<blockquote lang=en><p>Popularized by conservatives like William F. Buckley, “immanentizing the eschaton” is Voegelin’s pejorative phrase for utopians who try to take the place of God in bringing about this final stage. Buckley’s critique is that these do-gooders usually use the force of government to ram down their vision of the ideal society without respecting the natural order and traditions that cause societies to evolve on their own.</p> <footer class=source><a href="https://www.huffingtonpost.com/max-raskin/occupy-nyu_b_1406754.html">Max Raskin, <cite>Don’t Immanentize the Eschaton, Bro</cite></a></footer></blockquote> <hr/> After a long break to look at תהילים קיט, we're back in ספר שמואל, about to start on שמואל ב פרק י, which is the war with Amon that serves as the backdrop to the story of Bat Sheva. But first I want to go back to פרק ח and the series of wars that preceded the Amon War: the wars with Philistia, Moav, Aram and, last, with Edom: <blockquote lang=he><p><b>יג</b> ויעש דוד שם בשבו מהכותו את ארם בגיא מלח שמונה עשר אלף׃ <b>יד</b> וישם באדום נצבים בכל אדום שם נצבים ויהי כל אדום עבדים לדוד; ויושע ה׳ את דוד בכל אשר הלך׃</p> <footer class=source>שמואל ב פרק ח</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> <em>בשובו</em>: ר״ל עם כי היה עיף ויגע ממלחמת ארם, עכ״ז הכה בגיא מלח וגו׳.</p> <footer class=source>מצודת דוד, שמואל ב ח:יג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה, פגע באדומיים; בקש לזנבן... (תהילים ס:ב)”וישב יואב ויך את אדום בגיא וגו׳“, אמר יואב אם נחריב את אדום עכשו אין אנו מוצאים בחזרתנו לא אכילה ולא שתיה אלא נניח אותם עד שנכבוש את ארם ונחזור עליהם היינו דכתיב וישב יואב ויך. </p> <footer class=source>ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמז </footer></blockquote> And <a href="/Taken+with+a+Grain+of+Salt/">we looked at</a> the פרק תהילים dedicated to that war: <blockquote lang=he><p><b>א</b> למנצח על שושן עדות; מכתם לדוד ללמד׃<br/> <b>ב</b> בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה;<br/>וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף׃<br/> <b>ג</b> אלקים זנחתנו פרצתנו; אנפת תשובב לנו׃<br/> <b>ד</b> הרעשתה ארץ פצמתה; רפה שבריה כי מטה׃<br/> <b>ה</b> הראית עמך קשה; השקיתנו יין תרעלה׃</p> <footer class=source>תהילים פרק ס</footer></blockquote> That perek was not a celebration of victory but a dirge, a lament about a lost war, and the commentators struggle to reconcile the two versions, and understand that the war initially went very badly: <blockquote lang=he><p>וכפי הנראה פרצו האויבים תחלה בערי ישראל ושבו שבי בעיר שכם ובעמק סוכות.</p> <footer class=source>מלבי״ם, תהלים ס:א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>כד כנש דוד משרין ועבר על איגר סהדותא ואגיח עם ארם די עם צובא ומן בתר כן תב יואב ומחא ית אדומאי במישור מלחא ונפלו מן חיליהון דדוד ויואב תריסר אלפין.</p> <footer class=source>תרגום תהילים, ס:ב</footer></blockquote> But David rallied and eventually conquered Edom. But that war ended very badly, as we see from מלכים א: <blockquote lang=he><p><b>יד</b> ויקם ה׳ שטן לשלמה את הדד האדמי; מזרע המלך הוא באדום׃ <b>טו</b> ויהי בהיות דוד את אדום בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים; ויך כל זכר באדום׃ <b>טז</b> כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום׃ <b>יז</b> ויברח אדד הוא ואנשים אדמיים מעבדי אביו אתו לבוא מצרים; והדד נער קטן׃ <b>יח</b> ויקמו ממדין ויבאו פארן; ויקחו אנשים עמם מפארן ויבאו מצרים אל פרעה מלך מצרים ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו׃</p> <footer class=source>מלכים א פרק יא</footer></blockquote> And this was one of the failures of David's reign: <blockquote lang=he><p>כתיב (מלכים א ב:יא) ”והימים אשר מלך דוד על כל ישראל ארבעים שנה וגו׳“ וכתיב (שמואל ב ה) ”בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה“...א״ר יודן בי ר׳ שלום כתיב (מלכים א יא:טז) ”כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל“. אמר לו הקב״ה: אני אמרתי לך (דברים ב:ט) ”אל תתגרו בם“ וביקשת להתגרות בם חייך שאינן נימנין לך.</p> <footer class=source>ירושלמי ראש השנה א:א, דף ב,ב</footer></blockquote> <hr/> To make a contemporary analogy, the war with the Philistines was like the 1948 Israeli War of Independence. The Philistines had ruled Israel for more than 100 years. The Moabite war was like 1956; an aggressive war that demonstrated Israel's might but for no clear purpose and with no clear outcome. The Aram war was like 1967, a miraculous battle that showed the world that G-d was on our side. As תהילים פרק סח says, ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלקים...הר אלקים הר בשן. The Edomite war was like 1973, a war that showed Israel's vulnerability and nearly ended in disaster. The Amonite war still to come was like the 1982 Lebanon War, a quagmire that no one wanted to start and no one could figure out how to end. <hr/> So why does David invade Edom after conquering Aram? It doesn't appear to be for the money: <blockquote lang=he><p> <b>י</b> וישלח תעי את יורם בנו אל המלך דוד לשאל לו לשלום ולברכו על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו כי איש מלחמות תעי היה הדדעזר; ובידו היו כלי כסף וכלי זהב וכלי נחשת׃ <b>יא</b> גם אתם הקדיש המלך דוד לה׳ עם הכסף והזהב אשר הקדיש מכל הגוים אשר כבש׃ <b>יב</b> מארם וממואב ומבני עמון ומפלשתים ומעמלק ומשלל הדדעזר בן רחב מלך צובה׃</p> <footer class=source>שמואל ב פרק ח</footer></blockquote> My idea is that David is trying to fulfill an ancient prophecy: <blockquote lang=he><p>והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה; ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך׃</p> <footer class=source>בראשית פרק כח:יד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת</em>: אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ...אז תפרוץ בארץ אשר אתה שוכב עליה בכל צד ימה וקדמה וצפונה ונגבה, כמו שהעיד באומרו (במדבר כד:יז) וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. </p> <footer class=source>ספורנו, בראשית כח:יד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>יד</b> ועתה הנני הולך לעמי; לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך ב<em>אחרית הימים</em>׃ ...<b>יז</b> אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב; דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת׃ <b>יח</b> והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו; וישראל עשה חיל׃ </p> <footer class=source>במדבר פרק כד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>מחץ פאתי מואב</em>: זה דוד, שנאמר בו (שמואל ב ח:ב) הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וגו׳ </p> <footer class=source>רש״י, במדבר כד:יז</footer></blockquote> There is this sense that in the אחרית הימים, Israel will spread out ימה וקדמה וצפנה ונגבה (the directions of Philistia, Moav, Aram and Edom!), and will be led by the שבט מישראל. *That* leader is the scion of Yehudah: <blockquote lang=he><p><b>א</b> ויקרא יעקב אל בניו; ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם ב<em>אחרית הימים</em>׃ ... <b>ח</b> יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך; ישתחוו לך בני אביך׃ <b>ט</b> גור אריה יהודה מטרף בני עלית; כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו׃ <b>י</b> <em>לא יסור שבט מיהודה</em> ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים׃ </p> <footer class=source>בראשית פרק מט</footer></blockquote> And it is specifically Edom, the "evil twin" of Israel, that is to be subdued: <blockquote lang=he><p> <b>יב</b> ויאמר נסעה ונלכה; ואלכה לנגדך׃ <b>יג</b> ויאמר אליו אדני ידע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי; ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן׃ <b>יד</b> יעבר נא אדני לפני עבדו; ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה׃</p> <footer class=source>בראשית פרק לג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>עד אשר אבא אל אדני שעירה</em>:...ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר (עובדיה א:כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַה׳ הַמְּלוּכָה. </p> <footer class=source>רש״י, בראשית לג:יד</footer></blockquote> <hr/> It's never a good idea to try to *make* prophecies come true. Our role in the world is determined by the רצון ה׳ as defined by the halacha. Rabbi Shulman has <a href="http://youngisrael-stl.org/articles/shulman/Shmuel/Shmuel%20130%20-%205-14-18%20-%20Ch%2024%2C3%20-%20Why%20David%20Doesn%27t%20Kill%20Saul.MP3">talked about this</a> in reference to David not forcing the prophecy that he would be king. He never tried to kill Saul, but here it seems that he wanted to be the כוכב מיעקב and שבט מישראל who would קרקר כל בני שת. This matters today as well. ישוב ארץ ישראל cannot be to "force" the גאולה; it needs to be done as a מצוה for the here-and-now. <blockquote lang=he><p>השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה; אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ׃</p> <footer class=source>שיר השירים ב:ז</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ר׳ חלבו אומר: ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה...רבי אוניא אמר ד׳ שבועות השביען כנגד ד׳ דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים.</p> <footer class=source>שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב</footer></blockquote> <hr/> That was the story of the war with Edom. The following was inspired by a question from my daughter at seminary, who wanted to know how על נהרות בבל, about the Babylonian exile, could be written by David. There are two traditional approaches: first, that ספר תהילים was *largely* written by David, but not finalized until much later (שיר השירים רבה ד:ג lists Ezra as one of the authors of תהילים), so על נהרות בבל was simply written after the destruction of the temple. The second approach is to say that it was a prophecy about the future, written in the time of David but not made public until later: <blockquote lang=he><p>כי עוד הוסיפו זקני דור דור למלא אסמיו תבואת הדורות, בין שתילי ימי קדם, כמו תפלה למשה איש האלקים, בין מטעי אנשי הרוח הבאים אחריו, שיר המעלות לשלמה...מזמור למנשה בן חזקיהו אחרי שב לאלקי אבותיו (תהילים סו), הלל הגדול על נס סנחריב...עד התפלות אשר יסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות, עד שוב ה׳ את שיבת ציון בימי כורש (תהילים קלז ו־פה).</p> <p>[הערה] לא יהיה דבר זה זר בעיניך, כי כן תמצא לחז״ל שאמרו בפרק ערבי פסחים בשם ר׳ אלעזר בן עזריה שהלל הגדול חזקיהו אמרו, וכן פירשתיו על נס סנחריב, וכן תמצא להמפרשים הקדמונים המפרשים על דרך הפשט בכל מקום.</p> <p>וכתבתי זאת לגול מעלינו טענות המלעיגים לאמר איך יתכן כי בימי דוד בעוד המלכות על תקפה וישראל על אדמתם...שרו על הדוכן ביטול המלכות וגלות צדקיהו בסימן פ״ט וישיבתם על נהרות בבל וקללתם את בבל ואת בני אדום אשר עוד לא חטאו...אולם אצלנו אמונה אומן כי...כל המזמורים הללו כבר צפו במחזה הנביאים והמשוררים בני קרח ואסף בימי דוד והיו גנוזים וצפונים ביד אנשי הרוח דור דור עד עת שיצא הדבר אל הפועל ואז נאמרו בקול רם על הדוכן כל אחת בשעתה.</p> <p>...וכן תוכל לאמר בכל אלה, שתחלה נאמרו בסתר בימי קדם וחזרו ויסדום בגלוי ונמסרו לכל עדת ישראל בקדושת הכתובים, ודי בהערה זו.</p> <footer class=source>מלבי״ם תהלים, הקדמה</footer></blockquote> I actually have more of a problem with the prophecy model, since we have no source for a "hidden" נבואה. The authority of a נביא applies only to their generation, and in rare cases extending beyond that: <blockquote lang=he><p>הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה.</p> <footer class=source>מגילה יד,א</footer></blockquote> <hr/> But let's look at על נהרות בבל,‎ תהילים קלז. <blockquote lang=he><p> על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו; בזכרנו את ציון׃</p> <footer class=source>תהילים קלז:א</footer></blockquote> If we read this as one sentence, the grammar makes no sense; "By the rivers of Babylon, there we sat". The word "there" is redundant. I would read על נהרות בבל as the כותרת. The *title* is <cite>On the Rivers of Babylon</cite>, with the intentional ambiguity of on: "about" or "by the side of". The text starts with a vaguer "There we sat and wept". <blockquote lang=he><p> על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו׃</p> <footer class=source>תהילים קלז:ב</footer></blockquote> This is generally understood as "we hung our harps on the willows (that grew by the rivers, ערבי נחל) since we didn't want to play them". The Malbim has an interesting interpretation: <blockquote lang=he><p> <em>על ערבים בתוכה</em>: הגם שהיה לנו בבבל כל התענוגים הערבים ונעימים לגוף, ובכ״ז על זה בעצמו תלינו כנורותינו, ולא רצינו לשמוח בטובה, וזה בעצמו היה לנו לאבל שארץ האויב מלאה ערבות ועדן ועיר ה' חרבה.</p> <footer class=source>מלבי״ם, תהלים קלז:ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>ג</b> כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה;<br/>שירו לנו משיר ציון׃<br/> <b>ד</b> איך נשיר את שיר ה׳; על אדמת נכר׃<br/> <b>ה</b> אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני׃<br/> <b>ו</b> תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי;<br/>אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קלז</footer></blockquote> That's beautiful, a very Zionist sentiment that we quote, that we sing at weddings. But then the tenor of the perek changes: <blockquote lang=he><p> זכר ה׳ לבני אדום את יום ירושלם;<br/>האמרים ערו ערו עד היסוד בה׃</p> <footer class=source>תהילים קלז:ז</footer></blockquote> Where did Edom come from? If we accept the נבואה interpretation, it's about the destruction of the *second* בית המקדש: <blockquote lang=he><p> ובעודו מתנבא על גלות בבל, ראה ברוח הקודש גלות בית שני, שהיתה על ידי אדום, כי טיטוס הֶחְרִיבָהּ, שהיה מִמַּלְכוּת רומי שהוא מבני אדום. </p> <footer class=source>רד״ק, תהלים קלז:ו</footer></blockquote> Otherwise, we have to say that Edom participated in the first חורבן: <blockquote lang=he><p>איננו מדבר על גלות טיטוס כאשר חשבו רבים...כי טיטוס הרשע לא היה מזרע אדום כי אנשי רומא הם יונים...רק כאשר היה אדום תחת יד ישראל היו שמחים במפלת ישראל...והחרפה שהיו האדומיים מחרפים את ישראל יום שנלכדה ירושלם ונשרף ההיכל על יד הכשדים היתה קשה לישראל יותר מצרתו.</p> <footer class=source>אבן עזרא, תהלים קלז:ז</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>בת בבל השדודה;<br/>אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו׃</p> <footer class=source>תהלים קלז:ח</footer></blockquote> If this is a נבואה about Rome, then בת בבל השדודה means "you, Rome, are the daughter of Babylon that was destroyed, and you too will be paid for your crimes". If this is all about בבל, then בת בבל means "the people of Babylon", and it is a prayer for the future (if we are exiled על נהרות בבל, then clearly it's not destroyed): <blockquote lang=he><p>דברי המשורר מתפלל שתהיה בת בבל שדודה </p> <footer class=source>אבן עזרא, תהלים קלז:ח</footer></blockquote> Malbim proposes that this perek was actually written *after* the fall of Babylon, and was a look back at how the Jews felt about the חורבן: <blockquote lang=he><p>והנה בבל כבר נשדדה אז ע״י כורש, אומר בת בבל השדודה וכבר החל ה׳ לשלם לך, אשרי שישלם לא לבד המעשה של החורבן כי גם את גמולך שגמלת לנו.</p> <footer class=source>מלבי״ם, תהלים קלז:ח</footer></blockquote> And then the shocking last pasuk, that isn't so much a conclusion as an aposiopesis that is completely out of character for ספר תהילים: <blockquote lang=he><p> אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע׃</p> <footer class=source>תהלים קלז:ט</footer></blockquote> <hr/> I'm going to propose a third way of understanding תהילים like this, more as an intellectual exercise; I'm not convinced it's the correct way to read this. How can we read this perek as written in the time of David, not to be hidden away as a prophecy for some future generation, but as a psalm that had meaning for his contemporaries? תהילים is part of כתובים, after all, not נביאים. It was written ברוח הקודש and has meaning for all future generations, and the generation of חורבן בית ראשון read it as being about the Babylonians destroying the Temple, and we read it as being about *both* destructions. But I would propose that this was not the original way it was read. Who are the bad guys in this perek? It's not Babylon, it's Edom. Edom is the one calling for the destruction of Jerusalem, the one who is called בת בבל השדודה, "daughter of destroyed Babylon". What would בבל mean to David and his contemporaries? Before the Babylonian empire conquers the world, בבל comes up once in תנ״ך: <blockquote lang=he><p><b>ח</b> וכוש ילד את נמרד; הוא החל להיות גבר בארץ׃ <b>ט</b> הוא היה גבר ציד לפני ה׳; על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה׳׃ <b>י</b> ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער׃</p> <footer class=source>בראשית פרק י</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>א</b> ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים׃ <b>ב</b> ויהי בנסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם׃ ... <b>ד</b> ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם; פן נפוץ על פני כל הארץ׃ ... <b>ו</b> ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות; ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות׃ <b>ז</b> הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו׃ <b>ח</b> ויפץ ה׳ אתם משם על פני כל הארץ; ויחדלו לבנת העיר׃ <b>ט</b> על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ; ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ׃</p> <footer class=source>בראשית פרק יא</footer></blockquote> There are many interpretations of what the sin of the Tower of Babel was, but I would read it like the Netziv: <blockquote lang=he><p><em>להיות גבור בארץ</em>: ממנו החל ענין מלוכה להתגבר ולשור על אנשים. ובאמת היה כך רצון ה׳ וזהו קיום העולם. שאלמלא מוראה...איש את רעהו חיים בלעו והיה נמרוד המתחיל לעשות כזה והיינו דכתיב:</p> <p><em>גבור ציד לפני ה׳</em>: שבזה השלים בגבורתו רצון ה׳...<p> <footer class=source>חומש העמק דבר, בראשית י: ח-ט</footer></blockquote> <blockquote lang="en"><p>Life in the State of Nature is “nasty, brutish and short.”</p> <footer class="source"><a href="http://www.sparknotes.com/philosophy/leviathan/terms.html">paraphrased from Thomas Hobbes, <cite>Leviathan</cite></a></footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>Hobbes’s answer to the State of Nature is the immediate establishment of a Leviathan: a single sovereign with absolute political authority. The Leviathan is executive, legislature and judiciary, all rolled into one: he is where the buck stops. Hobbes supports dictatorship because he believes there is no viable alternative. Anything short of absolutism is prone to disintegrate back into anarchy: if the buck doesn’t stop somewhere, the branches of the state that claim a share of sovereignty are doomed to fight for overall control. And <em>anything</em> is better than an “earth… filled with violence”: even tyranny.</p> <footer class=source>Eylon A. Levy, <a href="https://blogs.timesofisrael.com/the-tower-of-babel-and-the-birth-of-civil-society/"><cite>The Flood, the Tower of Babel and the State of Nature</cite></a></footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>וראשו בשמים</em>: זה ודאי לא יעלה עה״ד שיהיה עיר אחת לכל העולם אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת.</p> <p><em>פן נפוץ על פני כל הארץ</em>: אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות ב״א שוים חששו שלא יצאו ב״א מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת ע״כ היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לא״א. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרוע, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם...</p> <footer class=source>חומש העמק דבר, בראשית יא:ד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><em>ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות</em>: אם יגמרו המגדל יבואו למחשבה שניה למנוע בע״כ ממחשבתם זו. וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה.</p> <footer class=source>חומש העמק דבר, בראשית יא:ו</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>Everything within the state, nothing outside the state, nothing against the state.</p> <footer class=source><a href="https://en.wikiquote.org/wiki/Benito_Mussolini">Benito Mussolini</a></footer></blockquote>   בבל was a symbol of fascism, a response to the chaos of דור המבול but going to far. I would read this perek as being about Edom as the enemy, a propaganda piece that portrays them as the descendents of בבל השדודה, the destroyed Tower of Babel that sought to rule over all the world. It was a response to the loss in the war of Edom of תהילים פרק ס,‎ אלקים זנחתנו פרצתנו. It subtly manipulates our emotions, from the sadness of שם ישבנו גם בכינו to the nationalism of אם אשכחך ירושלם, to the hopeful prayer of זכר ה׳ לבני אדום את יום ירושלם to the violent jingoism of אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע. And that's where it ended up: <blockquote lang=he><p><b>טו</b> ויהי בהיות דוד את אדום בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים; ויך כל זכר באדום׃ <b>טז</b> כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום׃</p> <footer class=source>מלכים א פרק יא</footer></blockquote>