניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי; ובני דויד הראשנים ליד המלך׃

דברי הימים א יח:יז

The king of Israel must still be second-in-command to G-d.

The other, more subtle thing that David is doing by calling the king מלכי צדק is establishing a history. David is really the first leader of Israel in Jerusalem but he’s connecting himself to an 800-year history. The kings of Jerusalem were commonly named מלכי צדק or similar:

וישלח אדני צדק מלך ירושלם אל הוהם מלך חברון ואל פראם מלך ירמות ואל יפיע מלך לכיש ואל דביר מלך עגלון לאמר׃

יהושוע י:ג

It’s like NationsBank merging with the bankrupt Bank of America just for the name, or Southwest Bell buying AT&T.

א־דני על ימינך

The metaphor changes. Instead of the king being at ה׳'s right hand, now ה׳ is at his right hand. G-d will do the fighting but the king is still seen as being the leader.

G-d will destroy the blood-thirsty nations (גוים מלא גויות) and their leaders (ראש על ארץ רבה).

מנחל בדרך ישתה

Hirsch interprets מנחל בדרך ישתה as referring to the enemy, “the one who proudly lifts his head”, but most commentators understand this as a metaphor for ה׳. The נחל is a common symbol of the times of משיח, when the word of G-d will flow from the מקדש:

ח והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון; בקיץ ובחרף יהיה׃ ט והיה ה׳ למלך על כל הארץ; ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד׃

זכריה פרק יד

The next perek is a praise of ה׳, arranged in א-ב order.

א הללוי־ה;
אודה ה׳ בכל לבב;
בסוד ישרים ועדה׃
ב גדלים מעשי ה׳;
דרושים לכל חפציהם׃
ג הוד והדר פעלו;
וצדקתו עמדת לעד׃
ד זכר עשה לנפלאותיו;
חנון ורחום ה׳׃
ה טרף נתן ליראיו;
יזכר לעולם בריתו׃
ו כח מעשיו הגיד לעמו
לתת להם נחלת גוים׃
ז מעשי ידיו אמת ומשפט;
נאמנים כל פקודיו׃
ח סמוכים לעד לעולם;
עשוים באמת וישר׃
ט פדות שלח לעמו
צוה לעולם בריתו;
קדוש ונורא שמו׃
י ראשית חכמה יראת ה׳
שכל טוב לכל עשיהם;
תהלתו עמדת לעד׃

תהילים פרק קיא

סוד ישרים ועדה

David is promising to praise ה׳ in two arenas: סוד ישרים and the עדה.‎ סוד doesn’t necessarily mean “secret” but more “private meeting”:

ה שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם׃ ו בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי; כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור׃

בראשית פרק מט

נַעֲרִיצְךָ וְנַקְדִּישְׁךָ כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ


I would read this as referring to two ways of understanding G-d: the exoteric and the esoteric, the hidden truth only known to the elite. David is arguing against the esoteric. The only thing human beings can understand is the greatness of מעשי ה׳, and they are דרושים לכל חפציהם. A similar sentiment is expressed in אשרי:

ג גדול ה׳ ומהלל מאד; ולגדלתו אין חקר׃
ד דור לדור ישבח מעשיך; וגבורתיך יגידו׃

תהילים פרק קמה

The psalmist praises ה׳'s actions in general, then specifies:

טרף נתן ליראיו

טרף is an odd word. It means “prey”, “something torn or snatched”:

ואנשי קדש תהיון לי; ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו׃

שמות כב:ל

The pasuk is literally saying “G-d will serve treif to those who fear Him”!

But the usage is intentional. The true ירא sees even his prey, that which he himself caught, as a gift from G-d.

י ויחל עוד שבעת ימים אחרים; ויסף שלח את היונה מן התבה׃ יא ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה; וידע נח כי קלו המים מעל הארץ׃

בראשית פרק ח

והנה עלה זית טרף בפיה, אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם.

סנהדרין קח,ב

The ירא ה׳…will accept as his nourishment only that which G-d’s law permits, or “gives” him.

The Hirsch Psalms, CXI:5

כח מעשיו הגיד לעמו

In addition to ה׳'s providence for the entire world, ה׳ has a special relationship with Israel (and that is also esoteric knowlege):

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד), בנים אתם לה׳ אלקיכם.

משנה אבות ג:יד

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב:ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא:ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

רש״י, בראשית א:א

צוה לעולם בריתו

The perek ends with our duty: now that it has been established that ה׳'s greatness is publicly known; what do we do with that?

Hirsch emphasizes the difference between שלח לעמו and צוה:

G-d has sent redemption to His people; we have no part in bringing it about. But we are told that the keeping, the fulfillment of His covenant, is commanded us for all time; this duty is to be discharged by us alone.

The Hirsch Psalms, CXI:9

קדוש ונורא שמו

The bottom line is that ה׳'s true essence (שמו) is קדוש ונורא; utterly unknowable. There is no esoteric truth to be discovered since we can’t handle the truth. Our חכמה has to start from יראת ה׳ and manifest in עשיהם, fulfilling G-d’s commandments:

[T]he Torah’s main objective is the translation of the numinous into the kerygmatic…

Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Worship of the Heart, p. 85

א הללוי־ה;
אשרי איש ירא את ה׳;
במצותיו חפץ מאד׃
ב גבור בארץ יהיה זרעו;
דור ישרים יברך׃
ג הון ועשר בביתו;
וצדקתו עמדת לעד׃
ד זרח בחשך אור לישרים;
חנון ורחום וצדיק׃
ה טוב איש חונן ומלוה;
יכלכל דבריו במשפט׃
ו כי לעולם לא ימוט;
לזכר עולם יהיה צדיק׃
ז משמועה רעה לא יירא;
נכון לבו בטח בה׳׃
ח סמוך לבו לא יירא;
עד אשר יראה בצריו׃
ט פזר נתן לאביונים
צדקתו עמדת לעד;
קרנו תרום בכבוד׃
י רשע יראה וכעס
שניו יחרק ונמס;
תאות רשעים תאבד׃

תהילים פרק קיב

אשרי איש ירא את ה׳

This perek continues the theme of the end of the previous one. We praise the ירא ה׳: he will be happy! His children and descendants will be strong and blessed; he will be rich (הון ועשר).

What is a ירא ה׳? He is one who imitates G-d as described in the previous perek: a בעל צדקה:‎ צדקתו עמדת לעד (in context, referring to the ירא). The next pasuk goes back to הקב״ה.‎ ה׳ (who is called חנון ורחום וצדיק) brings light to the righteous, but the pasuk is ambiguous. חנון ורחום וצדיק may also refer to the ירא.

Our purpose is imitatio dei:

הדרכים הטובים והישרים, שנאמר (דברים כח:ט) ”והלכת בדרכיו“. כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן—להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו.

משנה תורה, הלכות דעות א:יא

טוב איש חונן ומלוה

The perek the goes into detail about what it takes to be a ירא ה׳. The בעל צדקה doesn’t only give; he also lends:

ז כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה׳ אלקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון׃ ח כי פתח תפתח את ידך לו; והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו׃

דברים פרק טו

העבט תעביטנו אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס אמר רחמנא תן לו דרך הלואה יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין ת״ל תעביטנו מ״מ ולר״ש דאמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו תעביטנו למה לי דברה תורה כלשון בני אדם.

בבא מציעא לא,ב

שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה—זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לברייות ולא ישאל

משנה תורה, הלכות מתנות עניים פרק י:י

The ירא is also described as פזר נתן לאביונים;‎ פזר means “spread out, scattered”. This teaches us how to give צדקה:

The significant element in the practice of philanthropy is not the amount of the gift but the frequency of giving. Thus, rather than giving away large sums to a few charities, the philanthropist should scrupulously respond to every request made of him.

Artscroll Tehillim, 112:9

And צדקתו עמדת לעד, just like G-d: (תהילים קיא:ג)‎ וצדקתו עמדת לעד.

רשע יראה וכעס

David’s approach to theodicy was גם זו לטובה: everything is really for the best. The apparent success of the wicked will “melt away and be lost”. It’s the righteous who will עמד לעד.

David would read all the tragedy in ספר שמואל as only temporary. ה׳ has a plan; it will work out in the end.